07/03/2025
סימנים מיסטיים והקשרים…
כמה הכל בכלל לא כאוטי.
יש סדר,
והכל נטווה כמו אריג משובח.
חוקיות הבריאה.
פרשת ״תצווה״ ומשה רבינו - ״התבגרנו״ ואנחנו מתקדמים
ספרציה ועמוד שידרה.
הבסיס לבריאות נפשית
ולכינונן של מערכות יחסים בריאות.
מחר יום הולדתו של משה רבנו, ז’ באדר.
וכעת פרשת תצווה
פרשת תצווה היא הפרשה היחידה מאז הולדת משה שבה שמו אינו מוזכר במפורש. במקום זאת, הפנייה אליו נעשית בלשון ישירה: “ואתה תצווה את בני ישראל…” (שמות כ”ז, כ’).
חז”ל מסבירים שהסיבה לכך היא שמשה, לאחר חטא העגל, אמר לבורא:
“וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם—וְאִם-אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” (שמות ל”ב, ל”ב).
בקשתו של משה להימחק מספר התורה התקבלה באופן חלקי, ושמו אכן נעדר מפרשת תצווה.
היעדר שמו של משה – רגע של ספרציה (נפרדות)
אם נסתכל על הקשר בין משה לבין המטה כחפץ מעבר, נוכל לראות שגם בפרשת תצווה מתרחש רגע של נפרדות משמעותית.
הפרשה עוסקת בציווי על הכהונה – כלומר, הכוח עובר מאחיו, משה, אל אהרון ובניו.
משה שהיה המנהיג הבלעדי, מקבל מסר:
“זה הזמן לסגת מעט. זה הזמן לתת לאחרים לשאת באחריות.”
העובדה ששמו לא מוזכר בפרשה מסמלת בדיוק את הרגע שבו אדם מבין שהשליחות היא גדולה ממנו.
משה, כמו כל הורה, כמו כל מנהיג, היה צריך לדעת לשחרר.
לדעת שהוא לא המרכז.
לדעת שהשליחות תמשיך גם בלעדיו.
הרהרתי לאחר שאסנת* הלכה.
אסנת (43) התחילה פרק ב’ לפני כמה חודשים.
עד כה, בנישואיה,
הייתה אישה לכאורה חזקה, עצמאית ועוצמתית.
ופתאום הם הופיעו – התקפי חרדה, פחדי נטישה, רגישות יתר, שגרמו לה למופעי קנאה, אובססיה, תלותיות ונזקקות של ממש.
היא הלכה ונחלשה, הציקה לבן זוגה,
נתקפה בקינאה
עד שהוא רצה להימלט מפניה.
זו לא האישה שהוא הכיר – הבטוחה, היציבה.
והיא חזרה ואמרה באוזניי: “אני לא כזאת. אני לא מכירה את עצמי… אני הולכת לאיבוד.”
ואיך משה רבנו קשור?
אהה…
המטה המפורסם שלו.
המטה של משה ואהרון.
המטה הוא כמו “חפץ מעבר” בתהליך ההתבגרות, שמתחיל מהינקות – מהרגע שנולדנו והגחנו מן הרחם תלותיים לחלוטין.
וויניקוט מתאר את החיבור בין התינוק לאמו כ*“אחד”*, סימביוטי לגמרי.
עם השלמת תהליך הבגרות, אמורה להתפתח הנפרדות – הספרציה.
לראות את האני כנפרד מהאחר.
ספרציה היא הכרח קיומי, כדי שהילד יוכל להתקיים פיזית ונפשית כדרכו של עולם, ובהמשך – כדי לבנות קשרים בריאים.
תהליך התרחקות מעורר פחד וחרדה, ולעיתים, במטרה להתמודד עם הקושי, הילד מאמץ חפץ כלשהו המהווה “חפץ מעבר.”
החפץ הזה מסמל את “אמא”.
כמו “המטה”, שמסמל למשה ולאהרון את אלוהים, שנותן בידיו של משה כוח בעיתות משבר.
אצל התינוק זה יכול להיות שמיכי, דובי או בובת סמרטוטים – רק הם יעניקו לו ביטחון.
בהמשך, יחוש הילד שאימו שם גם כשהיא פיזית רחוקה, והוא יוותר על האובייקט המוחשי – השמיכה והדובי.
המטה של משה היה חפץ המעבר.
הייתה לו משמעות עצומה, מההתגלות במעמד הסנה ועד שהיכה בו בסלע.
גם משה, ברגעי משבר ותסכול, מסתייע במטה כדי להתחזק.
כאשר משה חש שאלוהים נוטש אותו, המטה מסייע בידו להתגבר על חששותיו ופחדיו – בדיוק כמו תינוק שממולל את שמיכתו כשהוא נפרד מאימו בגן בבוקר.
“חפץ המעבר” הוא מהותי, אך מהותי עוד יותר לדעת להיפרד ממנו.
בתהליך הטבעי והבריא, האם הופכת לקבועה ונוכחת בתוך הילד – ללא צורך בתיווכו של חפץ המעבר, מה שמכונה “קביעות אובייקט.”
הפרידה היא המפתח לאמונה.
גם בלי לראות הוכחות או ניסים, הדבר קיים ומתקיים.
כדי להאמין, לא צריך מופע של הסנה כל שני וחמישי.
שימוש יתר במטה הוא חילול הקודש – הוא עלול להפוך להיות עבודה זרה ממש, כי אמונה וביטחון אינם נמצאים בחוץ, אלא בתוכנו פנימה.
הביטחון האמיתי, בתהליך בנייה והתארגנות נפשית תקינה, הוא כאשר הילד חווה שההורה מצוי “ונישא” בנפשו גם כשהוא לא נוכח פיזית.
קביעות אובייקט היא הבסיס ליחסים תקינים.
ללא קביעות אובייקט, נתקשה מאוד בכינונם של קשרים קרובים.
מערכת יחסים תהפוך לסבל, וכל ריחוק אובייקטיבי של בן הזוג יגרום למצוקה, לחרדה, לפאניקה ולכאב.
כמו אצל אסנת, שמכל מיני סיבות ונסיבות, בקשר הראשון שלה לא הבחינה כי בן זוגה היה תלותי וכרוך אחריה כמו גוזל.
בקשר השני, באופן פרדוקסלי, על אף שצמחה והתפתחה לכאורה – עלו וצפו כל השדים.היא הפכה לתלותית
כאשר פגשה בעדי* (42), שהיה אדם בעל אישיות עצמאית ודינמית, כל שינוי מצידו – עיכוב, ריחוק, איחור – גרם לה לתנודות רגשיות, לתחושת נטישה ולסבל בל יתואר.
קשרים בוגרים ובריאים הם כאלו שאין בהם יסוד של סימביוזה או שליטה.
קשר בריא הוא כזה שבו אנו מבינים שבן הזוג שלנו מתקיים גם כשהוא לא איתנו.
שאנחנו אהובים גם ממרחק.
שיש קיום עצמאי לבן הזוג, גם כשהוא לא תחת הניהול או הכנף שלנו.
לעיתים, זה קורה באופן טבעי, ולפעמים – לומדים נפרדות (ספרציה) ומשמעות של קביעות אובייקט בגיל 40+, כמו אצל אסנת.
החוזק האמיתי בנו
נמצא דווקא ביכולת להרפות, להשתחרר.
לפעמים, אנחנו אוחזים כל כך חזק במשהו – באדם, באמונה, בביטחון מדומה – עד שאנחנו לא שמים לב שהאחיזה הזו היא שמרוקנת אותנו מכוח.
הנפש משדרת מצוקה, הגוף מגיב, הלב מתכווץ – אבל במקום לשחרר, אנחנו לוחצים חזק יותר.
כי הפחד מהריק, מהלא נודע, מהנפרדות – משתק.
אבל בדיוק כמו שהילד צריך לדעת שאמא שם גם כשהיא לא מולו, ככה גם אנחנו צריכים ללמוד שהביטחון האמיתי לא נמצא באדם אחר, בחפץ, או אפילו בהבטחות חיצוניות – אלא בתוכנו.
משה רבנו נענש כי לא שחרר.
כי לא סמך.
כי לא האמין שהמטה כבר בתוכו, שהוא כבר לא זקוק לחפץ חיצוני כדי להרגיש את האלוהים.
ובמערכות יחסים – כמו באמונה – זה בדיוק אותו הדבר.
כשאנחנו יודעים שהאהבה קיימת, שהמקום שלנו בטוח, שאין איום מתמיד באובדן – אנחנו לא צריכים להכות בסלע כדי לקבל מים.
אנחנו לא צריכים לשלוט, לא צריכים להיאחז בכוח, לא צריכים לראות כדי להאמין.
אנחנו פשוט יודעים.
המטה של משה הוא חפץ הביטחון – אבל האתגר היה ללמוד שהוא לא הביטחון עצמו.
לכל אורך דרכו, משה נשען על המטה. הוא החזיק בו כשהתמודד עם פרעה, הוא הרים אותו כשהים נבקע, הוא השתמש בו כדי להוציא מים מהסלע.
המטה היה הכלי שדרכו פעלו הניסים, ודרכו הרגיש מחובר לכוח האלוהי שמוביל אותו ואת העם.
אבל המטה לא היה הכוח עצמו.
הוא היה רק חפץ הביטחון – כמו שמיכי של ילד, כמו היד שמושטת לאבא בלילה מפחיד.
כל עוד הוא היה שם, הוא נתן למשה את התחושה שהוא מחזיק משהו מוחשי, שאפשר לסמוך עליו.
הבעיה היא שכשהופכים את חפץ הביטחון לעיקר – שוכחים שהכוח האמיתי נמצא בפנים.
כשמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו, זה היה רגע מכונן.
הוא כבר לא פעל מתוך אמונה פנימית, אלא מתוך הרגל.
הוא לא סמך על הכוח שבתוכו – הוא חיפש את הביטחון החיצוני, את הפעולה המוכרת, את הוודאות שהמטה יגיב כמו תמיד.
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
אנחנו נאחזים בחפצים, בהרגלים, באנשים, בטקסים – כי הם נותנים לנו תחושת ביטחון.
אבל מה קורה כשצריך לשחרר?
מה קורה כשהמטה לא עובד יותר?
האם נוכל להאמין שגם בלעדיו, אנחנו מחוברים לאותו כוח שהניע אותנו כל הדרך?
זה היה המבחן של משה, וזה המבחן של כל אחד מאיתנו.
לדעת מתי ״המטה״ הוא כלי עזר – ומתי הוא הופך להיות תחליף לאמונה עצמית.
לדעת שהכוח לא נמצא מחוץ לנו, אלא בתוכנו.
כי הביטחון האמיתי, כמו האהבה, כמו האמונה – לא צריך הוכחות חיצוניות.
הוא פשוט שם.
גריעת
שמו של משה – רגע של ספרציה (נפרדות)
בפרשת תצווה מתרחש רגע של נפרדות משמעותית.
הפרשה עוסקת בציווי על הכהונה – כלומר, הכוח עובר מאחיו, משה, אל אהרון ובניו.
משה שהיה המנהיג הבלעדי, מקבל מסר:
“זה הזמן לסגת מעט. זה הזמן לתת לאחרים לשאת באחריות.”
העובדה ששמו לא מוזכר בפרשה מסמלת בדיוק את הרגע שבו אדם מבין שהשליחות היא גדולה ממנו.
משה, כמו כל הורה, כמו כל מנהיג, היה צריך לדעת לשחרר.
לדעת שהוא לא המרכז.
לדעת שהשליחות תמשיך גם בלעדיו.
כל אדם לא אמור להיות בציא המרכזי בזוגיות ולמלא את כל החלל.
גם אם אני לא מוזכר – אני עדיין קיים.
וכך, דווקא בפרשה שבה משה נעדר, נוכחותו מורגשת יותר מתמיד.
כי הנוכחות האמיתית אינה תלויה בהכרה חיצונית – אלא בידיעה הפנימית שהשליחות שלך ממשיכה, גם אם אתה לא רואה את שמך כתוב.
שבת שלום ומבורך ♥️🫶🏻🙌🏻
סיגל
אבחון וייעוץ -אישי , עסקי וזוגי.ליווי תהליכים ומנטורינג
