15/12/2022
היום, שעת צהרים בקניון בפאפוס בקפריסין. אני מסתובבת לי בנחת מתכננת לי יום שופינג נחמד. פתאום ממש לידי עומד אדם בשנות החמישים- שישים לחייו ומתחיל להתנדנד מצד לצד ולנופף בידיים לכל עבר. אני מסתכלת וחושבת לעצמי שכנראה מדובר באדם שיכור. לא חולפות שתי שניות ואותו אדם נופל אחרונית על הראש שלו בעוצמה אדירה (המכה היתה כ"כ חזקה שהרגשתי ברגליים שלי את הבום!).
אני מסתכלת ורואה אותו שוכב על הרצפה לידי ומפרכס חזק ומעוצמת הנפילה הוא גם החל לדמם מהראש.
הייתי בהלם. התחלתי לצעוק לעזרה באנגלית. האנשים בקניון הסתכלו עליו בסקרנות והמשיכו הלאה...
אבל מה שהדהים אותי, שתוך שניה התקבצו מכל כיוון ישראלים שהיו בקניון, שמעו את הקריאות וזינקו לעזור. אחד תפס לו בעדינות את הידיים והרגליים שלא יחטוף מכות נוספות, אישה נוספת חסמה לו את הדימום מהראש, השלישי ניסה להרגיע אותו, רביעי רץ למאבטח בכניסה...
לבסוף מוכרת מחנות סמוכה הזמינה אמבולנס והעזרה הרפואית הגיעה ופינתה אותו.
אבל התמונה הזאת של הישראלים שרק שומעים שמישהו כאן זקוק לעזרה ומיד מזנקים לסייע מכל הלב ריגשה אותי עד כדי דמעות. זה אולי לא חדש, אבל אולי דווקא בתקופה כזאת של פילוג כיף להיזכר שאין על העם שלנו
בתמונה: מטפלים ומפנים לבי"ח. מאחורי המצלמה: אני בידיים רועדות ודמעות בעיניים
Rivki Goldfinger
@הללו - הקרן לקידום ישראל בעולם
