14/01/2022
לקראת שבת, סיפור עם השראה; אנשים שניכנסים לקהילות שלי, או לדפים של לקוחות נדהמים מרמת האינטראקציה שיש שם, כאצלם אין לפעמים תגובות או לייקים. אני מסבירה שכדי לייצר קשר טוב, ולהנות מערכות יחסים עסקיות ארוכות טווח, עליכם להבין קודם כל את הלקוחות הפוטנציאליים שלכם. ואם אתם רוצים שהם ידברו איתכם... דברו איתם קודם.
פרשת בשלח - שבת שירה...
צעקותיהם של הילדים היוצאים להפסקה – מלאו את בית הספר כלו. דלתות הכתה נפתחו, המסדרונות הוצפו בנחילי תלמידים, שזרמו אל החצר ופתחו במשחקים שונים. רק תלמידי כתה ו' לא יצאו לחצר. הם נשארו בכתתם והתאספו ליד החלונות, מתכוננים להתחיל בשעשוע החדש שמצאו לעצמם לאחרונה.
רונן הביא גליל טישו ומאור שלף את בקבוק המים שלו. בתוך דקה היו על השלחן שליד החלון כמה כדורי טישו רטבים, והילדים הצוהלים התחילו לצלף אותם דרך החלון, לעבר המבנה שעמד בסמוך לבית הספר. "הצלחתי לקלע לתוך החלון!" צהל רונן. "ואני צלפתי על מישהו במרפסת!" התלהב בני.
הם היו עסוקים כל כך במשחקיהם, עד שלא שמו לב שהמנהל נכנס לכתה, והוא מביט בהם ממשכות. רק כאשר כחכח המנהל בגרונו, הסתובבו כלם לעברו, ומהרו להחביא את כדורי הטישו הרטבים ואת שאר הממצאים המפלילים. הם צפו שהמנהל יגער בהם קשות, אולם הצעקות לא הגיעו.
"ילדים יקרים", פתח המנהל ואמר בשלוה. "בימים האחרונים קבלתי תלונות מדירי המבנה הזה על הצקות שהם עוברים מתלמידי בית ספרנו. הבטחתי להם שאטפל בנושא, ולכן באתי לכאן. אני רוצה שכל אחד מכם יביא מחר לבית הספר אטמי אזנים, כפפות ומשחת וזלין".
התלמידים המפתעים הביטו במנהל וחכו שהוא ימשיך בדבריו, אבל במקום זאת הוא חיך ואמר: "לא אגלה לכם לשם מה אתם צריכים להביא את החפצים האלה. אבל מחר, מיד כשתגיעו לבית הספר, תעברו אצלי במשרד ואדריך אתכם מה לעשות בהם. כעת אני רק מבקש שתפסיקו את המעשים שלכם, כי ההתנהגות הזאת לא מתאימה לילדים טובים כמוכם".
המנהל יצא מהכתה, והילדים, שצפו לענש קשה, נשפו בהקלה. ביום המחרת הם הופיעו בבית הספר עם שלשת החפצים שדרש מהם המנהל להביא עמם, ונכנסו לחדרו כדי לקבל את ההסבר ואת ההדרכה מה לעשות בהם.
"בקר טוב, תלמידים יקרים!" פנה אליהם המנהל. "ובכן, מה שעליכם לעשות הוא כך: כשאתם נכנסים לכתה שימו באזניכם את אטמי האזנים שהבאתם, מרחו קצת וזלין על זגוגיות המשקפים שלכם, ולבשו על ידיכם את הכפפות. כך תשבו במהלך השעור הראשון, ובהפסקה – תחזרו לכאן ונדבר".
התלמידים גחכו בינם לבין עצמם. המשימה המשעשעת נראתה להם כגוון מענין ליום הלמודים המשעמם, והם שמחו לעשות את מה שהתבקשו. כך הם ישבו בשעור, אטמים באזניהם, כפפות לידיהם ומשחת וזלין על משקפיהם.
"אני לא רואה מהלוח", לחש בני לטל, שישב לידו. "אתה יכול להקריא לי מה כתוב?" בקש ממנו. "גם אני בקשי רואה מה כתוב", השיב לו טל בלחישה, "וגם לא שמעתי מה המורה הסביר מקדם לגבי העבודה הזאת". בשלחן שלפניהם הצליח מאור להבין מה כתוב על הלוח, ואפלו לשמע את ההסבר של המורה, אבל הכפפות העבות שעל ידיו הקשו עליו לכתב בצורה מסדרת וברורה.
"זה בלתי אפשרי…" נשמעו אנחות מפה ומשם. וכשנשמע הצלצול הגואל, מהרו כלם לצאת מהכתה ורצו אל חדר המנהל. הוא קדם אותם בחיוך על שפתיו. "נו, איך היה השעור?" שאל. "בלתי נסבל!" התלוננו כלם כאחד. "לא ראינו טוב, לא שמענו טוב, לא יכלנו להוציא מחברות או לכתב, ממש חיים קשים…"
"דעו לכם", אמר להם המנהל ופניו הרצינו, "שהבנין העומד ליד בית הספר, הוא בית אבות לאנשים מבגרים. חיים שם קשישים שכך נראים חייהם, פחות או יותר. קשה להם לראות, קשה להם לשמע, קשה להם לתפקד כמו שצריך, והם סובלים בדרך כלל מעוד מחלות, מכאבים ומבעיות רפואיות שונות. לאנשים האלה הצקתם בתעלולים שלכם. המעשים שלכם פגעו בשלוה של אותם זקנים".
הילדים עמדו נדהמים, ועצב שכן על פניהם. המנהל המשיך: "אני בטוח שעכשו אתם מתחרטים ומבינים את חמרת מעשיכם, מה שלא הייתם מבינים אלו רק הייתי צועק עליכם או מעניש אתכם. לכן בחרתי בדרך הזאת להסביר לכם את מה שעשיתם. כעת, יש לי הצעה נפלאה בעבורכם, שגם תכפר על מעשיכם וגם תעניק לכם תעסוקה בשעות ההפסקה".
כלם רכנו קדימה. "הרעיון הוא", הסביר המנהל, "שאתם תלכו בשעת ההפסקה לאותם קשישים, קדם כל כדי לבקש סליחה, ואחר כך תנסו לשמח אותם. תשירו להם, תספרו להם ספורים, תקשיבו למה שיש להם לומר, תעזרו להם במה שצריך ותשמחו אותם בכל דרך אפשרית, מה אתם אומרים? רוצים?"
"כן!!!" ענו כלם במקהלה, ויצאו עם המנהל לבית אבות הסמוך.
*******
הדרך להבנת הזולת, עוברת קדם כל בהזדהות עם מה שהוא מרגיש. אם ננסה לחשב איך נראים חייו של השני, נתחיל להבין שעלינו להתיחס אליו בהתאם. אם אנחנו בעלי שכל ובעלי רגש מפתחים, לא צריך להגיע למעשים ממש שיסבירו לנו איך מרגיש האחר. מספיק שנחשב עליו.
שבת שלום ובריאות לכולם!!
