02/03/2025
הטלפון צלצל ביפו.
"שלום," אמר הקול בצד השני, "שמי ליאור ואני אחות של דן, חייל שנהרג במלחמה. רצינו להקדיש לאח שלי ספר שהוצאתם לאור שנקרא אוּלַי שנראה לנו כאילו דן כתב אותו."
התשובה המיידית הייתה: “סליחה, אנחנו לא נותנות שירותים כאלה.” אבל ליאור לא ויתרה, ושלחה מייל. ועוד מייל. החלטתי לענות לה: “תשלחי לנו חומרים, אנחנו נעצב ונדאג להקדשה.”
מכאן החל מסע מחבר לבבות בין כל נשות בית המלאכה למשפחת קמחג׳י. העבודה המרגשת יחד עם ליאור, על העיצוב ועל ההקדשה לזכרו של דן, הייתה מסע מחבר ואותנטי. ההיכרות עם המשפחה חיזקה את תחושת המשמעות והזיכרון.
זכינו להכיר לא רק את דן, שנראה כאילו הוא כתב את הספר יחד עם המאיירת גבריאלה ברוך, אלא גם את משפחתו. את גילה, אמא קיבוצניקית יפיפיה מעמק המעיינות ואת אריאל אבא שעלה מלבנון בשנות ה70. גילה ואריאל הכירו כשהיו שותפים לדירה בתל אביב, גילה למדה ציור באבני ואריאל למד פיזיקה באוניברסיטת תל אביב, ויחד הם הקימו את משפחת
קמחג׳י.
הסתבר שאריאל הוא איש דפוס שעד לפני כמה שנים ניהל עם אחיו את דפוס לבנוני, עסק משפחתי שעלה עם המשפחה מלבנון.
הסתכלתי על אריאל מהצד מאשר את צבעי ההדפסה והתפוצצתי מהתרגשות. גילה עמדה לצידו ושניהם התבוננו בגיליון, ולרגע היתה על פניהם שלווה. מרחב אינטימי של אהבה גדולה.
אני רוצה להודות מכל הלב לשרית, גאי וניצה מבית המלאכה לספרים, ולניסים, ארז, יוסי ורחל מדפוס עמנואל, שטיפלו בתהליך כולו בנתינה רחבה וברגישות אין קץ.
דן נהרג, אבל לזמן קצר מאוד הוא היה איתנו. חילל בחליל, דילג ברוח ושר בזרועות מחבקות עולם.
זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי.
דורית צלטנר, מו״ל צלטנר. בית מלאכה לספרי ילדים
