07/07/2024
ערב יום השואה תשפ"ד.
הרגעים האלה קשים לכולנו, אנחנו רוצים להתייחד עם זכר ששת המיליונים אולם קול דמי אחינו מהשביעי באוקטובר ולאחריו, זועקים אלינו מן האדמה.
את היום הקרוב נקדיש לסבים ולסבתות. לא רק לזיכרון על לכתם אלא גם לבחינה פנימית של עצמנו: מה לא הבנו? אלה לקחים לא הפקנו? האם הסתפקנו בסיסמת "לעולם לא עוד" או שמא עשינו משהו לשם כך?
אולי, רצינו לחשוב שהשואה היא חלק מההיסטוריה, מהעבר. אנחנו בני דור הנאורות. אולי לקינו בעיוורון. עצמנו עיניים, סרבנו לראות לא רק את מה שמתחולל בעזה ובטהרן כי אם גם את מה שמחולל בקולומביה ובמקומות נוספים בעולם.
זמן להתעורר.
לא מתוך חרדה, לא בהיסטריה.
זמן לחשב מסלול מחדש.
להגדיר את הייעוד שלנו, את המשימה הגדולה שלנו.
אם נמשיך כך, תשקוט הארץ עשר, עשרים או שבעים ותשע שנה.
עיוורון אינו פתרון.
דברים נוקבים כתבה המשוררת מירי וסטרייך:
בָּאוֹטוֹבּוּס הַגָּדוֹל, בַּדֶּרֶךְ לִשְׁנִיצֵלִים שֶׁל סָבְתָא צִפּוֹרָה, יָשַׁבְנוּ אֲנִי וְאַתָּה.
אֲנִי, שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁבָּאתִי אַחֲרֵי הַהִסְטוֹרְיָה וְשָׁאַלְתִּי בְּלִי הֶרֶף וּבְלִי קוֹל: "אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת, אֵיךְ לֹא ראִיתֶם, ואֵיךְ הָעוֹלָם וְאֵיךְ הָאָדָם..."וְאַתָּה, שֶׁשָּׁתַקְתָּ לִי תְּשׁוּבוֹת. וּפִתְאוֹם נֶעֱמַדְתָּ בְּחִפָּזוֹן לֶאֱחֹז בְּתִקְוַת חוּט הַפַּעֲמוֹן, מִתְפַּלֵּל בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ שֶׁאָכֵן בָּאתִי אַחֲרֵי הַהִסְטוֹרְיָה.
עַכְשָׁו, חֲצִי שָׁנָה אַחֲרֵי פְּרֹץ הַמַּבּוּל, אֲנִי נֶעֱמֶדֶת לְטַגֵּן שְׁנִיצֵלִים וְאֵין בִּי אֲפִלּוּ צֵל שְׁאֵלָה.
הַכֹּל בָּרוּר. אַתָּה עֲדַיִן שׁוֹתֵק לִי תְּשׁוּבוֹת, שְׁתִיקַת עוֹלָמִים. וּשְׁנֵינוּ יוֹדְעִים: אֲנִי הַהִסְטוֹרְיָה.
אמש, השתתפתי באירוע זכרון בסלון יחד עם חברי חיים ילין בביתם של משה ושרון קלוגהפט. הוא אמר, במתיקות הנוקבת שלו: "טוב, אז מה שקרה לנו זה לא שואה. יש לכם מילה אחרת"?
לצפיה בתקציר זיכרון בסלון בצל האסון:
https://www.ynet.co.il/news/article/bj2tyfega?utm_source=ynet.app.ios&utm_term=bj2tyfega&utm_campaign=general_share&utm_medium=social&utm_content=Header
להאזנה לפלייליסט השירים:
https://youtube.com/playlist?list=PLqU6fxyp_poEwJfO8Ee95eUEhIzxG8XPE&si=h3FXs2X36F3LTC-H