29/01/2025
זה היה ביוני, לפני כמה שנים. נסעתי מאמסטרדם היפה לרוטרדם הכעורה כדי להיות נוכח בערב הפתיחה של אירועי השירה העברית, שהתקיימו במסגרת פסטיבל השירה הבינלאומי המתקיים שם מדי שנה. בעיר סבבו משאיות זבל שעליהן התנוססו שורות מתוך שיריהם של משתתפי הפסטיבל. אפשר היה לטעון כמובן, כי שידוכה של השירה לזבל מעיד על יחסו האמיתי של מנהל הפסטיבל, מרטין מוי, לשירה או לזבל, אבל סביר להניח שמאחורי השידוך הזה נמצאת ההנחה כי שירה היא עניין חיוני לא פחות מזבל, וכי שירה, כמו זבל, היא אחת מאושיות החיים. סוללה נכבדה ביותר של משוררים עבריים עלתה על הבמה הקטנה באחד מאולמות הקומפלקס התרבותי דֶה דוּלֶן, הנמצא כמטווחי שלוש יריקות מהתחנה המרכזית של רוטרדם. על הבמה ניצב דגם מוקטן של משאית זבל. רוח מחלקת התברואה של עיריית רוטרדם שרתה אותה שנה על הפסטיבל כולו. בזה אחר זה עלו מבחירי משוררינו. ויזלטיר, רביקוביץ, עמיחי, אהרן שבתאי ואחרים קראו משיריהם. ההולנדים המנומסים קיבלו את כולם בנימוס הראוי. רק עמיחי גרם להם לצאת מגדרם. ההולנדים אמרו: הוא נפלא. העיתונים ההולנדים היללו: הוא משכמו ומעלה, כוכב. כעבור כמה שנים, לפני שבוע ומשהו, מאות אנשים צבאו על דלתות הכניסה לאולם שבו נערכה הקרנת הבכורה לסרטו של אמיל וייס, "אין נביא בעירו", חיבוק פילמאי ארוך (כשעתיים) ורווי הערצה לאחד, ישעיהו ליבוביץ. כשזה קם ממושבו בשורה 7 כדי לשאת דברים לפני תחילת ההקרנה, עבר רחש של התרגשות בקהל. היו שבלעו רוקם, היו שהחסירו פעימה. רבים גמעו בצמא כל מילה ומילה של ליבוביץ מבלי לשים לב כי המים שהוצעו להם היו מים עומדים, לא טריים במיוחד, המתחפשים למי מעיין זך. מדבריו של ליבוביץ אפשר היה ללמוד לא רק על טיבם של המים הללו, אלא בעיקר על הצמא של הצמאים.
לפרופ' ליבוביץ, הפרובוקטור הגדול, אליל רוק של עולם הרוח, יש הכישרון לייצר אמירות הנשמעות כמושכלות ראשונים, כאקסיומות שרירות וקיימות בעולם התופעות. גם דברי הטעם שלו וגם השטויות שהוא מפריח נשמעים כאילו נחצבו מסלעי העולם כמות שהוא, מתוך טבעו האמיתי. כל אוזן שהיא בעלת אפילו שביב של אוריינטציה פילוסופית ושלא הסתנוורה כליל מפסקנותה של הרטוריקה הליבוביצית, יכולה להבחין בנקל בטעויות פילוסופיות אלמנטריות שעושה המצליף הנערץ. הפרובוקטור זקוק לפרובוקטורים, אבל במקום אלה יושבים מולו זוג מעריצים שוטים (ויס ויונה הדרי־רמג') שאינם מעלים על הדעת כי הגורו שלהם טועה או לומר לו, אני נוטה להסכים איתך בעניין א', אבל בעניין ב' אתה אומר דברי הבל גמורים. הנחרצות האקסיומטית והמובנות של הסיסמאות הליבוביציות נוחתות נחיתה רכה ומדויקת על צימאונם של הצמאים והנבוכים למשהו שנשמע ונראה כמו ידע אמיתי הקיים בעולם, ושאינו רק בגדר דבר פלפול מגרה, או פן אחד של אמת רבת פנים. תנו לנו את האמת ורק את האמת, זאת שנולדה צמודה לה"א הידיעה ולטבורו של העולם. אנחנו רוצים איש זקן וחכם שברשותו אחד מהמפתחות לחידת העולם. ישנה מין אמונה בקיומו של צרור לא גדול של מפתחות, שניתנו בידיהם של יחידי סגולה ואלה אוחזים במשהו שלא יהיה ברשותנו לעולם. כל פסיכולוג זוטר מצטייר בעינינו כמישהו שבאחד מכיסי מעילו יש לפחות העתק של העתק של אחד מהמפתחות המקוריים של הצרור המקורי. ליבוביץ, אנו יודעים בוודאות, אוחז במפתח מהצרור המקורי באמת, ואפילו רק עצם הקרבה אליו מקרבת אותנו אל פתרון אחת מחידות העולם, לפחות.
כשליבוביץ נשאל על המוות הוא אומר: "אל המוות אינני מתייחס כלל. משום שהוא האין. אין שני 'יש', חיים ומוות, יש רק מציאות אחת, החיים, ואני יכול להתייחס רק למציאות שלי וזו חיי". אין זה מפליא שגדוד מעריציו הולך ותופח. ליבוביץ הרי מפשט שאלות הרות גורל לכדי דוגמות מיושנות, שעוד במאה ה־19 גילו נטייה לצליעה קלה. ההגות של המאה העשרים כאילו לא קיימת (הייתם צריכים לשמוע את דעותיו על אומנות מודרנית). ההיעדר מבחינתו של האורקל המקומי פשוט נעדר, והאין איננו. רק היש ישנו, בבחינת אקסיומה. אין ויכוח על כך שמתים אינם מרבים להשמיע דברי טעם על חוויית המוות שלהם. אבל איזה מין פילוסוף אנטי פילוסופי הוא ליבוביץ, הטוען בעצם שאידאות אינן ישויות או פעולות, כלומר שהמחשבה על מוות אינה דבר, אינה יש. בעצם, ליבוביץ הוא מדען בנוסח הישן, מין אמפיריציסט נוקשה שאינו מסוגל למחשבה מופתית, אפריורית. האיש האוכל חביתה בבוקר אינו אומר לעצמו: "עכשיו אני חי. לפעולה של אכילת החביתה קוראים בין השאר: 'חיים'". במקרה הטוב הוא אומר לעצמו: "אני אוכל חביתה". התובנה מרחיקת הלכת ביותר שהוא מסוגל להגיע אליה באותו בוקר בלתי מבטיח היא שהחביתה היא סוג של יש וכך גם אכילתה. הסיכוי שיאמר לעצמו: "אני חי, ואלה הם החיים", הוא כמעט אפסי. החיים, כמו המוות, הם רעיון. רק החביתה היא חביתה.
אבל לא רק את דעתו של ליבוביץ אפשר למתוח אד אבסורדום, אלא גם את ההפרדה שהוא עושה בין מדע למוסר, כאילו שהם מעצם טבעם דברים הניתנים להפרדה, דוגמת דת ומדינה. וכשמיכאל ששר שואל את ליבוביץ, "היו לך פעם מחשבות התאבדות?" והלז משיב: "אני יכול להעיד על עצמי שאפילו בחלום לא חשבתי על כך", אני חושד בכנותו המפורסמת של הלז. האם איש חושב כדוגמתו לא חשב מעולם על אפשרות של התאבדות אפילו ברמת המניפולציה האינטלקטואלית? קאמי אומנם הפריז במקצת בשעה שטען כי שאלת השאלות היא להיות או לחדול, וכי זוהי השאלה היחידה הבאמת מעניינת, אבל העובדה שליבוביץ אפילו לא חלם על כך מעידה על חוסר כנות או על רמת הדחקה גבוהה במיוחד, או על כך שאני סתם חושד בכשרים. כלומר על אופיי המחורבן.
נשוב אל הצורך לדבוק בדבריו של איש חכם וזקן, לגמוע ממעיין החוכמה שלו. היו וישנם כאן אנשים חכמים מאוד, אבל הם לא היו כנראה מעולם אומני פרפורמנס כליבוביץ וגם חסר להם הכישרון לארוז את דבריהם באריזה הנכונה, להצליף כך שהכאב יהיה מהול בעונג הנכון. אני חש חיבה לזקן הממזרי הזה, ליבוביץ, בגלל ולמרות דברי הטעם וההבל שהוא משמיע. לעומת זאת, אפילו טיפת חיבה אינה שמורה בליבי למעריציו השוטים, שגומעים את המים בחוסר הסתייגות גמור, שותים ואומרים: מחיה נפשות.
ההולנדים אהבו את עמיחי, בין השאר משום שגם להם נחוץ מישהו עם מפתח, גם הם זקוקים לזקני הכפר, לחכמי השבט. ועמיחי הרי מגיע מכפר שבירתו ירושלים, בן לשבט עתיק ורווי חוכמת ימים. גם דברי השיר של עמיחי ארוזים היטב, ובתוך האריזה שוכן משהו שלם ועגול שאין בו היסוס. מעין חוכמה עממית של מי שיודע.
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁגַּם נְיוּטוֹן גִּלָּה
אֶת מָה שֶׁגִּלָּה בַּהֲפוּגָה
בֵּין שְׁנֵי כְּאֵבִים
כותב עמיחי, ובקוראנו זאת אנו חשים שעמיחי יודע על טבעו של העולם יותר ממה שאנו יודעים עליו. כמו ניוטון, הוא מסוגל להבחין בכוחות גדולים, להבין את טיבם ולהסביר לנו אותם. עמיחי יודע על הגרביטציה של האהבה, ירושלים, מלחמה, שלום, אלוהים, העולם.
יְרוּשָׁלַיִם הִיא וֵנֶצְיָה שֶׁל אֱלֹהִים
כותב עמיחי, ואנו אומרים: "אה", וממשיכים הלאה אל ה"אה" הבא. בבחרותי המוקדמת קראתי שוב ושוב את שירי עמיחי והתרגשתי שוב ושוב. אחר כך הכרתי שירים של משוררים אחרי ועמיחי נעשה למוקצה מחמת מיאוס בעיניי, מנייריסט מתוק מדי. כעבור שנים שבתי אליו, והנה לא מעט שורות יפות, מהנות, אפילו בלתי נשכחות. בקוראי אותן קשה שלא להבחין בקרבה המשפחתית שבין החכם של הכפר, הלץ של המלך והשוטה שעל הגבעה. במילים אחרות, הקרבה הכמעט מבחילה בין חוכמה לשיטיון, בין ליבוביץ לעמיחי, האחד זקן תנ"כי עם זעם תנ"כי וממזריות תנ"כית, והשני מין מובולוּלוּ באגאבּוּלוּ, מכשף אפרו־ישראלי שבאמתחתו אמיתות עתיקות, תמהילים מביאי מזור, השבעות ולחשים. לעומת זאת, המשורר אהרן שבתאי, ממזר לא קטן בזכות עצמו, יודע שהוא חכם ולץ ואידיוט. כשהוא כותב:
פִילוֹסוֹפְיָה טוֹבָה
אַתָּה
מַחֲזִיק בְּכִיסְךָ
עִם הָאוֹלָר
נדמה לנו שהוא אומר משהו חשוב על טיבה של הפילוסופיה. אבל שבתאי נהנה בעיקר מהאפשרות האידיוטית של הכנסת פילוסופיה לכיס; וכמו לץ, אותו מתווך בין טיפשות לחוכמה, הוא מוכן להסתובב ברחוב קינג ג'ורג' עם פילוסופיה ואולר באחד מכיסי מכנסיו. אצל שבתאי, מתוך מודעות, דברי חוכמה כמו מועילים מתחלפים ברוח שטות שהופכת למעין צרור של עצות נבונות. "חָכְמָה אֲמִתִּית – מַפְלִיצִים", כותב שבתאי ומוסיף לכך את השורה הנצחית: "אֱמֶת בְּרִיאָה – מְחַרְבְּנִים". חלילה לכם להנהן בראשיכם לאות הסכמה, שלא לדבר על גמיעת הדברים הללו בצמא. לשבתאי אין שום מפתח, ואם היה לו היה דואג לאבדו. אינני חושב שמנהל הפסטיבל הרוטרדמי מאמין במשוואה שירה = זבל או בגרסה האלכימית: זבל = שירה, ואינני חושב ששבתאי מאמין שפילוסופיה היא דבר מחורבן. הם אומרים לנו: "שירה ופילוסופיה הם צרכים בסיסיים, אי אפשר בלעדיהן". ואנא התייחסו בחשדנות לקביעה הזאת.
***
"יומן הנרגן: האמת (א')", 25.10.1991. מתוך הספר החדש "אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו: חזי לסקלי – מאמרים". בית ספר לכתיבה, למחשבה ולחיים בכלל. להזמנה ישירה: https://www.havalehaba.co.il/
כתב עת והוצאה לאור לספרות ניסיונית
