17/07/2023
לפעמים קשה מאוד לעצור את הדמעות.
סוף השנה מגיע ואיתם גם הימים בהם ילדים ומשפחות נפרדים מהגנים שלנו ומתחילים בדרך חדשה ומרגשת, או שמצפים לעוד שנה חשובה בגן. רצינו לשתף בשני מכתבים שהגיעו מההורים של שני גנים שביחידת ראשון לציון הנפלאה שלנו, ואנחנו מחבקים את כל המשפחות, הילדים והצוותים.
**"מכתב פרידה בלתי אפשרי לצוות גן תקשורת 'בין כרמים ושדות'**
איך נפרדים מגן ששינה לכם את החיים מקצה לקצה?
איך נפרדים מצוות שהפך את עולמכם והעביר אתכם מייאוש לתקווה?
איך נפרדים מגננת שמזמן הפכה לחלק מהמשפחה?
אנחנו כותבים את השורות האלו בלב דופק.. נשמע קלישאה. נשמע הגזמה. אבל הכל אמת. לפני 3 שנים נכנסו לגן ששמענו עליו רק דברים טובים. היינו מוכווני מטרה - ידענו ש'בין כרמים ושדות' זהו גן תקשורת וותיק ומוערך בעיר אבל בעצם לא ידענו כלום. לא ידענו שקורים שם ניסים.
לא ידענו שהגן הזה הצליח לרכז אליו קבוצה של אנשי מקצוע מהשורה הראשונה: אנשי חינוך בחסד עליון (הודיה) ואנשי צוות פרא רפואי) עירא, גילי, דינה, מיכל, לירון וליעד( בעלי תחושת שליחות מהסוג שכבר לא מוצאים היום. ועל הכל מנצחת ביד רמה אישה אחת מופלאה וחזקה,
שלא תמיד אומרת לך מה שאתה רוצה לשמוע אבל תמיד אומרת לך מה שאתה צריך לשמוע – קוראים לה אורה גויכברג והיא אחת ויחידה. כל מה שידענו אז זה שהילדה שלנו, כל העולם שלנו, נכנסת למשהו חדש - היא הייתה כבר אחרי
שנתיים ב"מעון תקשורת" שבו נתנו לה הרבה חום ואהבה אבל הייתה עדיין ב"בועה". היום כבר אפשר להודות, לפחות בפני עצמינו. קיווינו שהיא בדרך הנכונה, רצינו לראות בכל דבר קטן התקדמות משמעותית ובעיקר לא הפסקנו לקוות שיש שם יותר ושבמקרה של רוני "מה שאתה רואה זה לא מה
שאתה מקבל". כמו שכל הורה מקווה.
התקווה הזו היא מה שמשאיר אותנו עד הי ום שפויים ומאמינים ומה שמחזק את רוני ומאפשר לה להוציא מתוכה את מה שיש בה) ואנו חושבים שעוד לא ראינו כלום.... (הקלישאות הכי שחוקות הן תמיד הכי נכונות אז כנראה ש"כל ילד באמת צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו". לרוני היו 2 תמיד וכשנכנסו לגן שלכם פתאום נוספו לה עוד המון שמאמינים בה. פתאום צוות שלם ומופלא האמין בה.
מעולם אף אחד לא הרים ידיים כשהגמילה נמשכה לנצח והיו נפילות והיו רגעי שבירה ופתאום בבת אחת, זה הסתדר. אף אחד לא התייאש כשהיו לרוני התנגדויות קשות וחששות משינויים ופתאום כשהכל עלה על הכתב
נהיה סדר בעולם.
אף אחד לא חשב אפילו לרגע להגיד ש "אם היא לא מדברת וכבר תיכף בת... 5 אז אולי בצער רב, זה כבר לא יקרה" . להיפך, מיד נשלפו כל כלי העזר האפשריים – אייפד , לוחות, טיפולים סביב השעון, חזרות, הדרכה להמשך טיפול בבית, זמינות 24/7 וכל הדברים שאתה לא מצפה למצוא במערכת חינוך
ציבורית. ופתאום זה קרה - באזור גיל 6 הילדה התחילה לדבר – ונראה אתכם עוצרים אותה היום!
ופתאום היא לימדה את עצמה לקרוא - בהתחלה בדפוס ואז בכתב. ואז מיד
'קפצו על המציאה' ועזרו לה ללמוד להקליד ולהתקדם עוד ועוד....לא נחים שם לרגע על זרי הדפנה בגן הזה. ופתאום אנגלית וחשבון והילדה מתחילה לבוא לידי ביטוי, והנה כל מה שהאמנו מתחיל לבצבץ – ידענו שיש שם משהו מעבר, לא ויתרנו וצדקנו. ואתה לא יכול שלא להפסיק להגיד לעצמך – 'איזה מזל, איזה
מזל משמיים שאף אחד לא ויתר עליה, איזה מזל שלא נתנו לה לשבת בצד ולשחק לבד ולהישאר בדממה של עצמה. אלוהים, איזה מזל'.
ובקלות זה יכל לקרות כי זה קשה וזה סיזיפי וזה עבודה יום- יומית ולא תמיד רואים פירות מיד ולפעמים יש רגרסיה שמוציאה אותך משיווי משקל ולפעמים אתה מהסס וחושב 'אולי אנחנו דורשים ממנה משהו שהיא לא מסוגלת?, אולי היכולת לא קיימת אז למה להקשות?', אבל אתה מיד מגרש את המחשבה
הנוראית הזו, כי הרי מחשבה יוצרת מציאות ומישהו שינה לנו את המציאות.
המישהו הזה הוא צוות שלם שהתגייס יום-יום שעה-שעה לטפל ולקדם מכל הלב והנשמה, ולא כי זו העבודה שלו וזה מה שמשלם לו את החשבונות, אלא כי אכפת לו, כי כל אחד מ9- הילדים המופלאים בגן הזה זכו במלאכים שומרים שקיבלו מינוי לשמור עליהם ל 3- שנים ולהכין אותם לעולם הקשוח שם
בחוץ.
אז נכון שחייבים לתמוך ולחזק ורצים מטיפול לטיפול כל יום אחר הצהריים ולא מוותרים גם כשקשה ועייפים וקצת לא מרגישים טוב וגשם ושרב , אבל איזה כייף זה כשזה מצליח - איזה אושר זה כשהילדה שלך נפתחת למול עינייך ויוצאים ממנה דברים קסומים.
אומרים ש'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו', איזה כייף לכם צוות מוכשר ומדהים שלנו שהצלתם כל כך הרבה עולמות. איזו זכות נפלה בחיקנו להיות חלק מהמקום המדהים הזה.
אז איך בכל זאת נפרדים ? - הרי אנחנו בטוחים שבשום מסגרת אחרת לא נקבל את מה שקיבלנו כאן ובשום מקום אחר לא יהיה אכפת לצוות כמו שאכפת לו כאן. אבל נפרדים כי חייבים, כי אלו החיים וכי קיבלנו כאן כלים מדהימים – אכן כל הציפיות הגבוהות איתן נכנסנו התממשו והרבה הרבה מעבר.
בחלומות הכי ורודים לא חלמנו לסיים את הגן גמולים, עצמאיים, מתלבשים ומתקלחים לבד, עוזרים בבית, מדברים שוטף, קורא ים, כותבים, מקלידים, פותרים בעיות מילוליות בחשבון, מסיימים חוברות הבנת הנקרא בקלילות ועם עם אוצר מילים באנגלית שלא היה מבייש תלמיד כיתה ג'.
נכון, יש עוד הרבה קשיים - יש בעיות חברתיות ובעיות במעברים, קושי בהסתגלות וקשיים תקשורתיים (היי האוטיזם לא הולך לשום מקום הוא כאן כדי להישאר , לפחות עד שתגיע התרופה), אבל איפה היינו אז ואיפה היום?
אז כנראה עשינו משהו טוב פעם שזכינו בכם.
נכון שזו עוד לא פרידה סופית, אבל זה בהחלט הזמן לומר לכם – תודה ענקית מכל הלב, כזו תודה שאי אפשר להסביר במילים או במתנות. תודה שרואים רק דרך עיניים דומעות.
וגם - סליחה אם העקנו והצקנו, סליחה אם הטרדנו וחצינו גבולות, סליחה שלא שמרנו על איפוק הרבה פעמים, סליחה שמילאנו לאורה את הטלפון בתמונות וסרטונים (כולל חופשות, שבתות וחגים) וסליחה שאולי הרגשנו קצת יותר מידי בנוח....אבל נתתם לנו להרגיש שאתם משפחה ובמשפחה כידוע לא עושים חשבונות.
אז כמאמר הקלישאה הנוספת (שבמפתיע גם היא נכונה) – זהו סוף שהוא בעצם רק התחלה. לא בטוח שנצליח להיפרד באמת ואולי עוד נמשיך להציק לכם קצת...אז תהיו עדינים איתנו. הפרידה קשה לנו. תודה על הכל, תודה שאתם קיימים, תודה שהצלתם (לא פחות מזה) לנו את הילדה - יש עוד הרבה עבודה אבל אנחנו על זה ! מבטיחים לבוא להשוויץ בהישגים !
שלומית ואלכס לוין,
ההורים של רוני
**סוף שנה בגן ההר הירוק - ברכה לצוות הגן**
כל פעם שחברה או מישהו מהמשפחה שאלו אותי השנה: ״איך לתומר בגן החדש?״ , עניתי אחת משתי תשובות: ״זכינו במפעל הפיס״ או ״הלוואי שכל ילד וילדה במערכת החינוך הרגילה היו מקבלים שליש מהיחס האישי וההשקעה כמו שיש בגן של תומר.״
אומרים שהשנים של הגיל הרך הן שנים קריטיות בהתפתחות של האדם בכלל ועל אחת כמה וכמה בעבור הילדים והילדות המיוחדים והמיוחדות שלנו.
זכינו בכן צוות גן ההר הירוק ,צוות מקצועי ומסור, צוות סנרגטי שיודע לעבוד ביחד ולהפוך את הגן ל׳שלם הגדול מסכום חלקיו׳ שתחנכו את הילדים והילדות שלנו בשנים החשובות של חייהם וחייהן, בגיל הרך. כל פעולה שנעשית בגן - מפגש בוקר, סיפור, שטיפת ידיים וארוחה, טיפול בחדר, קבוצת אצבעות או צורות, משחק חופשי בחצר ועוד ועוד , נחשבת ומושקעת וניתן לראות את החשיבות הגדולה שלה עבור הילד והילדה הן בהווה והן בעתיד.
הילדים והילדות שלנו מסיימים את השנה בגן שהם יודעים יותר להביע את עצמם, שהן פיתחו את היכולת לשחק יחד אחת עם השנייה, שהן יותר עצמאיות, שהם יותר פתוחים לעולם והכי חשוב שהן למדו להאמין בעצמם וביכולות שלהם.
אז רצינו להגיד תודה על הכל - על האהבה, ההשקעה, המסירות , היצירתיות, הדאגה , אורך הרוח והסבלנות ברגעים הקשים, האירועים המשותפים, התמיכה והליווי שלנו ההורים ובמיוחד על המתנה היקרה שאתן מעניקות לילדים ולילדות שלנו - העתיד שיכול להיות להם בזכות גן ההר הירוק .
תודה לסיגל שמובילה את הגן ביד רמה,
הודיה וסיגל אתן גננות לתפארת - מחנכות את הילדים בשמחה, אהבה ורוח טובה.
תודה לזוהר - על הובלת מערך טיפולי מעולה ושזירתו באופן הרמוני כחלק מחיי הגן.
תודה לסנאי ולרחלי - על הטיפול המסור,
תודה לכל הצוות הטיפולי - כל אחת מכן מביאה חלק חשוב וייחודי לגן.
אנחנו מחכים לעוד שנה בגן יחד עם כולכן,
באהבה והערכה ,
הורי הילדים והילדות בגן ההר הירוק תשפ״ג.
**
