14/02/2022
טור מעולה של עמית נויפלד לעיתון הארץ. אני מוצא חפיפה גדולה בין תנועת ההאטה לתנועת המייקרים. כל תלמיד.ה שלנו ישמע אותנו אומרים לא פעם, וגם יתנסה בקונספט -
If it's broken, fix/re-purpose/upcycle it!
========================================
באחד הטורים האחרונים בסדרה, על עיצוב בית איטי, הזכרתי את המונחים "עיצוב לשבר" ו"התיישנות מתוכננת". ההשפעה של רעיונות אלה על האופן שבו התפתחה תרבות הצריכה היא לא פחות מדרמטית, ולכן הפעם נרחיב לגביהם ונלמד על כלים להתמודד איתם.
ב-1954 צעד מעצב תעשייתי אמריקאי בשם סטיבן ברוקס אל אולם הרצאות בעיר מיניאפוליס שבארצות הברית, שם עתיד היה לשאת דברים בפני כנס פרסומאים. שמה של ההרצאה היה Planned Obsolescence (התיישנות מתוכננת). הביטוי אמנם לא היה מקורי, ונעשה בו שימוש כבר ב-1932 במאמר מאת ברנארד לונדונס שנשא את הכותרת “סיום תקופת השפל באמצעות תכנון להתיישנות”, אבל עד 1954 הוא עוד לא זכה לפופולריות. במובן זה, סטיבן ברוקס היה הנשא של הוירוס, שמצא את הקהילה המושלמת להדבקה: פרסומאים. במשך ההרצאה שטח סטיבן את משנתו: “התיישנות מתוכננת מטרתה להחדיר בצרכן את התשוקה למוצר מעט חדש יותר, מעט טוב יותר,ומוקדם יותר מהנחוץ”.
מאות הקופירייטרים, הארט-דירקטורים והפלנרים שנכחו ב
אולם הנהנו בראשם ויצאו לבצע את המלאכה. בעודם שוקדים על מסעות פרסום מתוחכמים, גילו היצרנים מצדם שגם הם יכולים לתרום לא מעט להאצת הכלכלה, למעשה, הם חוו הארה – כל שעליהם לעשות זה להפסיק לייצר מוצרים אמינים, עמידים, חזקים ושניתנים לתיקון בקלות, ולהתחיל לייצר מוצרים שבירים, עם נטייה לקלקולים, ובלתי ניתנים להשבה לפעילות על ידי האדם הפשוט. וכך יצא שעד סוף שנות ה-50, הביטוי החדש שהופיע בזירה – designed to break (מעוצב להישבר/עיצוב לשבר) – קטע באחת את ההסכם הלא כתוב בין היצרן לצרכן: אתה תעניק לי את המוצר הטוב ביותר שבאפשרותך לייצר, ואני אשלם עליו במיטב כספי אותו הרווחתי בעבודה קשה.
שורשיו של הביטוי "התיישנות מתוכננת" הם למעשה קדומים יותר, כפי שניתן ללמוד מהסרט התיעודי "קונספירציית הנורה החשמלית" או מספרו של פול לפראג "הזכות לעצלות", שפורסם ב-1880, ובו מופיעה הפסקה הבאה: "במחוזות הצמר שלנו פורמים סמרטוטים מטונפים ורקובים למחצה ועושים מהם אריגים 'בסגנון רנסנס' שמחזיקים מעמד כמו הבטחות בעת מסע בחירות. בליון, במקום להותיר לסיב המשי את פשטותו וגמישותו הטבעית, מעמיסים עליו מלחים מינרליים, המגדילים את משקלו והופכים אותו שביר וקצר תוחלת. כל המוצרים שלנו מזויפים כדי להקל על הבלאי שלהם ולקצר את קיומם. תקופתנו תיקרא 'עידן הזיוף' כשם שהתקופות הראשונות של האנושות נקראו 'עידן האבן', או 'עידן הברונזה', על שם מה שנוצר בהן".
הקרב מול הקלקול
עיצוב לשבר ותכנון להתיישנות יכולים להופיע במגוון אופנים: התיישנות טכנית של המוצר והוזלה של תאומיו המתחדשים; יישון שיטתי ומכוון של מערכת; יישון באמצעות התראה; יישון באמצעות שינוי הסגנון (סטייל); יישון באמצעות בזבוז ועוד. המאבק בהתיישנות המתוכננת, בעיצוב לשבר ובתרבות הצריכה כולה, הוא מאבק למען הזמן הפנוי. כל עוד אנחנו שבויים בידי מנגנונים המאלצים אותנו לרכוש שוב ושוב את אותם מוצרים, אנחנו כבולים גם לשעות עבודה ארוכות ולתלושי שכר המבטיחים שהתשלומים הבאים יכובדו. ביותר ממובן אחד, זו מלחמה על הזכות לעצלות. לפניכם חמש דרכים שיכולות לסייע במטרה המוצדקת זאת.
להעדיף איכות על פני מחיר
אחד מזכרונות הילדות שלי הוא מתערוכת רהיטים אליה הגיעה משפחתי במטרה לקנות שולחן אוכל חדש למטבח. אימי שמה עינה על יצירה מודרנית מפלסטיק משולב בעץ סנדוויץ', שכללה שולחן וארבעה כיסאות. אפילו בעין בלתי מזוינת של ילד בן שמונה, הכיסאות נראו שבריריים. בעוד אימי מנסה לשכנע את אבי בכדאיות הרכישה התנהלו בראשי חישובים פיזיקליים מסובכים, שנועדו לייצר משוואה שתאפשר לי להמשיך להתנדנד על הכיסא בזמן האוכל, כהרגלי. בעודי עמל על פתרון בראשי, עשה אבי שימוש באינסטינקטים פולניים קמאיים. הוא נשען בכבדות ובפתאומיות על אחד הכיסאות, שקרס מיד. שמחתי לראות שהסכנה חלפה, אך חשתי בושה בשל התנהגותו הפרועה. ניתן היה לפתור את העניין בדרכים הומניות יותר. להערכתי נדרשו לי רק 30 שנות חיים וארבעה תארים כדי להגיע לאותה מסקנה בדיוק, תוך שאני מפצח בעיות מתמטיות שנחשבו לבלתי פתירות, וללא שימוש באלימות.
הטכנולוגיה מאפשרת הוזלה של מגוון מוצרים. אחת הדרכים בהן היא עושה זאת, היא הכנסה לשימוש של חומרים זולים יותר ועמידים פחות לתהליך הייצור, למשל, פלסטיק במקום עץ או עץ סנדוויץ' במקום עץ מלא. לפני שמתפתים למחיר הזול, מומלץ לקרוא סקירות, חוות דעת, השוואות, לחפש את התו הירוק שיבטיח כי המוצר ידידותי לסביבה ולמשתמשים, ואת תו התקן שמבטיח שמדובר במוצר איכותי ועמיד. העדיפו לרכוש מוצר שיחזיק מעמד עשור לפחות, מאשר להוציא מחצית מהסכום על מוצר שכל העדויות מבססות את ההנחה כי תאלצו להחליפו כל שנתיים-שלוש.
לתחזק כהלכה את הציוד שיש ברשותנו.
תרבות הצריכה נשענת, בין השאר, על כך שצרכנים נוהגים להזניח את המוצרים שהם רוכשים. שלוש סיבות עיקריות מובילות להזנחה הזו: מחסור בזמן, עודף בחפצים ושאננות המבוססת על האמונה שתמיד נוכל לזרוק את הישנים ולקנות חדשים.
בטורים על עבודה איטית, איך להאריך את הזמן וצריכה איטית הובאו הצעות שמקלות את ההתמודדות עם השתיים הראשונות. השלישית מחייבת התייחסות. תרבות הצריכה מעניקה את התחושה שבעולם יש משאבים אינסופיים, אך האמת כמובן הפוכה. אנחנו חיים בעולם סופי בעל משאבים מוגבלים. מוצרים שנזרקים הם משאבים שנגזלו וכלו מן העולם לבלי שוב. שימורם של החפצים וטיפול נאות בהם חשוב להקלת הפגיעה הסביבתית ולהיחלצות ממעגל העבודה-צריכה.
לכן חשוב לנקות מכשירים חשמליים, לשמן מנגנונים מכניים ולנקות פילטרים של מזגנים, מייבשי שיער, מייבשי כביסה ושואבי אבק. אם צריך לשדרג מערכת הפעלה לעשות זאת. לערוך לכלי הרכב טיפולים מסודרים, לא להתעלם מרעשים מוזרים או מנזילות, שנוטים להחמיר ולא להיעלם. במידת האפשר, לכבס ביד כדי לשמור על האריג, לחזק רהיטים ישנים, לדאוג לאיטום ראוי כדי למנוע חדירה של רטיבות (מסייע גם בצמצום עלויות החימום והקירור). היצרנים רואים בנו שותפים לתהליך היישון המובנה של המוצרים, ממנו הם נהנים, ורק הם.
להשתמש בדברים עד תום.
יש רק שני דברים בהם אנשים משתמשים עד תום: משחת שניים - בעיקר בגלל ששוכחים לקנות שפופרת חדשה ומפני שהישנה מפגינה יכולת התחדשות אינסופית - ותחתוני גברים, ברוב המקרים. מנגד, רשימת הדברים בהם לא עושים שימוש עד תום, ארוכה משמעותית: בגדים, תיקים, נעליים, מגבות, כלי מטבח, כלי כתיבה, מכשירי חשמל, מחשבים ועוד.
כאמור, רבים מהמוצרים לא זוכים למיצוי מאחר שהיצרן הטמיע בהם מנגנון התיישנות. מחסנית למדפסת, או מסנן מים, מודיעים לנו מתי סיימו את תפקידם ומזכירים לנו לרכוש חדשים. במקרים רבים ההודעה מוקדמת וניתן להמשיך ולהשתמש במוצרים גם אחרי ההתראה הראשונה (נסו לנער בחוזקה מחסנית דיו ותיווכחו שיש בכוחה להדפיס עוד ועוד). מוצרים אחרים מסיימים את חייהם בטרם עת בשל התיישנות של אופנה, סגנון או אפילו מגדר (האופניים הכחולים של האח הגדול "לא יכולים" לעבור לאחות הקטנה). אנחנו יכולים לבסס את הבחירות שלנו על תועלת ונוחות ולא רק על אופנות מתחלפות.
למחזר ולשנות יעוד.
דרך טובה נוספת לנצל פריטים עד תום היא להעניק להם מחזור חיים חדש ולא בהכרח צפוי. חולצה גברית ישנה יכולה להפוך לחצאית או לשמלה, צנצנות חרדל יכולות להפוך לכוס לשתייה או לשמש לאחסון תבלינים, מיכלי פלסטיק גדולים יכולים להפוך לעציצים או לאדניות ומגירות ישנות יכולות להפוך למדפים מעוצבים.
"כבר לא עושים אותם כמו פעם" - המשפט הזה הפך למטבע לשון הרבה לפני שקני רוג'רס הפך אותו לשם אלבומו ה-15, ולא במקרה. חלק גדול מן המוצרים שיוצרו לפני עידן ההתיישנות המתוכננת נבנו כדי לשרוד תקופה ארוכה, והצרכנים זיהו את שינוי המגמה. "כבר לא עושים אותם כמו פעם" הוא משפט קלאסי המביע תרעומת צרכנית מדויקת וכנה, ועם זאת, נושאת תקווה. אם בעבר היו מייצרים מוצרים בעלי עמידות גבוהה, הרי שהם בוודאי שרדו, וכל שנותר לעשות זה לאתר אותם, בשוקי פשפשים ובחנויות יד שנייה.
כל הרהיטים בבית שלי ושל זוגתי נושאים בולי "מס מותרות", מה שמעיד שהם בני 60 לפחות. המקרר שלנו, מתוצרת אמקור, הוא בן אותו גיל. הוא עבר חידוש על ידי איש מקצוע וכעת עובד כמקרר בן יומו. האופניים עליהם אנחנו רוכבים בנויים משלדות ישנות שעברו שיפוץ. כמעט תמיד נעדיף רכישה של חפצים משומשים על פני חדשים. זה נכון לסביבה, לכיס ולהנאה מהייחודיות של הפריטים.
פריטים מיד שנייה מגיעים לפעמים עם סיפור מעניין או עם הפתעה. בארון הרוקחים שרכשתי, מצאתי מחברת עבת כרס בה הדביק ילד את כרטיסי האוטובוס והרכבת בהם השתמש במשך שנים. המחירים היו נקובים בלירות. חייגתי למספר הטלפון שהופיע על כריכת המחברת (במטרה להשיב את האבדה לבעליה) וענה לי קול נשי. הסברתי למה התקשרתי ובת שיחי החלה לצחוק. המחברת הייתה שייכת לאביה, כעת אדם זקן מאוד. גם אם ירצה לא יוכל להתעניין באוסף הישן שלו, אבל היא הודתה לי על הניסיון.
במקרה אחר, רכשתי בחנות יד שנייה באמסטרדם מעיל עור חום, שלפי עיצובו וגזרתו נתפר בשנות ה-50 של המאה ה-20. בכיס המעיל נשכחה גרב נשי עדין ובודד. מצאתי את העניין משובב למדי ורקמתי סיפורים אודות מאהב חסר מזל או גנגסטר קשוח, שלקח לעצמו מזכרת מאהובתו, ומסיבה אכזרית כלשהי, לא זכה להשיבה בעצמו. כעת, נסו למצוא סיפור ראוי בחפץ חדש המיוצר במיליוני עותקים ונמכר באריזה חתומה. חשוב שנזכור: They are still selling what they used to make
עשו זאת בעצמכם.
דרך אחרונה להתמודד עם מנגנוני היישון המובנה של המוצרים שאנו צורכים היא פשוט לייצר או לתקן אותם בעצמנו. בשנים האחרונות, ולא מעט הודות לפריחה של תחום הבלוגים האישיים שהאינטרנט אפשר בטובו, חלה הצפה של תכנים הנוגעים לטכניקות של "עשה זאת בעצמך" (DIY) והמושג, שבעבר תיאר בעיקר את תחום השיפוצים הביתיים, זלג זה מכבר לכל תחומי החיים.
לטעמי, ה"עשה זאת בעצמך" מהווה את תנועה הנגד הבוטה והאפקטיבית ביותר לרעיון התכנון לשבר בפרט ולתרבות הצריכה בכלל. למעשה, כל אותם ספרים, סדנאות ובלוגים, המבקשים להעניק לנו כישוריי חיים פרקטיים, מהווים חלופה הולמת לאופן שבו היה נהוג להעביר יכולות אלה בעבר, מדור לדור.
נכון לרגע זה ניתן למצוא ברשת "מתכונים" לביצוע של כמעט כל דבר, החל מייצור של בגדים, אקססוריז וסבון כלים, וכלה בבניית אתרים, תכנות ועיצוב פנים. חלק מהרעיונות יכולים להביא לחיסכון כספי משמעותי, שיפוץ של רהיטים שאספנו מהרחוב, למשל, או ייצור עצמי של משקפי שמש.
רעיון נוסף שצובר מעריצים ברחבי העולם הוא "קפה תיקונים" – מפגש חברתי במהלכו רוכשים הנוכחים כישורי תיקון ושיפוץ של מגוון מכשירים. גם בארץ נערכו כמה מפגשים כאלה, אולם למיטב ידיעתי כרגע לא מתוכננים נוספים, מה שלא אמור למנוע מכל אחד מכם האוחז בכישורים כאלה או אחרים ליזום באופן עצמאי מפגש שכזה בסלון ביתו. למי שרוצה להרים אירוע שכונתי, עיינו בדף מידע שפרסמה בנושא הרשות לקיימות של עיריית תל אביב.
הזכות לעצלות היא בסיסית, אולם על מנת לזכות בה עלינו להטמיע בקרבנו את התובנה הפשוטה כי צריכה מחודשת של מוצרים שנהרסו תמיד תעלה לנו כסף נוסף, כסף בעבורו נצטרך לבלות בעבודה עוד שעות ארוכות, כך שלמעשה אנו חיים במעגל זדוני של עבודה-צריכה. אם נלמד להשתמש עד תום, לשמור על החפצים שלנו היטב, להעדיף איכות על פני מחיר, לרכוש יד שנייה ולתקן ולייצר בעצמנו חלק מן המוצרים, הרי שבסופו של דבר נוכל לעבוד פחות ולנמנם יותר.
*עמית נויפלד הוא עורך אתר תנועת ההאטה ומחבר הספר "היסטוריה של מהירות"
