חינוך מואר

חינוך מואר פזית גלר
מלווה הורים וילדים
בהוראה מקרבת תומכת רגשית. B.A בחינוך. M.A בשנוי חברתי בשילוב אמנויות.
(1)

מאת: פזית גלר - הוראה תומכת רגשית.
הדרכת מורים, הורים וילדים.

ההשתלמויות שאני מציעה לאנשי חינוך ולהורים, כוללות לימוד שיטתי של הדרך ל"חינוך מואר" בחיי היום יום בבית הספר, ואימון בערכת כלים מעשיים, ייחודיים, שפיתחתי לעבודה בכיתה ובבית (כגון קלפי רגשות, צרכים והודיות).
במהלך 20 שנות עבודתי כמחנכת לגיל הרך, פיתחתי דרך ייחודית וכלים מעשיים שיכולים להיטיב ולקדם כל מי שחינוך יקר ללבו.

הניסיון היו

מיומי שלי בכיתה, הביא אותי לידיעה ברורה שהדרך להישגים לימודיים גבוהים, חייבת לכלול ערוצים נוספים לערוץ הקוגניטיבי המקובל.

חידוד החושים, העשרת הדמיון, יציאה לטבע, מודעות עמוקה לרגשות, ביטוי בהיר של צרכים ובקשות ושכלול היכולת לשאול שאלות טובות ללא מורא, כל אלה ועוד, יובילו להצלחות ולהגשמת פוטנציאלים, לא רק במסגרת הפורמלית אלא בחיים בכלל. מימוש העצמי למען הכלל הוא המטרה של כולנו במערכת החינוך.

כבר בשנים שבהן ריכזתי כמורה צעירה את תחום החינוך הלשוני בבי"ס צפרירים בחדרה, הרגשתי בצורך לגוון ולהוסיף על חומרי הלמידה השגרתיים למען פיתוח מוטיבציית אמת לעשייה מתוך עניין וסקרנות אמתית. בדרך של ניסוי טעייה,
למדתי גם להטמיע את המודל ל"תקשורת מקרבת" שפותח ע"י דר' מארשל רוזנברג, בתחומי הדעת השונים.

יום יום אני נוכחת לדעת עד כמה "אקלים הכיתתי" כן ואמפתי, קשור ישירות לא רק ל"חדוות למידה משמעותית" אלא גם להפנמת ערכי החינוך ולפיתוח כישורי חיים.
בחיים האמתיים, הידע השכלי, מיומנויות התקשורת, הדמיון ושלל האינטליגנציות (רגשית, גופנית, אמנותית, רוחנית וכו') פועלים באינטגרציה ואינם מופרדים ל"שיעורים".

גם בבית הספר חשוב לנו המורים ללמוד לשלב ולשזור "תקשורת מקרבת" כדרך חיים בעשייה היומיומית. מתוך התגובות שקיבלתי ממשתלמות, מדובר במהפכה של ממש בדרכי ההוראה המקובלות. בשנים האחרונות קיבלתי חיזוקים רבים לכך גם מעולם המחקר (כגון מעבודתה של דר' נאוה לויט מהמרכז הבין תחומי בהרצליה) ומשדה ההגות והפרקטיקה החינוכית (קן רובינסון, פרנק מק-קורט, חילי טרופר, ישעיהו תדמור, נמרוד אלוני ורבים אחרים).








קישור לביטאון "מופת" גיליון 49 עמ' 97 שבו התפרסם בנוב' 2012 מאמר מתוך ספרי "חינוך מואר".http://www.mofet.macam.ac.il/ktiva/bitaon/Documents/bitaon49.pdf

22/12/2024

כך נראית התקופה בבתי ספר:
עוד מבחן
ועוד
ועוד מיפוי

הם לא מרגישים שאני בוחנת אותם.

״הם לא מרגישים שאני בוחנת אותם."
היא אומרת, "ושתדעי לך שיש לי המון ניסיון עם ילדים שגם ככה מרגישים חסרי ביטחון. אסור שהם ירגישו במבחן. ככה אני מדריכה כל מורה צעירה שמגיעה אלי. אני אומרת לה שאני תמיד באה בטוב, באווירה נעימה, שואלת מה שלומו, איך עם חברים, מה הוא אוהב בבית הספר ואיך בבית... וככה, רק אחרי שאני מרככת אותו, אני שואלת, אתה מרגיש שהתקדמת? האמת, התשובה לא משנה לי, אני פשוט מבקשת- תקרא לי שאני אשמע ואהנה ממך? שתביני, אני רק שואלת, לא מכריחה או משהו. וברוב המקרים, בואי נגיד כמעט 100 אחוז, הם קוראים מהספר שהבאתי להם
ותמיד ישמעו ממני איזה יופי וכל זה,
תמיד, תמיד יקבלו ממני חיזוק. נראה לי פזית שזאת בדיוק הגישה שלך, לא? מה אני מפספסת?״

אני שותקת כי עבורי הפספוס כואב.
ואז אני מנסה להעביר לה את השוני. אני יודעת שזה מחייב מאמץ מחשבתי או בעצם מאמץ אמוני. אז זה מה שאמרתי לה:
"קודם כל אני רואה כמה באמת אכפת לך ללכת בטוב ואת רוצה שהילד יהיה בפתיחות ולא יפחד. זה חשוב מאד מאד גם בעיניי. לצד זה חסר לי משהו מאד עמוק."
"באמת? מה?"
"משהו שייתן ללב ש ל ך לנוח.
אני קוראת לזה יושרה.
ואני אנסה להסביר כי זה קצת עדין, אבל קריטי.
אני יודעת שאת דוגלת ביושרה כי אני רואה מעל הראש שלך במסגרת את ה-"אני מאמין הבית ספרי" שמתחיל ב-'בית הספר שלנו דוגל בערכים של כבוד, שיתוף פעולה, הקשבה, שיח מכבד…' . הערכים האלה חשובים לך, נכון? אז את מוכנה לבדוק איך הם בהלימה עם מה שקורה בשטח? זה דורש אומץ וכניסה לדקויות."
"פזית, את עושה צחוק? אין כיתה בלי ה'אני מאמין הזה'."
אני לוקחת אוויר. "אז בואי ניקח את הערך 'כבוד' למשל. איך היית מרגישה אם היו בוחנים אותך 'מבלי שתרגישי' (אני מדגימה מרכאות עם האצבעות) ולא מיידעים אותך שאת נבחנת? היית מרגישה שמכבדים אותך?"
"זה לא קשור פזית.", היא אומרת, "פה מדובר על ילדים, ואני מאד מכבדת אותם באופן שאני פונה אליהם."

אני: "זה הבדל לכאורה דק, אבל אנחנו מדברות על ר ב ד י ם שונים של מה שנקרא 'כבוד'. לפנות אליהם ברוך ובנעימות כדי להוציא מהם את מה ש א ת רוצה, זה רובד מאד חיצוני בעיניי. את יכולה לראות שזו עוד אחת מאלף מניפולציות דיפלומטיות, ערמומיות, שאנחנו כמורים וכהורים מאמינים שהן לטובת הילדים. אבל כבוד של א מ ת הוא משהו אחר לגמרי. רק יושר מאפשר לך שנת ישרים. לשון חלקלקות יכולה לעבוד בטווח הקצר ולהביא תוצאות 'משמחות'" כביכול, אבל זו שמחה חיצונית ולא 'שמחת הקשר'. מחוץ לקשר וליושר, הנשמה נשארת עצובה ובודדה."
היא בשתיקה. מחפשת מילים. אני מרגישה שהיא לא מנסה להתנצח אלא להתנסח.
"תגידי" אני שואלת, "לשם מה את בוחנת את הילד?"
היא: "כדי שתהייה לי תמונה, מה זאת אומרת? מחצית כבר עברה
ובתור רכזת אני אחראית, אני מתוגמלת על זה ואני צריכה לדעת את המצב של התלמיד, יש כאן המון בעיות עם כל נושא הקריאה.... (היא עוצרת לרגע) זה לא שאני לא סומכת על המורות שלי שלאורך כל השנה הן עם יד על הדופק, מיפויים, מבחנים... אבל זו האחריות שלי לסגור את הפינה הזו, לדעת שבאוזניים שלי שמעתי אותם קוראים."
"ואם תסתכלי פנימה, מה בעצם מונע ממך מלשתף את הילד בכנות, בדיוק בכל מה שכרגע סיפרת לי?"

"בשביל מה להקשות עליו? שיילחץ? אנחנו עושות הכל כדי להרגיע אותם."

"אנחנו עושות ה כ ו ל כדי להרגיע את ע צ מ נ ו", אני אומרת.

עכשיו אני חשה זעזועון מבורך, קרן אור.
ולכן אני ממשיכה: "את יודעת מתי אני למשל מרגישה רוגע אמתי? זה תמיד כשני חשה שנוצר לי עם הילד דיבור אמתי, בלי שום צורך להסתיר ממנו משהו ולעבוד עליו כדי להשיג את שלי. ברור לי שפרסים ועונשים משיגים 'תוצאות' נראות לעין, התנהגויות מדידות, אבל הלב? הלב נשאר סגור, מעליו יש הרבה נחמדות והכל נראה נורמלי, אנחנו רק לא מבינות למה הילדים מתהפכים עלינו כל שני וחמישי."

" וואו, ." היא אומרת, "אני יודעת שהפתרון לטווח ארוך הוא שהילד יאמין בי, שידע שאני לטובתו, לכן אני מדברת אליו יפה..."
"יפה מבחוץ", אני נכנסת לדבריה, "יכול להיות מאד מכוער כשהוא לא ישר ומלא בהסתרות."
היא שוב שותקת. משהו ננגע שם, אני מרגישה.
""אני מאמינה שאם תשתפי אותו בגילוי לב מוחלט, למה באמת חשוב לך כרכזת-שפה לדעת על מצבו הלימודי, תוך שהוא לומד מהשיתוף שלך ע ל י ך, על לבך הישר והטוב, ואפילו על 'מצבך הניהולי' במערכת, יש יותר סיכוי להתחלה של קשר לב, בגובה העיניים. ואת יודעת מה, כשהקשר באמת חשוב ללבך ולא כסיסמה יפה על הקיר, נולדים פירות מופלאים, הרבה הרבה מעבר למה שאת מצפה לו. אני רואה את זה במיוחד עם הורים שמגיעים אלי כי הם רוצים שהילד שלהם ישתנה."

היא צוחקת ואז מרצינה. "ואם אחרי שאשתף אותו הוא עדיין לא יסכים לבקשה שלי שיקרא?"

"תגידי לעצמך- סימן שהוא עדיין לא בשל. ובשלות לא משיגים בכוח אלא שלב שלב. ניסית פעם ללחוץ על פרי בוסר קשה כדי להוציא ממנו מיץ? גם אם תצליחי לחלץ כמה טיפות יהיה לזה טעם מר. קחי בחשבון שלסירוב יש מבחינתו סיבות טובות. הרי כשאת זאת שאומרת 'לא' למישהו, נניח לאיש שלך, הכבוד שלו לזכות הסירוב שלך הוא קריטי לקשר אתך, לא?"
"את צודקת. ממש." היא אומרת, ואני שומעת את הגלגלים בראש שלה רצים.

"אז אם ה ק ש ר חשוב לך באמת, במקום שתדלגי על הסיבות שלו להתנגד, תני להן כבוד ותתענייני בהן. כשאת נותנת לו כבוד, את נותנת לעצמך כבוד. תהיי בהקשבה מתבוננת ובסקרנות מקרבת,
התעניינות שמקרבת א ו ת ך אליו,
לא עוד מניפולציה כדי לקרב א ו ת ו אליך על מנת שיעשה מה ש א ת רוצה.
וכשאת מבררת באהבה מה מונע מהילד הזה מלרצות להיבחן, למה שלא תבקשי מ מ נ ו הדרכה- מה יעזור לו לבצע את המשימות מתוך שמחה?"

היא שוב צוחקת, "אוקיי , נראה לי שהתחלתי להבין יותר את הגישה שלך, אבל אנחנו חייבות לסיים, פשוט מי שהזמנתי לקרוא כבר כאן. אז תודה."

"תודה לך. נמשיך לדבר על זה, טוב?"

"בטח, בטח."

20/12/2024

מתאים לכם?

מתאים לך לשאול אם מתאים לו?

ככה אני שואלת מורה שמדווחת לי על ילד סרבן שמתקשה מאוד, מאוד, מאוד, להעתיק מהלוח.

מה, עכשיו על כל דבר אני אבדוק איתו? היא עונה. יש לי 37 ילדים בכיתה, הצחקת אותי. ואם הוא יגיד : ל א מתאים לי, הכנסתי את עצמי לבעיה. אין מצב למשא ומתן על כל שטות. הוא צריך ללמוד לקבל סמכות.

תגידי, אני שואלת אותה, את היית רוצה שיבדקו איתך אם מתאים לך לעשות דברים?

אני זה לא דוגמא, הוא ילד ויש דברים שלא פתוחים למשא ומתן.

מעולה, מעולה. כשאת אומרת לי את המשפט הזה עכשיו, רך לך בתוכך או קשה?

מה זאת אומרת? לא מבינה את השאלה.

אני שואלת כי חשוב לי שנביט רגע פנימה, לא מ ה את אומרת לו, אלא מאיזה מקום את פונה אליו, מעבר למילים. מתאים לך שניגע בשאלות שאנחנו לא רגילות ששואלים אותנו וגם לא שאנחנו שואלות את עצמנו?

היא צוחקת: מתאים לי.

אז שוב, את אוהבת לעשות דברים בלי שבודקים איתך?

ברור שלא, אבל מה הקשר? הוא ילד, אני מורה.

התפקידים ברורים, אין כל ספק, אבל כשאותך מחייבים לעשות משהו בניגוד לרצונך, א י ך תעשי אותו?

וואי פזית, אני מאבדת את הסבלנות, בחיי, יש לך פתרון או אין לך? למה את הולכת איתי סחור סחור?

כי אני רוצה להזכיר לך למה הגעת אלי. אמרת שאת שוקלת לעזוב את המקצוע כי את מרגישה שהתרחקת מעצמך, שאת לא שמחה להיכנס לכיתה ושאת דרך קבע בלחץ, חייבת לטפל בעניינים שמעצבנים אותך, רוצה לגמור עם זה...

נכון, אבל איך זה קשור בדיוק?

משהו במי שאת בעבודה לא מתאים לך, נכון? נכון. אז זה הזמן לכתוב על בריסטול גדול: "מתאים לְךָ?" ומשם לצאת לעבודת בירורים וזה אומר גם להוריד שכבות של פחדים. תנסי רגע לשמוע את מה שאני אומרת, כי זה אותו דבר גם עם הילד שלך, כשסיפרת לי שאת מנסה לשכנע אותו להיכנס למקלחת ואת אומרת לעצמך שאין לך זמן למשא ומתן.

אני מבינה. אני רואה עכשיו שזה גם בתפקיד האימא וגם בתפקיד המורה.

בדיוק. תרגישי איך כשאת מזוהה לגמרי עם חליפת הלחץ של 'התפקיד', אין לך אוויר, ואין לך סבלנות ואין לך סקרנות. ואז הילד לא פוגש את בת האדם שאת, וגם את כ'תפקיד', לא פוגשת את הבן האדם השלם שהוא, אלא רק את 'התפקיד' שלו כתלמיד. גם במקרה של המקלחת את מצמצמת אותו לתפקיד ה'בן שלי'. אבל אם בתוכך תחזיקי את כוונת הכבוד והקשר שבשתי המילים הפשוטות: "מתאים לְךָ" הן תכנסנה אותך למצב תודעה אחר, לאיכות של עולם הקשר, עולם ההתחשבות, עולם חיפוש ההרמוניה שבו המוסיקה אחרת לגמרי.
וכן, זה תהליך של התעוררות. נצטרך להתאמן על זה, לא לומדים לנגן בשיעור אחד.

היא חושבת. פזית, קשה לי להאמין שזה ישפיע עליו.

את צודקת אם כל מה שמעניין אותך זה להשפיע עליו לעשות את רצונך עכשיו ולא הכי מעניין אותך הקשר אתו בטווח הרחוק.

אבל כן חשוב לי הקשר אתו. מאד.

אז תְּפַתְּחִי לאט לאט לב, לב ששואל – מתאים לְךָ? ולא מהשפה ולחוץ כאיזה טיפ להשיג את התוצאה שאת רוצה בה, אלא ממקום של סקרנות ורצון אמתי למפגש לבבות, תוך שאת מוכנה ל כ ל תשובה שלו. את הרי רוצה לבנות תהליך רב צעדים שיאפשר ל ך להשתנות, לא רק ש ה ו א ישתנה.

נכון, אבל עוד לא הבנתי מה לעשות אם הוא יגיד למשל שלא מתאים לו להעתיק מהלוח כמו כולם ואפילו יתחצף?

או! זה העניין. כשהוא ירגיש שאת לא פוחדת מה'לא' שלו, שאת לא מתנגדת להתנגדות שלו, הוא וכל הילדים יעברו אתך מעולם המלחמה לעולם הדיבור, עולם השלום. הוא יקלוט שאת סקרנית להבין את הלא שלו ולדבר איתו במקום להדביר אותו. הוא יבין שאת מחפשת יחד איתו אסטרטגיות חלופיות שיתאימו לו, למען מטרה שתתאים לו ושתסקרן אותו. את יודעת איזה דבר גדול זה אם הוא יחוש שאכפת לך ממנו לא פחות משאכפת לך מעצמך ומהאג'נדה שלך והתוצאות ממנו? הנשמה שלו תקלוט את הכבוד שאת מעניקה לו ושאת מממשת את 'ואהבת לרעך כמוך' שתלוי כשלט שאין לו הופכין. וגם בבית שלך, כל פעם שהבן שלך יתנגד לבקשותיך, תעצרי להתבונן פנימה ותגידי לעצמך: הילד הזה הוא כרגע הקואצ'ר שלי לעוצמה, לעוצמה שבסבלנות. ואגב, בלי סבלנות אין אמון ואין אהבה, יש רק אגוצנטריות.

וואו. בלי סבלנות אין אמון ואין אהבה... זה קשה. והוא לא ינצל את הסבלנות שלי ויתפוס אותי כחלשה שמוותרת ונכנעת לגחמות שלו?

הוא יעשה מה ש ה ו א יעשה, ואת לא שולטת בזה. זה התפקיד שלו במחזה. אבל כשאת באמת סקרנית להכיר אותו ולהבין אותו עד הסוף, את לא יכולה להיות גם בסקרנות וגם בפחד או בוויתור או בכניעה. המקום שממנו תחשבי ותדברי ותפעלי כשאת לא מוותרת על הקשר אתו הוא מקום מאד מאד חזק. והוא יקלוט שאת בת אדם כמוהו, שרואה ומרגישה, וכועסת ומתלבטת ויודעת, ולא יודעת, ומתוסכלת ומשתפת... אבל לא מרימה ידיים ולא נכנעת לניתוק. משהו בתוכו ירגיש שאת מתפללת ומאמינה ומשתדלת ונופלת וקמה, ופתאום ניסים קטנים, הילד מסתכל עלייך בעיניים חדשות, הוא מקשיב לך באוזניים חדשות, כי עבדת על עצמך ולא עליו ! אני מאמינה שהוא ירצה עוד מהטוב הזה, ולא, הוא לא ינצל אותך, הוא יאהב את הדגם וההשראה שאת.

היא צוחקת. וגם הוא ילמד לשאול אותי: מתאים לך?

אם תתני לו מספיק דוגמאות... ורק כשיתאים לו.

19/12/2024

סיפור פשוט, ולא של ש"י עגנון.

הסיפור על הילד שגר מתחת לשולחן.

לפני שנים, כשלימדתי בכיתה א' ניגשה אלי באספת ההורים שלפני תחילת השנה אמא שלו ואמרה שהיא מפחדת כי בגן היה לו קשה כי הוא מאד רגיש והיא בעצמה דיסלקטית. אמרה וחתמה ב-הולך להיות לו לא פשוט.

הילדון שלה נכנס לכיתה, סרק אותה בעיניים שנראו כאילו איפרו אותן, כאלה עם ריסים שחורים שלא נגמרים, והתחיל לבכות לאמא שלא תלך. היא נשארה קצת ואמרה שהיא חייבת ללכת. כולם ישבו בקבוצות והוא ניגב את הדמעות, לקח את הקלמר שלו ונכנס מתחת לשולחן של הקבוצה שלו. שאר הילדים שישבו מסביב לשולחן כווצו בטבעיות את הרגליים הקטנות שלהם כדי שיהיה לו שם מקום.
לא אמרתי לו לצאת.
לא אמרתי כלום.

את כל היום הראשון הוא העביר שם למטה ויצא רק כדי להוציא אוכל מהילקוט שלו, סידר אותו על מפית מתחת לשולחן ואכל. חייכתי אליו.

ככה עבר גם היום השני. הוא ישב שם בשקט, הסתכל ולא הפריע.

בסוף היום, כששאר הילדים הלכו הביתה, קראתי לו.
אמרתי, ראיתי שאתה מתחת לשולחן ורציתי רק לשאול אם נוח לך ואם אתה צריך ממני משהו. שלא תגידי לי לצאת, הוא אמר.
אני לא אומרת לך לצאת, אמרתי, נראה לי שבטוח לך שם. לפעמים אני רואה קצת את העיניים שלך ונראה לי שטוב לך ככה, אני צודקת? כן, אמר, אני לא רוצה לצאת.
הכל בסדר חמוד, אמרתי, מה שטוב לך.

עבר עוד יום. המורות המקצועיות שאלו אותי אם לאפשר לו. אמרתי שבטח והן זרמו איתי.
בקבלת שבת כששרנו "שבת שלום ל..., שבת שלום ל... (עם שמות הילדים) והגענו לשם שלו, הילד שחילק את החלה התכופף והגיש לו חתיכה, ככה בעדינות.
ראיתי אותו מסתכל לצדדים, יוצא מתחת לשולחן ומתיישב ליד הכיסא שלו, עדיין על הרצפה, אוכל בתיאבון את החלה. חייכתי והוא חייך בחזרה. ראיתי שחוץ מהעיניים שנראות כאילו הן מאופרות יש לו גם גומה.

בסוף היום התקשרה אמא שלו ושאלה אם הוא עשה לי צרות השבוע. היא אמרה שכל יום היא חיכתה לטלפון ממני כי בגן היו בלגנים. אמרתי שהכל היה פשוט. היא שאלה ליד מי הושבתי אותו וסיפרתי שהוא בחר לשבת מתחת לשולחן ושטוב לו שם.
היא שאלה, והילדים לא צוחקים עליו? סיפרתי על החלה ועל זה שהיום הוא ישב בישיבה מזרחית ליד הכיסא שלו, שיחק במחקים ובעפרונות והילדים האחרים מקבלים את כל זה בפשטות, מ מ ש לא צוחקים עליו.

בתחילת השבוע השני הוא עזב את הבית שמתחת לשולחן וישב במקום שלו.

גם לאורך השנה הוא היה דובון לא לא. כמעט כל מה שעשינו הוא לא רצה לעשות ואמר, אל תכריחי אותי, ואני מעולם לא הכרחתי. הרי אני לא אוהבת שמכריחים אותי.
והוא התבונן וסרק ושתק. פעם ביקש לעזור לי להשקות עציצים, פעם רצה לסדר את המשחקים במקום, אבל סירב ללמוד לקרוא ולכתוב.

יום אחד, אחרי החגים אם אני זוכרת נכון, הוא בא והכריז: היום אני מתחיל ללמוד. והוא התחיל ללמוד. אמא שלו שאלה אם הכל בסדר כי היא רואה את הדיסלקציה ולוקח לו המון זמן כל דבר והוא לא קולט כמו הגדול שלה.
אמרתי שמדי פעם הוא חוזר קצת לבית שלו שמתחת לשולחן ואח"כ שוב לומד, אז שניתן לו את הקצב ואת הזמן שלו. גם המורות המקצועיות נתנו.

בסוף השנה הוא קרא וכתב. כדי להתאוורר הפך להיות העוזר של המורה לספורט ואחראי בפינת החי על האכלת החיות (אבל לא עם החלה של יום שישי).
וכשבא ילד חדש לכיתה הוא אמר לי תושיבי אותו לידי והושבתי.

אז זה הסיפור הפשוט על הילד שגר מתחת לשולחן.

17/12/2024

כל הזמן אקשן, אחרת היא תברח לך.
היא, זאת ילדה אוטיסטית.
היא עקשנית שחבל על הזמן, ככה אמרו לי, אם דברים לא נעשים בדרך שלה, אין לך סיכוי. אבל תתעקשי, תהיי יצירתית ולאט לאט היא תלמד. אנחנו לא מוותרים עליה.
כן, ככה אמרו.
ואני במפגשים איתה בעיקר מתבוננת ולא מוותרת על ע צ מ י.
הפנים שלה יפות כל כך. שיער שחור גולש, עיניים ענקיות, ריסים מפה ועד הודעה חדשה, רזה רזה.
אני יודעת ש"התפקיד" שלי הוא ללמד אותה לקרוא ולכתוב. אבל האם אני קוראת א ו ת ה ?
לא. עדיין לא. ההשתדלות שלי בינתיים היא לא ללמד אלא להתחקות אחרי עדינויות הנשמה.
עכשיו אנחנו בחדר קטן שהוקצה לנו.
היא בונה מכל הבא ליד, בעדינות, בריכוז וביצירתיות.
רק תהיי, היא אומרת, מבלי להביט בי, תהיי בשקט ואל תפריעי.
אני יושבת לצידה, לא קרוב מדיי. מדי פעם מנסה להרגיע את "התפקיד שאני" במשחקים עם מילים ותמונות. הרי חשוב שהיא "תיחשף" לאותיות, לא? ככה אמרו.
כשאני אומרת בקול את המילה ומצביעה עליה תוך פירוקה להברות (כדי להצדיק את קיומי) היא מזיזה לי את היד הצידה בלי לומר מילה, מחזירה את כל הקלפים לקופסא וחוזרת לקוביות שלה.
הרצון שלה ברור לי לגמרי. ורצונו של אדם כבודו.
כל מה שאני יכולה לעשות כרגע הוא רק להיות תפילה, תפילה לניצוץ של קשר.
עכשיו כששתינו בהימצאות של הוויה מול הוויה ולא של תפקיד מול תפקיד, אני נענית להיות השוליה כי זה מה שהיא מבקשת, שאביא עפרונות, מחקים, שאשחיל אותם בעדינות לתוך המבנה שהיא יוצרת כך שלא יפול.
ההוראה שאני עוסקת בה כרגע היא להיענות להוראות שלה.
והיא מדברת. ידעת שלדבורה יש לשון קצרה?
לא, לא ידעתי.
ואז היא מספרת על כלבים שונים ועל פרחים של חורף, פרחים מוגנים.
השפה שלה נהדרת.
פתאום היא שותקת, מקשיבה למשהו. את שומעת שהוא בוכה? (ילד בכיתה הסמוכה) צועקים שם... יש שם תינוקים בכיתה, היא לוחשת, צריך להיות איתם בעדינות בעדינות.
כן, אני שומעת.
היא לוחצת על המתג שעל הקיר, מכבה את האור ואומרת, יותר טוב ככה לשמוע את הגשם.
אני מקשיבה. היא אולי מקשיבה אחרת.
הכל בה מפליא אותי.
אחרי דקה אני שואלת, את רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב?
ששששש... היא אומרת, אל תדברי, התינוקים בשיעור. תיכף הוא יפסיק לבכות.
טוב, אני יודעת שללמד אותה זה ללמוד א י ת ה ובעיקר ללמוד א ו ת ה.
ומי יודע, אולי היא לומדת אותי בדרכה.
אני לא מדלגת על שום נים שמתעורר, ערה לדקויות שעוברות ב ת ו כ י ולמה שמעל פני השטח.
השכל לא מבין כלום, אני אומרת לעצמי, רק הנשמה מבינה בקול דממה דקה.
למחרת אני מבקשת מהמחנכת שלה רשות לראות איך היא מקרבת אותה לקריאה וכתיבה בכיתה.
המורה, פצצת אנרגיה, שחקנית מוכשרת, שרה להם שיר פתיחה ואיתה הסייעת. מי מזהה מה כתוב כאן?
מלא דרמה. אני מסתכלת על הילדה שלנו. היא מטיסה מכסה של קופסא. נו, את יודעת, פונה אליה המורה, תגידי, זה ל׳. הילדה לא מגיבה. יופי, מהממת.
אני לא מבינה על מה המורה אומרת 'יופי מהממת'.
אני מרותקת, אבל אני לא רואה אף אחד מהילדים מרותק. כל מה שאני רואה זה שהם מרותקים כל אחד לעולמו הפנימי.
ואנחנו קוראים למרותקים האלה מנותקים.
כן, העולם שלהם הוא תעלומה עבורנו. אין לנו כלים להבין באמת. אנחנו חרשים ועיוורים.
עכשיו עובדים באייפד, אומרת המורה ופונה אלי, תראי אותה, היא יודעת מה צריך לעשות, עושה בשנייה.
הילדה יוצאת מתוכנת הלימוד למשחק מחשב. לא, לא לא, את מסוגלת להיות רק בזה או לא? שואלת המורה.
אין תגובה. אז עוד הזדמנות אחת, אומרת המורה.
הילדה אומרת טוב אבל ממשיכה לשחק.
המשמעות היחידה של ה'טוב' הזה היא תרדו ממני.
אז את לא מסוגלת כנראה, אומרת המורה, בסדר, אביא לך משחק קופסא מהמם, חדש.
אני מכירה את ההצעות האלה מעצמי. מה לא נעשה כדי לקצר להם זמן מסך.
המורה מביאה הקופסה החדשה, הילדה אכן עוזבת את האייפד ופותחת אותה, מפרידה בעדינות את הכרטיסיות שמחוברות שם, ואז מחברת את החלקים. אני רואה פאזל של פרפר.
יואוו תראי איזה פרפר יפה וצבעוני היא אומרת לי.
ממש, אני אומרת, תוך שאני מתבוננת במילים שכתובות על פיסות הפאזל.
שוב ניגשת אלינו המורה ואומרת: יופי, יש פה מילים עם האות שלמדנו. מה כתוב כאן?
הילדה לא עונה רק אוספת את החלקים ומחזירה לקופסה.
אחרי השיעור אני פונה למורה: נכון ממש בא לך לשאול אותה שאלות, לחשוף אותה לעוד אותיות, לבקש ממנה שתקרא?
ברור, את רואה שאני עושה הכל כדי להחזיק אותה, לגרות, לפתות, לייצר חומרים, העיקר שלא תברח לי. היא חייבת אקשן, זה לא פשוט.
נכון, זה מאד לא פשוט. את יודעת מה גיליתי? שבאמת אין סיכוי ככה, זו לא דרכה.
אני יודעת, היא אומרת ונאנחת, איזה תיקונים יש לי פה איתם, זה שלי.
אני קמה לחבק אותה חזק חזק.
תודה, תודה שאת רואה את הזכות שלנו לתקן.
אבל זה כואב, היא אומרת.
מאד.
את יודעת פזית, גם עם הבעל שלי והילדים שלי אני משתגעת כשאין שיתוף פעולה. אני בסטרס תמיד.
אז הנה, אלוהים פותח לך צוהר. קיבלת פה צ'אנס.
צ'אנס? צ'אנס למה?
לתיקון הזה שדיברת עליו, צ'אנס לעבור גמילה שלא היית מקבלת בשום מקום אחר. צעד צעד להיגמל מדרמות מיותרות והצגות שנועדו לתחזק את הדימוי שלנו. התרגלנו לרעש וצלצולים כדי להוכיח לעצמנו ולכל העולם שאנחנו מורות מסורות ומדריכות טובות. אז הנה שלחו לך מלמעלה את הילדה המקסימה הזאת והיא הקואצ'ר שלך. את קולטת?
היא פוקחת אלי זוג עיניים. וואי עוד יפטרו אותי בגללך. אז מה לעשות איתה? זה כל כך מסובך.
לא, זה פשוט. כל פעם שבא לך לשאוב ממנה אות, מילה, צליל, תגובה, תתאמני בלסתום את הפה. תאטי ותעצרי להתבונן בנוף. זה נוף פנימי מרהיב. רק תראי את עצמך ותראי אותה. תגידי לה במילים או בלי מילים- אני איתך בדרך שלך. אני פה למענך מתוקה ואת מוזמנת לבקש ממני מה שתצטרכי. תגידי לעצמך- אני פה כדי להרגיש, להרגיש קרובה אליה, לא לקרב אותה אלי כדי שתמלא את הוראותי ואז אירגע.
אמא'לה, היא אומרת, אני רואה שזה בדיוק מה שקורה לי עם הבת שלי, גם בעלי אומר שאני אמא שלה, לא המורה שלה. הוא צודק, אין לי סבלנות אז אני מלחיצה. גם הבת שלי אומרת לי בכל מיני צורות, תרדי ממני, ואני לא שומעת. אוף, זה בדיוק מה שקורה לי עם המתוקה הזאת כאן, אני רואה.
ברוך פוקח עוורים ומתיר אסורים, אני אומרת, מרגש אותי שאת רואה איך הכל הכל קשור. גם בכיתה שלך מול 8 ילדים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אין לך הזדמנות, כי לא מוקצה לך מספיק זמן. ואנחנו זקוקות ל ה ר ב ה זמן כדי להכיר פה עולמות. כל אחד מהילדים האלה יכול לאפשר לנו להכיר את עצמנו, לשכלל את עצמנו. אם לא נעצור להרגיש וסתם נמשיך לעשות עוד מאותו הדבר, נהיה יותר ויותר סתומות ומותשות מהעבודה הסיזיפית הזאת.
לא הגיע הזמן שנהנה קצת?
היא עוצמת עיניים ואני שוב מחבקת אותה. תדעי לך, אני אומרת לה, אני רואה כמה לב, כמה השתדלות לטוב, כמה מאמץ את שמה שם.
היא מתחילה לבכות.
אני מתרגשת ממך, אני אומרת לה. תיכף גם אני אבכה.

15/12/2024

המורה הקטן לשלום פנימי (שיביא לשלום חיצוני)
***

אחרי כשנה של יחד.
בן ה-8 : "את יודעת, אנחנו נפרדים היום... (מחייך)
אבל אפילו שלא ניפגש איזה זמן, אנחנו כל הזמן ביחד.
וגם שתדעי,
שאם את צריכה משהו,
אז יש לך עוד אַתְּ אחת.
כל משהו שיש לך פזית,
יש פזית אחרת בפנים שיש לה את ההפך
נגיד, את עצובה?
אז ה י א שמחה.
תקראי לה, היא תבוא.
וזה עם כ ל ההרגשות שאת מרגישה.
אני עושה את זה כל הזמן."

10/12/2024

רק פעם אחת להגיד, זוכרת?

ככה אומרים לה שוב ושוב וזה לא עוזר.
אבל למה? למה?

נערה אוטיסטית
"נכון היום יום שישי, יש קבלת שבת ואין ארוחת צהריים? נכון? נכון?" היא חוזרת שוב ושוב.

אני מבינה אותה. הרי זה כל כך פשוט. היא חושבת אחרת מאתנו.
השאלות שלה לא נועדו כדי לקבל אינפורמציה וזהו. זו הדרך שלה לפרוק את חרדת הקיום, הקיום האחר שלה. זה בדיוק הקיום שאנחנו מערערים מבלי משים השכם והערב עם כוונות טובות.
ואני רק מרגישה שכואב לי הגוף. כמה היא זקוקה לרוגע ולבטחון, וכמה היא כמהה לאהבה. מי לא? אתם לא? כל גערה שהיא מקבלת, כל נזיפה שנועדה "לחנך/להרגיל/לאלף" מרצון טוב "לקדם אותה", הופכת לניסיון שווא לדכא את הצורך העמוק בפורקן החרדה דרך החזרתיות. אני נרעדת כשאני רואה איך תוכחות שנועדו "להגיע אליה", "ללמד אותה", פוצעות את העור הנפשי הדקיק ומעצימות את החרדה הקיומית. איך לא רואים שהיא חייבת, ממש חייבת, לעבות את ההגנה הנפשית שלה מהפולשים שהפכנו להיות.

נסו להרגיש רגע איך חי מישהו 24/7 עם המחשבה: אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר...

"נכון היום יום שישי, יש קבלת שבת ואין ארוחת צהריים? אין, נכון? נכון?"
נכון, ככה אני.

היא חוזרת שוב לדבר על סדר היום, על מה אוכלים, על מי שפגשה בו כאן ועל מה שהוא אמר לה.

הייתי מעולה בשיעור, נכון? אני אלופה, נכון פזית?
כן, נהדרת.

נכון הייתי נהדרת? אני טובה, אני טובה.

בטח, ממש ממש טובה. תגידי רגע, מה ע ש י ת בשביל להיות נהדרת?
אני מצויינת, אני מצויינת, אלופה.

אני לא לוחצת כדי "לגרום לה" לענות על השאלה שלי על מנת "לקדם" אותה. אני גם לא ממשיכה לתחקר. פה זה לא שירות הביטחון הכללי. פה זה שירות לביטחון הפרטי שלה. והביטחון יגיע איך? עם התחושה שהיא אהובה, מכובדת ומקובלת בשוני שלה, ושהיא מובנת עד כמה שהמוגבלות ש ל נ ו יכולה לאפשר לנו.
האם אני באמת מרגישה אותה?
רגע, אולי היא מרגישה פי אלף ממני?

עכשיו אנחנו הולכות יחד ומולנו הסייעת.

"סופר מיני" אומרת לה הילדה.
"סופר מיני" עונה הסייעת ומחייכת.
זה משהו שאמרתי לה כמה פעמים, לוחשת לי הסייעת. זה מפרסומת, מה את לא מכירה?

הילדה עולה במדרגות וממשיכה- סופר מיני, סופר מיני.

יורדת מולנו מורה.
הילדה מרצינה מולה: שלום (השם שמור במערכת) מה שלומך? מה שלומך (השם)?
אני בסדר, עונה המורה תוך שהיא הולכת לדרכה, כבר שאלת אותי היום, את זוכרת?

שאלתי אותה כבר פזית, אומרת לי הילדה, צריך רק פעם אחת, נכון? זה לא נעים לה ששואלים הרבה, נכון פזית?

אם היא אמרה לך אז כנראה. ככה אני.

אז תגידי לי שזה נכון.

חשוב לך שאגיד לך?

כן, כן, תגידי לי, זה נכון?

אני אומרת לך נכון כי ביקשת ממני.

יופי, היא אומרת.

למחרת בבוקר מדווחת לי המחנכת: "הילדה בתקופה לא טובה. משהו עובר עליה. אין קשב כמעט בכלל והיא פתאום לא זוכרת מה שכבר ידעה, היא גם עייפה הרבה, כמה שתצליחי לשבת איתה זה טוב.

עכשיו היא שוב איתי. האם אני איתה? מה זה בכלל אומר "איתי?" ומה זה אומר "איתה"?

אנחנו מטיילות ברחבי בית הספר. היא עם המקלדת בידה (לומדת הקלדה).
מולנו יושבת על ספה המנקה הערבייה ומדברת בטלפון.

"אנתי חילווה" אומרת לה הילדה.
(זה מה ששמעה ממנה בשבוע שעבר)
המנקה, עם חיוך מאוזן לאוזן, אומרת בטלפון "דקיקה יא מאמה" וסוגרת.
היא אמרה לאמא שלה "רק דקה", אני מסבירה. הבנתי את זה כי גם אמא שלי היתה אומרת ככה לסבתא.

המנקה מהנהנת ומחייכת: "נכון."
הילדה חוזרת "אנתי חילווה".
"אנתי חילווה" מהדהדת המנקה.
חילווה זה יפה, אומרת הילדה.
נכון, עונה המנקה. אז תגידי אנא חילווה, אני יפה. את חילווה וטובה גם וצוחקת הרבה. איך קוראים לך?
הילדה משיבה.
את לומדת יפה אומרת המנקה.
היום אני לא לומדת רק מדברת איתך. אומרת הילדה.

אולי נלמד ערבית? אני שואלת.
חילווה חילווה, עונה הילדה, נכון אני חילווה וטובה? אנא חילווה והחולצה שלי גם חילווה?
אה (בפתח) אה אה, אומרת המנקה.
אה- זה 'כן' בערבית, אני מתרגמת.

איזה צבע החולצה שלי? שואלת הילדה ועונה, ורוד. איך אומרים בערבית?
זהרי - משיבה המנקה.
פזית, תכתבי בדף, מבקשת הילדה.
אני כותבת ומאייתת בקול את ההברות: ז-ה-רי.
המכנסיים שלך אחדר, אחדר זה ירוק. אומרת המנקה הלבושה בשחור כמיטב המסורת הדתית המוסלמית.
הילדה: פזית תכתבי.
אני כותבת ומנקדת.
ותגידי לי בערבית נעליים, מבקשת הילדה.
בוט, עונה המנקה.
הילדה מסתכלת עלי, כבר כתבת?
בטח כתבתי. בוט.
והמכנסיים שלי? ביניק, עונה המנקה. הילדה מסתכלת עלי במבט של- את כבר יודעת מה את צריכה לעשות.
כתבתי, כתבתי בלי שאמרת לי.
תני לי לראות.
יאללה תבדקי אותי.
היא בודקת. כתבת טוב. עכשיו תשאלי אותי.
ירוק? -אחדר.
נעליים?- בוט.
ורוד? זהרי.
מכנסיים? -ביניק.
זכרה הכל!!
וואי הזכרון שלך...
זהו, הולכים, היא אומרת.

עוברת מולנו המורה של השלום במסדרון.
שלום, מה שלומך (השם השמור במערכת)? פונה אליה הילדה.
כבר שאלת אותי, זוכרת? (המורה פונה אלי) היא למדה משהו? (ואז פונה אליה) ספרי, מה למדת היום?

אני יודעת איך קוראים למנקה בבית ספר ושאני חילווה.
אוקי, עד כאן. בטח הבנתם.

ואת שקוראת עכשיו, מה שלומך? מה שלומך?
ואתה? ואתה? איך אתה?
אופסיק, רק פעם אחת, סליחה סליחה,
אנסה לזכור, אנסה לזכור,
אסור לשכוח פזית, אסור לשכוח נכון? אסור לשכוח, נכון? נכון?

08/12/2024

המנהלת שנהייתה התפקיד.
אני עוברת ליד כיתות, היא אומרת, הרבה פה סוגרות את הדלת ואלוהים יודע מה קורה שם. אבל אני לא מוותרת ונכנסת מדי פעם. ומה אני אגיד לך, אני רואה התרופפות גדולה. אני רוצה שמורות תבואנה בשמחה לבית ספר. מי שבחרה במקצוע הזה חייבת להיכנס בשער עם חיוך ולהשאיר הכל מאחור. מבחינה פדגוגית למשל חשוב לי שהמורה תעבוד מסודר, את יודעת, כל שיעור עם פתיחה קצרה, ילדים שאיתה, ילדים לידה, ילדים במרחב... הבעיה היא שזה לא מספיק קורה. בסדר, אני יכולה להבין אותן בתקופה הזאת. גם אני, לא כזה קל לי ופה ושם יוצא שאני מרימה קול על איזה ילד שמגזים בהתנהגות. רק היום, מורה שאני אוהבת, חברה, נכנסתי לכיתה שלה ומה אני רואה? כולם בחוברות והיא בטלפון. אמרתי לה אח"כ- תקשיבי, זאת לא דרך ללמד, למה כולם עם חוברות ואת בטלפון? היא מכירה אותי שאני קשה , קפדנית, אבל אין מה לעשות, אני חייבת את ההפרדה ולהקפיד בעניינים כאלה, אחרת לאן נגיע. ורק שתביני, עם המורות שלי אני ביחסים ממש טובים. השתלמויות שלמות אני מביאה להן על למידה משמעותית והמקצוענות של איש ההוראה במאה ה-21. (שותקת)
את בטח מחכה עכשיו לשמוע מה יש לי להגיד על זה.
כן, מאד. זה המפגש השני שלנו בסך הכל, ועשיתי מה שביקשת, להביא מקרים מהשטח, מצבים שאני מזהה בהם קושי.
נכון, נכון, תודה, זה מעולה. אני רק אשאל משהו עקרוני. היית רוצה שמורה, כמו החברה שסיפרת עליה, תתאמץ לעשות מולך דברים רק כדי שאת תהיי מרוצה? את הרי יודעת שאחרי שהן סוגרות את הדלת זה כבר לא בשליטה שלך.
ברור שאני יודעת. לכן אני נכנסת ועושה שיעורי תצפית ומשובים, אחרת בית הספר יתפורר לי. הן יודעות את זה ומבינות.
וכל המאמץ הזה שאת עושה, עובד לך? את רואה בזה ברכה? זה לא מעייף?
האמת, אני מותשת. אני לא מרגישה שמשהו משמעותי משתנה אצלן. תראי, מה שלקחתי מהמפגש שלנו מהשבוע שעבר, זה שהשינוי מתחיל בי. חשבתי על זה הרבה, וכן, אני רוצה להשתנות. בעיקר להיות יותר זורמת, כמו שאני רואה אותך בהדרכות. אבל אני לא יודעת איך להתחיל. זה קשה פתאום להשתנות כשהמורות מכירות אותך כבר שנים. הן יודעות שיש לי דרישות ושאני קפדנית. אם פתאום אני אתחיל להתנהג אחרת, בטוח יחשבו שזאת מניפולציה, זה לא יהיה אמין.
נהדר, על זה בדיוק תדברי איתן.
על מה?
על זה שאת מותשת ורוצה שדברים ישתנו, ועל זה שהגעת למסקנה שהשינוי שאת רוצה לראות בחוץ מתחיל אצלך בפנים, וגם על זה שאת חוששת שאם תשני את ההתנהגות שלך בבית הספר או את סגנון הדיבור, יהיו כאלה שיראו בזה מניפולציה, או שיגידו שאת פתטית וצבועה. כל כך הרבה יש לך לשתף אותן. זו ה-הזדמנות שלך להשתמש ב"עששית" שאני קוראת לה- על עצמי לספר ידעתי. תהיי את הדוגמא וההשראה לתהליך ההשתנות. במקום להראות איזו נהדרת ומושלמת את, תעשי הפוך. תשתפי ביושר ובאומץ במה שלא מצליח לך. תהיי אנושית, פשוטה. אם כואב לך החשד שאולי לפעמים מרצים אותך, תגידי. ואם פעם לא היה לך אכפת שעושים הצגה לכבודך ומחכים שתלכי כבר, אז היום קשה לך עם זה שיצרת עולם של העמדות פנים בלי להרגיש אפילו. שתפי במקומות שאת לא מצליחה "להרים את עצמך", איך למשל רצית להיות ברוגע ובהכלה אבל יצאו ממך שדים. דברי על המקומות שבהם היית רוצה לסמוך אבל את לא מצליחה ואת לא יכולה לישון בשקט.
זה מרגיש כל כך אמיתי. אז את יכולה להגיד לה ולשאר המורות, שזה עוד קשה לך לפעמים לסמוך דווקא כי יש לך ערכים גבוהים, כי חשוב לך....אבל שאת לומדת בקורס הניהול הכי חשוב.
למה את מתכוונת?
להיות בן אדם. את תופתעי לראות איזו הוויה רכה תהייה שם בזמן שיתוף בחולשות שלך וכמה זה יכול לפתוח לבבות.
שתיקה ארוכה. היא מרכינה את הראש ואז מיישירה אלי מבט. את יודעת, אמרת לי כאן הרבה דברים להיות איתם. זה עמוק. רשמתי הרבה נקודות במחברת כי בעבר למדתי בקורסים על תפקיד המנהלת ואיך להקרין סמכותית אבל עכשיו זה משהו אחר לגמרי.
כן, זה בטח לא זבנג וגמרנו כי ה ת פ ק י ד הכי חשוב שלך הוא להיות כזאת שכל מורה תרגיש שהיא יכולה ל ה פ ק י ד את הלב שלה בידים שלך. זה לא עניין של ספרים וקורסים על ניהול אלא כי בראש וראשונה את לומדת לחיות באומץ כדי לגדול להיות אדם עם לב פתוח ורך.
אני רושמת, פזית.
בטח, תרשמי שכל המשמעות של החיים שלנו בעולם הזה היא ללמוד להיות בן אדם. מרוב תפקידים והתחייבויות ומאמץ להצליח ולהביא תוצאות, כבר שכחנו.
היא צוחקת. כן, גם הילדים שלי אומרים לי- אמא את לא מנהלת שלנו וכאן זה לא בית ספר. האמת, קשה לי עם זה.
את לא היחידה. אני פוגשת רבים שמסכת התפקיד נדבקה לפנים שלהם עד כדי כך שהם שכחו מי הם בכלל בפנים. מרוב השקעה בתפקיד של האמא או המנהלת או הרעייה, נהיינו דרישה מהלכת, מעצמנו קודם כל, להיות התפקיד. אבל זה רק דמות בדרמה האנושית שלנו. זה לא העיקר. זה קטן. מי שאת זה משהו הרבה הרבה יותר גדול.
היא קמה לחבק אותי. העיניים שלה מבריקות. תראי מה לקחתי מהמפגש הזה, היא אומרת, ומצביעה על שלוש מילים שמוקפות במחברת במרקר אדום. זה מה שאני רוצה ללמוד, ל ה י ו ת - ב ן - א ד ם.

05/12/2024

כל היום הוא בפלאפון.
ווטסאפ מאימא שלו: "הוא כל היום בפלאפון. לא אכפת לי מה, העיקר שיזיז את עצמו."
"נכון", אני מסמסת חזרה. "ו ה ו א זה שיצטרך ללמוד במוקדם או במאוחר איך להזיז את עצמו."
"עדיף במוקדם." היא מחזירה עם סמיילי מייבב.
"ניפגש, נכיר, נחיה ונראה." ככה אני.
(רק אח"כ קלטתי שלא כתבתי 'נלמד' אלא 'נחיה')
***
פגישה ראשונה.
יפהפה בן 11. כבוי. החוברת לידו: "את זה צריך לעשות."
"תגיד משהו, למה אתה איתי פה ?"
"כי צריך. ולאימא כבר אין כוח לכל השיעורים וגם לי לא."
"אז...?"
"היא אמרה שיש לך שיטות."
"שיטות למה?"
"שלא יהיו לי פערים וזה..."
"ואתה רוצה שלא יהיו לך פערים? או שרק אימא רוצה?"
גיחוך ראשון ושתיקה.
"למה אתה שותק?"
"אני מסכים לנסות."
"מסכים זה טוב." ככה אני. "מעריכה את זה. בטח בתקופה כזאת שבא כל היום להסתלבט. אתה בטח כמו כולם בפלאפון רוב הזמן, לא?"
הוא: "כבר קצת נמאס לי... אבל ללמוד זה סיוט. ניסו לי סדר יום כאילו שאני תינוק, עצבנו אותי."
אני: "גם כשאני עשיתי משהו שלא א נ י בחרתי לעשות זה היה ממש, אבל ממש סיוט."
הוא: "כן? מה?"
אני: "ללמד ילדים עם חוברות כאלה כמו זאת שלך כנראה, ושהם לא אהבו."
חיוך ראשון שלו.
הוא: "אז מה עשית?"
אני: "יש לי שיטות סודיות, כמו שאימא אמרה. אבל אני לא מגלה אותן. אתה תצטרך לגלות את השיטה ש ל ך, אבל רק אם יבוא לך."
הוא: "ו... מה עם הלימודים?"
אני: "עזוב רגע לימודים, לימודים... מה בא לך ל ע ש ו ת?"
הוא: "לא יודע."
אני: "בא לך לחשוב על זה? ואם תרצה, ר ק אם תרצה, לחזור לספר לי? או...
או שבא לך ש א נ י אציע לך? אני דווקא טובה בהצעות לילדים."
הוא: "שאת תציעי."
אני: "אבל רק, רק, רק, אם מעניין אותך לשמוע."
הוא: "מעניין אותי."
אני: "טוב, אז אתה תבחר. אה...נושאים שיכולים להיות מעניינים ילד כמוך.... אופנועים... הוקי קרח... מקומות מסתוריים שאניות נעלמו בהם....."
הוא ישר: "מקומות מסתוריים !"
אני: "כל הכבוד לי. הצליח לי לעלות על הצעה טובה תוך כמה שניות."
הוא בחשדנות: "אז... לא יהיו אתך לימודים?"
אני: "תעשה איקס רגע על המילה 'לומדים', תשאל במקום זה- אז לא יהיו דברים מעניינים?"
הוא צוחק.
ככה זה, משנה שם - משנה מזל, אני חושבת לעצמי. בעיקר כשמילים כמו- 'לימודים/שיעורים/חוברת/בית ספר', מיגנטו לעצמן חבילת רגשות כואבים.
(באנגלית זה נשמע מקצועי - cognitive re-structioning, renaming, reframing)
הוא: "אז מה נעשה?"
אני: "עוד אין לי מושג מה בדיוק. אמרתי לך, בשלב הזה נחפש מקומות מסתוריים. בגוגל אתה יודע למצוא?"
"נראה לך שלא?"
"אה, נכון, אתה הרי כל היום ביוטיוב. מה אתה רואה?"
"כל מיני סרטים, יוטיוברים... באנגלית."
"מה, באנגלית? הלוואי עלי. איך אתה מבין? אני באנגלית לא משהו." (באמת)
"מבין, מבין ממש טוב."
אני שומעת את המשפט של הפולנייה- 'הנה, אתה לומד כשאתה רוצה ! אבל אני עוצרת.
"אני מציעה שתחפש לנו סרטים על מקומות כאלה מסתוריים."
הוא: "בסדר."
מטון הקול שלו נדמה לי שהוא מריח מניפולציה, אבל תאמינו לי שאין לי אג'נדה סמויה. אני פשוט רוצה שיהיה ל י ! מעניין. אם אני המורה אהנה באמת, יש סיכוי טוב שגם הוא.
כשאני נותנת ל ו להוביל באמת הוא קולט שאני בוטחת בו. כולנו אוהבים להיות משפיעים והילדים במיוחד. אז אנחנו 'נרקוד'. עם הרגליים הפנימיות (הרגלים, הרגלים) וכשהוא יבטח בי, גם אני אוביל. תהיו בטוחים. שמעתי מישהו שאמר שבטנגו ארגנטינאי, רק כשהרקדן והרקדנית נהיים אחד, אז הטנגו מושלם.
"תגיד, חוץ מסרטים, יש משהו שאתה אוהב לעשות?"
"פעם ציירתי מלא."
"וואללה. תראה לי בהזדמנות אם שמרת כמה ציורים. מה עוד? תחפור בראש שלך."
"גם צילמתי. לא בסלולרי, קנו לי מצלמה."
כל כך הרבה ילדים עונים תשובות קצרות כדי לצאת ידי חובה, כי הם מרגישים אנרגטית, שהשואל (החוקר) לא מתעניין בהם ללא מטרת רווח. הם קולטים שלא רוצים להכיר אותם באמת פשוט למען ההיכרות והקרבה, אלא תמיד כדי לדלות מהם אינפורמציה- המטפל עסוק בתוכו בשאלה- איך לעבוד אתו (לעבוד עליו !) באופן 'אפקטיבי' יותר (לדעת ה'מטפל רב הניסיון'). הרי אימא ואבא משלמים, לא?
אני: "טוב, אז גם תמונות שצילמת. תגיד רגע, בתור מומחה ליוטיוב, מתוך מה שאתה קולט עלי, כמו ש א נ י הצעתי לך ובחרת לחפש מקומות מסתוריים, תגיד, מה דעתך לתת לי רשימת הצעות שלך לסרטונים בשבילי? אבל רק מה שאתה חושב שיכול תאכלס לעניין אותי. לא ס ת ם דברים. אני אוהבת להיות מופתעת."
"סבבה, אני אחשוב."
******
בשבועיים האחרונים הוא הראה לי ('לימד' אותי) סרטון על משולש ברמודה ועל סטונהאנג', צייר לי פסל מ-אי הפסחא ואת כל הדמויות מאליסה. קרא על הסופר, סיפר לי ש'אומרים שהיה מתימטיקאי במאניה' ואפילו סיכם את קורות חייו.
הוא מצלם כל יום ("אבא מלמד אותי 'מקצועיות'"), בחרנו כמה תמונות לסלון ולמטבח שלי. אוטוטו אלך לחנות צילום ואמסגר, אני רצינית. אגב, לא תמיד יש לנו אותו טעם ואנחנו מתווכחים. קוראים לזה חברותא.
אפרופו מטבח, ביקשתי רשימה של תבלינים אקזוטיים וקיבלתי. גיליתי בזכותו עולמות ביוטיוב שלא שיערתי על קיומם.
ריקוד הלב.

Address

מושב אומץ. עמק חפר
Natanya

Telephone

+972502056467

Website

https://open.spotify.com/show/6pDjK3vSABXmfHE4fs5Ptu

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when חינוך מואר posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to חינוך מואר:

Shortcuts

Share

Category

Our Story

מאת: פזית גלר - הוראה מקרבת תומכת רגשית. הדרכת מורים, הורים וילדים. B.A בחינוך. M.A בשינוי חברתי באמצעות אמנויות.

לצד העבודה הפרטנית שלי עם ילדים והוריהם ומפגשי הייעוץ לאנשי חינוך, אני מעבירה השתלמויות הכוללות לימוד שיטתי של הדרך ל"חינוך מואר" בחיי היום יום בבית הספר ובמשפחה. במהלך 20 שנות עבודתי כמחנכת לגיל הרך, פיתחתי דרך ייחודית וכלים מעשיים שיכולים להיטיב ולקדם כל מי שחינוך יקר ללבו. הדרך מציעה גם אימון בערכת כלים מעשיים, ייחודיים, שפיתחתי לעבודה בכיתה ובבית (כגון קלפי רגשות, צרכים והודיות). הניסיון היומיומי שלי בכיתה, הביא אותי להכרה ברורה שהדרך להישגים לימודיים גבוהים, חייבת לכלול, בעיקר בשנות הלימודים הראשונות, ערוצים נוספים לערוץ הקוגניטיבי המקובל. חידוד החושים, העשרת הדמיון, יציאה לטבע, מודעות עמוקה לרגשות, הומור, ביטוי בהיר של צרכים ובקשות ושכלול היכולת לשאול שאלות טובות מתוך סקרנות וללא מורא, כל אלה ועוד, יובילו להצלחות ולהגשמת פוטנציאלים, לא רק במסגרת הפורמלית אלא בחיים בכלל. מימוש העצמי למען הכלל הוא המטרה של כולנו במערכת החינוך. כבר בשנים שבהן ריכזתי כמורה צעירה את תחום החינוך הלשוני בבי"ס צפרירים בחדרה, הרגשתי בצורך לגוון ולהוסיף על חומרי הלמידה השגרתיים למען פיתוח מוטיבציית אמת לעשייה מתוך עניין וסקרנות אמתית. בדרך של ניסוי טעייה, למדתי במשך השנים להטמיע בעבודתי את הכלים של ”אמנות ושמה תקשורת“, גוף ידע שפיתח יובל דור, מראשוני תלמידיו של דר' מארשל רוזנברג מייסד N.V.C המודל ל“תקשורת מקרבת“. יום יום אני נוכחת לדעת עד כמה "אקלים כיתתי ומשפחתי" כן ואמפתי, קשור ישירות לא רק ל"חדוות למידה משמעותית" אלא גם להפנמת ערכי החינוך ולפיתוח כישורי חיים. הגישה שלי היא הוליסטית. בחיים האמתיים, הידע השכלי, מיומנויות התקשורת, הדמיון ושלל האינטליגנציות (רגשית, גופנית, אמנותית, רוחנית וכו') פועלים באינטגרציה ואינם מופרדים למשבצות של "שיעורים" במערכת הבית ספרית. גם בבית הספר חשוב לנו המורים ללמוד לשלב ולשזור ”אמנות ושמה תקשורת“ כדרך חיים בעשייה היומיומית.

מתוך התגובות שקיבלתי ממשתלמות, האינטגרציה שאני עושה היא עבורן מהפכה של ממש בדרכי ההוראה המקובלות. בשנים האחרונות קיבלתי חיזוקים רבים לכך גם מעולם המחקר (כגון מעבודתה של דר' נאוה לויט מהמרכז הבין תחומי בהרצליה) ומשדה ההגות והפרקטיקה החינוכית (בישראל: דן לסרי, אריק נווה, יורם הרפז, ישעיהו תדמור, נמרוד אלוני, יחיאל הררי ובעולם: מארשל רוזנברג, קן רובינסון, אלפי קוהן, אווה פיירקוס, פרנק מק-קורט, ורבים אחרים). * קישור לביטאון "מופת" גיליון 49 עמ' 97 שבו התפרסם בנוב' 2012 מאמר מתוך ספרי "חינוך מואר".http://www.mofet.macam.ac.il/ktiva/bitaon/Documents/bitaon49.pdf