07/12/2022
ביי ביי Janis Studio - ג׳ניס סטודיו!
זוכרים את הפוסט מספטמבר שטלטל קצת את הרשת וגם את החיים שלי על כך שאני מוכרת את ה"ג'ניס"?
אז קבלו טוויסט – ב-31.12.22 דלתות הג'ניס כפי שהכרנו אותו ינעלו בפעם האחרונה ⛔️
ב23.12 נקיים אירוע חגיגי - הפנינג מכירה של כל תכולת הג'ניס ואירוע פרידה סטייל שישי צהריים עם יין וגבינות.
בואו לתת נשיקה וחיבוק למקום שהיה לנו לבית ב-13 השנים שאירח אתכם. בואו לקנות מלא ציוד טוב, להיפרד ולהגיד שלום לעבר, לעתיד, להתחדשות וללא נודע.
🍷🧀
אז מה קרה בעצם? למה הג'ניס יסגר?
זה מתחיל באירוניה מופלאה, כי לאחר שפרסמתי שאני מוכרת את העסק, שמועות כבר רצו בקרב כל הנוגעים בדבר שהג'ניס עומד להיסגר ולא להימכר, משום שחלק פירשו את עצם העזיבה שלי כסגירה ואז החלו השמועות הלא נכונות להדהד בכל העיר. אני יכולה לשלוט רק על מה שאני אומרת וכותבת ולא על מה שאנשים מבינים, אז ברגע שהבנתי את זה פרסמתי פוסט הבהרה, אבל זה היה מאוחר מדי ולא רלוונטי כי בעל הנכס של הסטודיו תכנן את צעדיו, ללא ידיעתי, להשכיר את הנכס לגורם שלישי וזר. לצערי, הפעם, החיים תכננו לי משהו אחר לחלוטין וגם אז נאלצתי לדובב את החיים שלי כי הם לא דיברו אליי באופן ברור וקוהרנטי.
עד שכבר נמצא קונה ויורש עצר מיועד וכשכמעט הגענו לישורת האחרונה לקראת המכירה, בעל הנכס תקע לנו בזנט בגלגלים, מאחר שהחליט להכניס מקורב אליו וכל התכניות נגנזו. (מי שמעוניין בכל הפרטים המבאסים והמקוממים, מוזמן לשאול בפרטי).
אז לכן, הג'ניס ייסגר סופית ולא יהיה עוד.
זה מצחיק, אמרתי ל Ohad Shahar, שבקדנציה אחת שלי בג'ניס (אחרי שהיה בבעלותם של שני בעלים קודמים לפניי), הצלחתי לקחת את המקום לpeak שלו, למקום הכי גבוה שלו - לאחד מהאולפנים/חדרים הכי מבוקשים בתל אביב אבל גם למקום הכי נמוך שלו - סגירה. סוף. חידלון. המקום השלים מחזור חיים שלם של לידה, חיים תוססים ומוות. על הפרשנות סטייל חנה רובינא שלי אולי כבר אפשר להתווכח ולהתדיין. אבל ככה אני, דרמטית, תיאטרלית, רומנטיקנית חסרת תקנה ו-wanna be סטורי טלר.
שורה תחתונה, חברים יקרים, אאלץ להיפרד מהמקום הזה דרך דלת המילוט האחורית ומסכום כסף נכבד מאד שאאבד בעקבות סגירת העסק (במקום המכירה שלו) ועליי להתחיל כעת חיים חדשים, כמעט מאפס ועם הפסדים של מאות אלפי שקלים. איך אני מעכלת את זה והאם אני ישנה בלילות? נשאיר את זה לפוסט אחר.
אנשים כל הזמן שואלים אותי למה באמת החלטתי למכור את האולפן. אז למען הסר ספק באמ;לק: מיציתי. אני רוצה להמשיך הלאה.
מאז שפרסמתי את ההודעה על כך שאני מוכרת את המקום, משפחה, חברים ולקוחות שהתחברו אליי ו/או נקשרו למקום מסרבים להכיל את השינוי. מאז אותו יום, אני נשאלת שאלות לגיטימיות של סקרנים, דאגנים ושבורי-לב אבל זה כל פעם אימת אותי מחדש עם השינוי הגדול שאני הולכת לעבור. זה הציף אצלי פחד שלא תיארתי לעצמי שאחווה. על הדרך הציעו לי כל מיני פתרונות מרהיבים איך להישאר בכל זאת הבעלים של הג'ניס, באמת רעיונות יצירתיים, אבל איך מסבירים לאנשים ש-This ship has sailed? איך מסבירים לאנשים שזה סופי ואין דרך להניא אותי מזה? תוך כדי השיחות האלה, אני קמלה מבפנים, עולה לי גוש בכי בגרון. אני מבינה את הטענות וההצעות, אני מבינה את הקושי להיפרד, אני מבינה שקשה להתרגל לשינוי, אבל בחיי, תאמינו לי שחשבתי על הכל לפני שהחלטתי את זה.
השגרה שבניהול עסק מהסוג הזה משאירה את המח בדריכות וכוננות תמידית, עד לכדי מצב שרק בשישי בערב, הייתי מרשה לעצמי להרפות את השרירים, ובשבת בבוקר כבר הייתי מכווצת אותם שוב כי תיכף יתחדשו הטלפונים. כפועל יוצא מכך - אין זמן לחשוב, להרהר ולהתערער, את במרדף, את באוטוסטרדה של הישגיות ותחרותיות, הגוף ממשיך קדימה מתוך כח האנרציה, האנרגיה מתחדשת ומחדשת את עצמה כבר ללא כל התערבות מצידי.
יש אנשי עסקים שחיים מזה עד גיל פרישה או עד שהגוף מכריע אותם, אבל זה עובד בעיקר לכאלה שמכורים לכסף, שליטה וכח. ואני? לא מונעת מכל אלה, אני מונעת מסיפוק והגשמה עצמית, מחיוך של לקוח, מחיוך של מוסיקאי שיצרתי איתו שיר יפהפה, מלקוח שאוהב את המגבר החדש שקניתי בעצתו, אני רציתי להיות בית למוסיקה וקהילה. אני את שלי עשיתי.
המח שלי, בבסיס שלו, מלא בפנטזיות, בצבעים, במילים וצלילים. אני הרפתקנית ביסודי ובבסיסי, ניזונה מאקסטרים, ומעדיפה לחיות את חיי בצורה רוחבית מאשר בצורה אורכית. מעדיפה להתפשט (to spread) מאשר ללכת כל הזמן ישר.
הפרידה היא ממפעל החיים שלי, מה-craft שלי, ממי שהייתי, הפרידה מחלומות שכבר לא יתממשו במקום הזה, הפרידה ממה ומי שבנו אותי, הפרידה מה״טייטל״, הפרידה מהלקוחות הקבועים, המזדמנים, או אלה שכבר לא אפגוש, הפרידה מההרגלים, הפרידה מהרעיון שאוכל לשנות את המוניטין שנוצר כלפי אולפני הקלטות מסחריים מבפנים, הפרידה מרעיונות שצלחו ונסקו, אלה שהביאו אותי ואת המקום לפיק של הצלחות ומוניטין יפה יפה, הפרידה מרעיונות שכבר לא יצאו לפועל במסגרת המקום הזה, הפרידה משגרה-לא-שגרתית שאמנם כילתה אותי בסוף אך זו גם שהחייתה אותי והשאירה אותי דרוכה כמו חייל בשדה קרב, עם סדר יום כאוטי, כזה שרק אני יודעת ליצור ולהכיל.
אבל הכי כואב - הפרידה מכם! מכל מי שפגשתי כאן בחמש שנים האחרונות. אתם, המוסיקאים שפקדו את המקום כל יום, שעם כל אחת ואחד יש לי קשר קרוב, חברי ואוהב! איך נפרדים מכל האהבה הזו?
עכשיו, כמה שבועות אחרי שהחלטתי למכור את הג׳ניס, הבנתי מה קרה.
השלמתי מחזור חיים, כמו הג'ניס. הכל התאפס שוב. אני בנקודת ההתחלה. חור תולעת למי שמכיר. אולי משבר קיומי (לפי הפסיכולוגית). אבל הפעם נקודת ההתחלה תיקח אותי לכיוון קצת שונה, כי אי אפשר לעשות את אותו דבר שוב ושוב מבלי להשתגע.
אני מציבה לעצמי יעדים חדשים. שינוי קיצוני ומפחיד שייקח אותי למטה ואז למעלה, כמו הרגע הזה ברכבת הרים, שאת יודעת שעוד שניה כל הבשר שלך ימעך בכיוון כח הכבידה ואז יעוף לקיצון השני בקיבינימט, בפעם הראשונה בחיים אני אשכרה מבוהלת וחבריי יעידו עליי שאני האדם הכי פחות פחדן שהם מכירים. אבל אני חייבת את זה, אני חייבת להתקדם, אני חייבת להיפרד מהעבר כדי לייצר את העתיד. חייבת להיפרד ממי שהייתי כדי שאהיה מי שאני רוצה להיות.
מה אני הולכת לעשות מעכשיו?
אני לא הולכת להתרחק מהגזרה, להפך, אבל בקרוב תדעו 🙂
את הפסקה הבאה אקדיש לחברים הטובים שלי, שלשמחתי מוכיחים לי שיש תקווה למין האנושי. גיליתי עכשיו, יותר מתמיד, שיש לי את החברים הכי מדהימים בעולם, תודה שאתם מקשיבים, מכילים, תומכים, דואגים ונרתמים לעזור לי בשעה לא פשוטה זו, של פיצוץ של כל התכניות שלי, של תפנית קשה בסיפור. בלעדיכם לא הייתי מצליחה לעבור את התקופה הזו.
Galit Vashdi
Ohad Shahar, Bar Harel, Hadas Brandes, Ronen Topper, Shani Rachel, Elad Sadan, Nitay Shem-Tov, Ron Levy, Yonatan Pushkariov, Jamie Hilsden ועוד רבים וטובים שעוזרים ודואגים כל הזמן. תודה שאתם קיימים.
תודה שקראתם ושרדתם עד כה. באמת שאין לי מושג איך לתמצת את התפנית בסיפור הזה לטקסט של פחות מ-50 שורות, תסלחו לי.
וכבוד אחרון לגברת שגידלה אותי, שהמקום נושא את שמה. נתראה בצד השני.
"Freedom is just another word for nothing left to lose"
Janis Joplin