08/10/2024
מנהיגות ללא מנהיג
לא באמת ידעתי איך נכון לי לציין את ה 7.10 . מתוך אי הידיעה החלטתי לא לתכנן אלא להשאיר מספיק זמן פנוי למה שהלב יבקש.
בשש וחצי הלב ביקש להיות ברעים.
פתחתי את הטלפון וצפיתי בטכס משפחות הנובה.
במה קטנה שנראתה מאולתרת ורצף של אנשים שדיברו ושרו בשקט, קצת אחרי הזריחה, חשבתי לעצמי מתי כולם קמו כדי להגיע לשם, בטח לא ישנו כל הלילה, בטח לא ישנים כל הלילות בשנה האחרונה, אז מה זה עוד לילה בלי שינה, וכמה טוב שהם ביחד במקום הזה בבוקר הזה. היה משהו שקט ומכובד באירוע. היה ברור שיש כמה הורים שלקחו אחריות ומובילים את הענינים, מדי פעם נזרק איזה שם. האחרון שדיבר היה האבא שמוביל את השתפ עם הקקל. הוא סיפר מה עשו ומה עוד יהיה. בלי פאתוס, בלי להגיד אני ואני, פשוט חלק מידע וביקש שכולם ישתפו פעולה, לא צילם סלפי עם ראש הקקל. פשוט לקח תפקיד.
בערב הלכתי ל ספרייה ומרכז הנצחה בקריית טבעון כדי לראות את טכס המשפחות בפארק. איזה רעיון מעולה זה היה לאפשר מרחב קהילתי לצפיה משותפת. כמה נכון לא להיות לבד, לראות אנשים מסביב, להחליף מילה וחיבוק, וכמה טבעי הרגישה ההתגיסות של המרחבים הקהילתיים לאירוע, הרי לשם כך קיים השירות הציבורי, לא?
בהשוואה לבוקר, הטכס בערב היה עבורי קצת מהונדס מדי, מזל שהיה רגע שהפרומפטר לא עבד ואפשר היה לראות סדק של חוסר מושלמות. גם שם הרגשתי שאנשים פשוט לוקחים תפקיד, באו לעבוד. בלי נאומים של מכובדים עם דגלים ברקע, בלי מילים גבוהות מדי, נשים שרות, גברים שרים, מבוגרים צעירים. הרגשתי שהיה נסיון אמיתי לעשות מקום לכמה שיותר.
חשבתי שהבחירה בשלמה ארצי לסיים את הערב (עם שיר בונוס) היתה נסיון לא מספיק מענין ליצר אבהות אלטרנטיבית לזו הקיימת... אפשר היה ללכת עוד צעד קדימה ולבחור מישהו פחות צפוי, או מישהי, או לוותר על הצורך באבא סימבולי.
שני האירועים החזיקו בשבילי את הכאב אבל גם תקווה
נזכרתי במפגש (המאד מרגש) שהיה לי במהלך הדוקטורט עם הכתיבה על "מנהיגות ללא מנהיג" (Leaderless Leadership) ששיכת לז'אנר כתיבה על מנהיגות פוסט הרואית. מדובר בשורה של כותבים שהתחילו לפרסם בשנות התשעים בעקבות מחקרים על קבוצות מחאה והם הציעו תפיסה שאתגרה את התפיסות הפטריארכליות/פירמידיאליות והראו את האפשרות להוביל מהלכים עם מנהיגות מתחלפת סביב משימה. אל מול כל בתי הספר למנהיגות שמתפרנסים מתיאוריות של מנהיגות כריזמטית ותפיסות של מנהיג/מונהג חשבתי שהתפיסות הללו ישארו זמן רב בקבוצות השוליים, אבל, היה משהו אתמול שפתאום עורר בי תקווה.
יכול להיות שהתקווה שמחכה לנו מאחרי הסיבוב (חוץ מהסכם וסיום המלחמה) היא האפשרות להוביל בזוג/בקבוצה, האפשרות לקחת תפקיד בצניעות והאפשרות לזוז ולעשות מקום. יכול להיות שהמתנה שביבי והממשלה שלו יתנו לדור המנהיגות שיבוא אחריו תהיה שמשהו בתפיסות העומק של המנהיגות ישתנה ונשתחרר סוף סוף מקולות בס מלאי פאתוס, מיחסי ציבור ריקים מתוכן ומא.נשים בצמרת שרק עסוקים ב"מה אני יכול.ה להרוויח".
מטכס המשפחות אתמול אני מאמצת כמה וכמה גברים ונשים מופלאים כמנהיגות ההמשך ובעיקראת יונתן שמריז ומייסם אבו ואסל דראושה,
שני אנשים שלא פחדו לדבר אמת בעיניים פקוחות לרווחה.
