רוזלין זוהר - טיפול רגשי. הדרכת הורים

10/12/2025

בן. (אביהו פנחסוב)
בואו נבין את הנפש שלו.

בואו נתחיל מהתובנה החשובה שהאגרסיביות שלו מסתירה טונות של פחד לא מעובד.
הוא סהכ תפקודי, מסור, שאוהב את ורד והילדים שלו באמת.
אבל….
יש בו משהו כבוי.

מה שנקרא בטיפול אפקט רגשי נמוך.
אצל בן זה לא לגמרי בתחתית אגב,
אך דיי נמוך.

רגש שנמצא בפנים אבל לא מצליח לצאת.
רצון שאי אפשר לשים עליו את האצבע.
כאב שלא מצליח להתבטא
אפילו האהבה לא מקבלת מילים.

ומה זה בכלל אפקט רגשי נמוך?

זה לא שאדם “לא מרגיש”.
הוא מרגיש, לפעמים אפילו יותר מדי.
אבל הביטוי החיצוני דל, מוגבל, שטוח.

אלה הסימנים הקלאסיים שרואים על בן :

🔸 טווח רגשי מצומצם
קצת כעס, קצת ציניות, הרבה אדישות.

🔸קושי להביע רגש בחייו הבין־אישיים
“אני בסדר” , “יהיה טוב”, “עזבי שטויות”

🔸 איטיות או הימנעות בתגובה למצבים טעונים, השטחה או כאילו “האדם לא בבית”. (ממשיך לאכול כשהיא שואלת אותו על הטיפול הזוגי למשל)

🔸 שימוש בהומור, זלזול או הקטנה כדי לא להרגיש. ציניות, בדיחות גסות, דחייה של שיח רגשי כ”מיותר”.
🔸 חיבור רגשי לסיטואציה רק לאחר זמן
הרגש מגיע “באיחור”, לפעמים ימים אחרי האירוע.
🔸 נוקשות בין־אישית
פחות מגע, פחות חיבוק, פחות מילים רכות.
לא כי אין אהבה, אלא כי הרוך מפחיד לכן קשה לו לשאת כשהיא מפרגנת לו מול כולם במסעדה.

🔸פער בין מה שהוא מרגיש לבין מה שניתן לראות מבחוץ, האדם עשוי לאהוב, לכאוב, להתגעגע, אבל מבחוץ זה נראה שטוח.

ההגנות שלו מבוססות ניתוק רגשי
אולי לא דיסוציאציה קלאסית, אלא יותר מבוססות פחד “אם ארגיש, אני אתפרק.”

אני משערת שבן גדל בבית שבו המסר הוא שאם תרגיש יותר מידי אז או שלא יקשיבו, או שלא ידעו מה לעשות איתך או שיכעסו,
וכך הוא למד לצמצם את האפקט הרגשי.
אולי גם היה חסר לו חום ומגע וחיבוק בילדות.

מנגנוני ההתקשרות שלו הם התקשרות נמנעת, וזה מתבטא בריחוק רגשי במצבי אינטימיות, ורד מבקשת מגע, והוא בורח ולא מסוגל להגיד מה הוא בכלל רוצה.

התגובה שלו למצוקה רגשית של ורד דלה
כמו בהרבה מצבים של זוגיות של נמנעים:
כשהיא בוכה, הוא קופא.
כשהיא זועקת, הוא נסגר, מבטל או מלגלג ״עכשיו צריך גם לשלם על השטויות שאת אומרת כסף״
“עזבי, יהיה בסדר”.
וזה קשה מאוד לחיות עם זה.

ההתקשרות הנמנעת יחד עם האפקט רגשי הנמוך מובילים ל

● התקפלות רגשית, כשהשיחה קשה, הוא נעלם פנימה.
● תפקוד יתר, הרבה עבודה במקום רגש.
● הקטנה, דה-ולואציה וציניות – “עזבי שטויות”, “מה את רוצה ממני עכשיו”.
● הימנעות מעימות, כי הפחד האמיתי הוא ממה שיֵצא אם יפתח את הלב.
● גסות - ״מי את שתדברי אלי ככה, כמו שטן״ “כי אני אוהב אותך יא מטומטמת”.

הפחד מציף אותו והוא לא לגמרי מווסת.

גבר כזה, יכול מאוד לאהוב מבפנים אבל לייצר לעצמו ולזוגתו הרבה מאוד כאב במערכת היחסים, כי הוא נתפס כאדיש ולא איכפתי והחוויה הזוגית איתו היא לא פשוטה.

גבר כזה, בשלב זה או אחר, האישה שאיתו תרגיש לא נראית ולא אהובה ובטח לא מובנת. שלא לדבר על האינטימיות שנדפקת וגם מזה הם ״לא מתרגשים״ (״אל תגזימי״)

ומה הייתי עושה בטיפול או ממליצה לגבר מהסוג הזה ?

1. לפתח “שריר רגשי” דרך חוויות מיקרו
ודווקא לא מלהרגיש רגשות גדולים.
זה יותר מדי. (השמש נעימה לי, אני רגוע אחרי שאכלתי, רגשות קטנים ביום יום)
ואפילו
● לשים לב לשינוי בנשימה כשמשהו מרגיז
● לזהות כיווץ בבטן כשמישהו מאוכזב ממך
● להרגיש את החום בגוף כשמתביישים
● לשים לב איך הגוף מגיב כשהילד מקטר

המטרה: ללמוד לזהות רגש דרך הגוף לפני שהוא נהיה הצפה.
זה הבסיס לכל התפתחות רגשית.
ואז, כשאשתך אומרת משהו שמעליב אותך, אתה מתחיל להיות מסוגל לתקשר את זה.

2. להפסיק “לקפוץ” לפתרונות וללמוד לשהות, ממש תרגול יומי:
1. משהו קורה.
2. הסיפור בראש רץ קדימה.
3. במקום לענות, עוצרים כמה שניות.
4. שואלים: מה אני מרגיש כרגע?
5. ורק אז מגיבים.

השהייה היא הרווח שדרכו רגש נכנס לתודעה וזה מגדיל מודעות רגשית. ויותר מהכל זה מאמן את התודעה לא לפחד מחוסר אונים.

3. לתרגל “שפה רגשית בסיסית” : 6 מילים בלבד. לא אוצר מילים רגשי גדול.

אני מרגיש:
● עצב
● פחד
● כעס
● בושה
● שמחה
● בלבול

לא צריך יותר מזה בשלב ראשון.
המטרה: לייצר נתיב בין חוויה למילה לביטוי רגשי.

4. לזהות את “הטריגרים” שמורידים את האפקט הרגשי , גברים
● כשמבקשים ממני רגש → אני נסגר
● כשאני מרגיש כישלון → אני מתנתק
● כשמבקרים אותי → אני נהיה אגרסיבי
● כשיש דרישה דרמטית → אני קופא

העיקרון:
מה שמפעיל את ההגנה הוא המקום שבו נמצא הרגש הלא מעובד ולכן העיבוד הרגשי הוא המפתח. (אני אגב מרחיבה כל עיבוד רגשי בהרצאה ״ילדי הלימונדה״.

מודעות גבוהה יותר תוביל לשליטה עצמית גבוהה יותר ולכן עבודת מודעות, דיאלקטיקה מחשבתית, מנטליזציה והתבוננות פנימית הן חלק מהותי בצמיחה של דבר כזה.

5. בגלל דפוס הנמנע - התרגול:
כשהיא מבקשת משהו רגשי →
להגיד משפט אחד פשוט:
“אני שומע אותך. אני צריך רגע להתאפס ואז אענה.”
זה מפחית 70 אחוז מההסלמה.

7. “לשחק” ברגשות דרך יצירה, אומנות או גינון, ריתוך, או כל עשיה יצירתית שמחברת פנימה לרגש.

אפילו 5 דקות של קשקוש עם עיפרון
יכולים לפתוח דלת רגשית שדיבורים לא מצליחים. בגלל זה אגב טיפול באומנות כל כך יעיל לגברים.

8. פרקטיקה של תקשורת רכה אבל שלא נשמעת “רגשית מידי” , מה אתה מרגיש? זה עשוי לסגור אותו…גברים כמו בן פוחדים להישמע “רכים מדי”, לכן השאלה צריכה להיות מעולמם : ״דבר איתי רגע ״
ובן יכול ללמוד מלהתחיל ממשפטים קונקרטיים:

● “זה קצת היה לי קשה.”
● “אני מתוח עכשיו.”
● “תני לי שנייה לחשוב.”
● “זה נוגע בי.”

זה עדיין גברי 🙂

והמתנה הכי חשובה לדעת :
אצל גברים כאלו כשזה נפתח, זה נפתח חזק. הם הופכים יציבים רגשית, מחוברים, זהירים, עמוקים. מנסיון 🙂

כדי להעלות את האפקט הרגשי, גבר צריך להרגיש שליטה, ביטחון, קצב פנימי משלו, וללמוד שמה שהוא פחד ממנו, הוא בדיוק מה שירפא אותו ♥️

והכי חשוב, הם צריכים שלא יוותרו להם 🙂

שלחו אותם לטיפול 🙏

09/12/2025

09/12/2025

יש ילדים שחיים בתחושה שתמיד כועסים עליהם. גם כשלא כעסנו, ונוטים או להאשים אותנו או את האחרים, או מיד לומר :
“ברור שתכעסו עליי. תמיד כועסים עליי.
אף פעם אני לא מספיק טוב”.

אתמול במפגש קהילה שלנו דיברנו בדיוק על זה כשאמא אמיצה ומרגשת פתחה מליבה ושיתפה על הקושי הזה בדיוק.

וזו נקודה שממש חשוב להבין.
כי לא פעם אנחנו נחשוב שהם ״חזקים״ ״דעתנים״ ומאשימים אותנו או את האחים שלהם כי הם ״בטוחים בעצמם יותר מידי״
או ״חוצפנים״

אבל זה בדיוק הפוך.

הילד הזה מאשים החוצה ואומר ״תמיד כועסים עלי״ מתוך מנגנון הגנה!
ממה הוא מגן?
מתחושת חוסר ערך.

הילד מגיב לתחושה עמוקה שנבנתה אצלו מבפנים, לאורך זמן:
שהוא הבעיה בבית.
שהוא הילד שצריך “ליישר”.
שהוא תמיד על תנאי.
שהוא לא מספיק טוב,

ולמה זה קורה?

1. כי הוא אוסף חוויות שליליות מהר יותר מחיוביות. זו לא בחירה. (זה מנגנון ההטיה השלילי) ואז כל הערה קטנה הופכת אצלו לעוד שורה ברשימת “אני הילד שמאוכזבים ממנו”.
הוא מקבע לעצמו תווית שהוא לא יכול להיפטר ממנה ומנסה להוכיח את התווית הזו דרכנו. (כאן חייבים להיזהר לא ליפול בפח 😊תכף תבינו)

2. כי הוא מאמין שמבחינת העולם הוא כבר מסומן. ילדים כאלה מרגישים שמה שהם עושים נמדד בזכוכית מגדלת, אז גם כשמשהו קטן קורה בטעות,
הם תופסים אותו כהוכחה לדפוס שהם מכירים. זו לא המציאות, זו התחושה. (ולכן המענה שלנו חייב להיות לרגש ולא למה באמת במציאות)

3. כי הוא פיתח שריר של הגנה עצמית דרך דרמה. המשפט “תמיד כועסים עליי”
הוא בעצם :
“אני מרגיש על הכוונת. מישהו יכול לראות אותי רגע אחרת?” או אפילו התגוננות מפני מעשים אחרים שעשה ומכין את הקרקע לכך שלא תכעסו 🙂

אז מה הילד הזה צריך?

בראש ובראשונה ובמקרו - להעלות את הערך העצמי. כי כשהערך מתחזק לא מחפשים את מי להאשים ומתחילים לקבל אומץ לקחת אחריות. כי האחריות הזו לא תסמן אותי כלא טוב.

ובמיקרו :

א. לתת לו חוויה חוזרת של אי כעס. לא להסביר לו שלא כעסנו !! (זה הפח🙂 לא להגיד ״אבל בכלל לא כעסנו עליך״! תכף מה כן להגיד! )

התהליך איתו יהיה :
להראות לו מקומות בהם הוא כן טוב.
לייצר אפשרויות והזדמנויות לחיזוקים והתפעלות.
להרגיע את הסביבה.
להפוך טעויות לרגעים שקורים.
רגע אחרי רגע, הוא לומד לכתוב לעצמו סיפור חדש.

ב. לתת לו תיקוף של התחושה שלו, לא של המלל שהוא אומר או הטענה.
כשהוא אומר “תמיד כועסים עליי”,
במקום
“לא נכון, למה אתה אומר את זה?” (זה הפח שקל ליפול לתוכו)
אפשר
“אתה מרגיש שיש עליך הרבה לחץ. זה בטוח מתיש”.
להיות מובן וזה מה שמרפא.

ג. לבנות חוויות שמעדכנות את הנרטיב הפנימי.
למצוא כמה פעמים ביום (כמו תרופה!) בהם אומרים משפטים מחברים ומחזקים כמו:
“ראיתי שהתאמצת שם”.
“אהבתי איך התמודדת עם זה”.
“זה היה רגע קטן ורגיל, הכל בסדר”.

זה התהליך של בנייה מחדש של עדויות נפשיות חיוביות. הידהוד חלקים בריאים.

ד. להפחית את הפוקוס על טעויות.
לא כי אסור להציב גבולות,
אלא כי הילד הזה מרגיש שהטעות שלו היא האישיות שלו.
העבודה היא להפריד ביניהם.
״כולנו טועים לפעמים, בפעם הבאה אני בטוחה שתשתדל, אתה ילד מתחשב״

שימו לב :
הילד שאומר ‘תמיד כועסים עליי’ לא מבקש פטור מאחריות, הוא מבקש שמישהו יראה את הילד הטוב שבתוך כל זה,
ולא רק את ההתנהגות שמסביבה.

וכשאנחנו מצליחים לראות אותו מחדש,
הוא מתחיל לראות את עצמו אחרת.
שם מתרחש שינוי עמוק באמת.

הורות מא׳ עד ו׳

לפני שמתקנים חוצפה, התנהגות, שיעורים ומסכים, מחזקים את הלב: הקורס שמחזיר לילד שלכם ביטחון, מוטיבציה ושקט פנימי.

מפגש קהילה הבא בינואר❤️
#הורים #ילדים

06/12/2025

ורד ממקום שמח.
בואו נבין אותה על מעמקי נפשה בהתבוננות טיפולית :

ורד היא דור שני של ניצולי שואה והיא לא לגמרי מבינה שהיא חיה עם משא רגשי גדול מאוד.
לפני הכל, היא סוחבת את אמא שלה על הכתפיים וגם את ההיסטוריה של אמא וסבתא. אפילו מבנה גופה עבר כתומך מפני טראומה משפחתית.

ורד היא אישה שביקשה להיות נורמלית, לחיות חיים נורמאלים, להתפרנס, להקים משפחה, לעשות טוב ולהיות ״ילדה טובה״ לאמא. אבל הטראומה הגדולה של המשפחה הפכה אותה לילדה הורית שזקוקה לניראות.

דור שני לניצולי שואה וגם דור שני לסבל ולתחושת חוסר משמעות. כי המשמעות הכי גדולה שלה היא לשאת את הכאב של אמא,
וזה בעיני, הדפוס המרכזי שלה הנטל רגשי שהיא נושאת והבדידות סביב התמודדות רגשית לבד. לגמרי לבד.

בן אולי עוזר קצת בהכנת ארוחות אבל במשא הרגשי היא לגמרי לבד.
יש לה אח שמתרחק רגשית ופיזית, האחריות כולה נופלת עליה והיא ללא ספק עם פתולוגיה של סימביוזה שכולאת אותה בתוך כלוב אשמה:
אם היא תתרחק היא לא (ילדה) טובה, ואם תתקרב מידי היא תאבד את עצמה ותהפוך להיות, כמו שאביהו אומר לה כדי להעליב אותה ״כמו אמא שלך״.

הקונפליקט הנפשי שלה הוא לחיות בין שני תפקידים הפוכים: האמא של אמא שלה, האמא של הילדים שלה ובניהם היא עצמה נעלמת ומחפשת להיזכר במי היא.
היא לא זוכרת את עצמה והיא ככ זקוקה להיזכרות הזו.

היא קלינאית תקשורת, אישה שהמקצוע שלה הוא קול, ביטוי, שפה. ושימו לב לאירוניה: היא מקרבת ילדים למילים, אבל היא עצמה לא מצליחה לבטא את העומס, השבריריות, העצב, הכאב, החנק והפחד לאבד את אמא שלה.
כי מי היא תהיה בלי התפקיד החשוב הזה?

מה כואב בתוכה ?
זה לא רק משבר בזוגיות עם בן, זה גם משבר בזוגיות עם עצמה
● הצורך להיות ילדה טובה
● הצורך לא לאכזב את אמא
● הפחד לפרק והפחד להישאר
● חוסר מקום אישי, גופני, מיני
ויותר מכל -
קושי לבטא רגש ופגיעות כי הרי היא צריכה להיות חזקה , היא מתפעלת ונותנת מעצמה לאחרים אבל שוכחת את עצמה.

היא מנהלת את בן וסוחבת אותו לטיפול, מניעה את כל מהלכי חייהם, שמאוחר יותר היא תבין שהוא רק טרמפיסט בסיפור שהיא יוצרת.

הדפוס ההיקשרותי שלה הוא לטפל באחרים, אך בן לא ממש מאפשר לה לעשות עבורו (וחבל) או להפתיע אותו.
גם חלקים אימהיים נלקחים ממנה.

אגב, בן הוא קצת דומה לאמא שלה, במובן שהריחוק הרגשי שלו מעצמו, דומה לריחוק של אמא שלה מעצמה. זה מה שורד מכירה מילדות. אתה בערך והפשרה על רגש וחיים ושמחה.

אבל היא מנסה בכל דרך, על מנת שנפשה לא תיפול לדכאון עמוק, היא חייבת להרגיש קיימת, נשית, מעוררת תשוקה.

הסיפור עם יותם זו לא בגידה. אלא ניסיון להציל את נפשה ואת עצמה מחיים ללא חמצן ולקרוס
ורד לא “נופלת” לאהבה (מתאהבת) היא אשכרה נשמטת לאהבה מתוך משבר עצום ולכן זה גם לא יחזיק מעמד ככל הנראה.

ולא פלא שזה דווקא יותם. כי יותם הוא היפוך מוחלט לבן בן, כבד, קפוא, חסר תנועה
יותם הוא רגשני, רוחני, כליל, רך, נוגע, נוכח
רגשית. אבל יותם הוא לא הסיפור. יותם הוא רק מראה.
מראה של מי שהיא רוצה להיות, או מה שהיא רוצה שיהיה נוכח בחייה. רגש. רוך. הודיה. נוכחות והוויה רגשית,
ושלא תטעו, ורד מתאהבת לא ביותם.
אלא בגרסה החיה שלה לידו. שם היא שווה. רואה ונראית. מבוקשת.
לידו היא יכולה לא להיות הילדה ההורית שהיא, למרות שהיא מעריצה אותו על היכולת שלו להושיע את אמא שלה, לתת לאמא שלה כוחות שהיא עצמה לא יכולה לתת.

מנגנוני ההגנה שיכולים להסביר את ורד :

1. הסתגלות יתר ו־Over Functioning ורד היא מצליחה, מתפקדת, מנהלת, דואגת, מתאמת, נושאת, ככל שהיא עושה יותר, היא מרגישה פחות. כך נוצרת שליטה שמגנה עליה מהתפרקות מבנים נפשיים.

2. פיצול רגשי (Splitting) : כשיותם נכנס לתמונה, בן הופך לקר ומאכזב ויותם הופך לאור.הנפש עושה הפרדה (שחור לבן) כדי לא להתמודד עם המורכבות של שני רגשות סותרים בו־זמנית ושל מורכבות חייה. כדי לא לראות שבן, יש בו גם טוב, ברגעים שבהם הנפש שלה מחפשת את כל הסימנים להתעוררות הרגשית, שבן לא מצליח לאפשר או לצעוד איתה.

3. אידאליזציה של החוץ, דה־ואלוּציה של הבית הדמות של יותם היא לא רק אהוב פוטנציאלי. הוא גם סמל של תקווה אל חיים שהיא לא העזה לבקש הוא כבר התגרש וכבר עשה ״דרך״ למצוא את עצמו. .
ואז , כשהחוץ נקי ומפתה , הבית נראה חיוור יותר. זה מנגנון שמאפשר לה להתאהב, אבל גם מרחיק אותה ממגע אמיתי עם הקיים.
זו בריחה ששומרת עליה מהתפרקות ותחושת דחייה אותה היא מקבלת מבן כל פעם מחדש גם כשהוא אומר שהוא ״אוהב אותך ימטומטמת״

4. ניתוק רגשי (Dissociation)
היא ממשיכה, מבצעת, משדרת עסקים כרגיל. מדברת עם אוסי על עניין בעבודה בזמן שבתוכה. סערה על שהתאהבה בבן זוג של אוסי, הרצפה רועדת לה והיא מכסה אותה בשטיח של תפקוד וניתוק.
אבל הגוף שלה הוא לא פרייר. הוא מדבר דרך תשישות, כאב ראש, חוסר תשוקה שמספרת את הסיפור הגדול שלה. היא כמו נר שעומד להיכבות והלהבה מרצדת.

5. עוקצנות היא הגנה של כאב פנימי גדול, זה נשמע ציני וחזק , אבל בעצם יש בה משהו עצור שלא יכול להיפתח ברגש שהיא, אז היא יוצאת בעוקצנות.
ושלא תתבלבלו,
ורד היא אישה אמיצה וחזקה, אבל היא מכבה את רגשותיה, שומרת על העומק הרגשי שלה רק מתחת ל״מים״ של החיים והנישואים, והיא מנסה לשמור הכל מוחזק עד שקורה משהו גדול מספיק שיטביע או יציף הכל.
הסוף המר של אמא שלה, דחה את ההצפה הגדולה שעשויה להגיע בכל רגע אם היא לא תטפל בעצמה.

גם לבן יש דרך כמובן. החלק שלו לא מבוטל.
אך אם היא תטפל בעצמה יש סיכוי טוב שהיא תצליח להרשות לעצמה להביא פגיעות אמיתית בקשר הזוגי שלה ואם בן יצליח לאפשר לה להיות בתפקיד פגיע ולא רק בתפקיד ההורי שלה, תפקיד החזקה והבטוחה שנוח לו שהיא תהיה, אולי הם גם יצליחו להתגבר ולאהוב באמת.

בטיפול עם ורד הייתי מתחילה מיצירת מרחב שמאפשר להרפות שליטה ולהניח את הלב על השולחן בלי להיות זו שמחזיקה את כולם על כתפיה. לפחות לא מחזיקה במובן הרגשי.
ורד רגילה לתפקד, להסביר, לנהל, לסדר. לכן המפגש הראשון לדעתי הוא בכלל לא עם הסיפור שהיא תביא על משבר בנישואים כבויים, אלא עם הלב שלה שמחזיק את הכל. נשימה, האטה, הקשבה פנימה. ורשות לא להיות תמיד חזקה.

היינו פותחות לאט את האזורים שהודחקו , הרגעים בילדות בהם היא הרגישה שהיא חייבת לדאוג לאחרים ולא יכולה להיות הילדה שדואגים לה.

הייתי שואלת בעדינות, הבדידות בזוגיות, ממתי זה? הרעב להיראות, הכעס על עצמה, הרצון להיות גם אמא וגם אישה מושכת?
ואיך בכלל להחזיק בכמה תפקידים יחד כשהיא רגילה ככ להיות בתפקיד הילדה ההורית, המטרה הראשונית היא לגעת בכאבים וברגשות שלה, לפני שנוגעים בהחלטות.

הייתי גם עובדת איתה על זיהוי הצרכים הרגשיים שלא קיבלו מענה ובניית שפה פנימית שמקשיבה לעצמה ולא רק לאחרים.
זה אומר גם לרכך מנגנוני הגנה, לחלץ את החלק שרוצה לחיות, לעורר תשוקה, לחקור גבולות, ולשאול שאלות של זהות ולא רק של זוגיות.
בטיפול כזה יש מקום לעבודה על דפוסי התקשרות, על תפקיד־הבת־המושיעה ועל הנטייה לקחת הכל לבד מבלי להיתמך רגשית באף אחד.
המטרות הטיפוליות שלי יהיו לייצר בחירה ולא הישרדות, לבנות אינטימיות רגשית עם עצמה ורק אחרי שזה נוכח נוכל לחשוב יחד מה היא רוצה מהזוגיות ולא מתוך פחד, אשמה או רעב רגשי אלא מתוך ידיעה פנימית שהיא ראויה לאהבה שחיה, נושמת ונוגעת.

בהמשך נעמיק בהגנות שלה כשריון הישרדותי: ההומור העוקצני כהגנה מפני פגיעוּת, ההדחקה של כאב רגשי דרך תפקוד יתר, הפיצול בין יותם ה״אידאלי״ לאביהו המאכזב.

מטרת הטיפול לא תהיה לבחור גבר, אלא להרחיב את יכולת הנפש שלה לשאת מורכבות, לא להיבהל מהחלק שרוצה ולצד זה להקשיב גם לזה שמפחד. עם הזמן נבנה קרקע שבה ורד יכולה להיות ולא רק לשאת, לנוח בתוך קשר ולא רק להחזיק אותו.

בסופו של דבר, בטיפול דינאמי ורד תלמד להרגיש את עצמה מבפנים, לא דרך מבטו של אחר. שם יכולה להיוולד האפשרות לאהוב מחדש , בין אם את בן (אביהו פנחסוב), או את יותם, או אולי, לראשונה, את עצמה.

ורד היא במובנים מסויימים מייצגת רגשות של כל כך הרבה נשים. ואם את מוצאת עצמך בזה, לכי (או בואי) לטיפול 🙂🙏❤️


#טיפולרגשי
#נפש

03/12/2025

פרק 38 בפודקאסט ״איך מציירים משפחה״

אמא שאלה אותי השבוע אם לעזור לו או לדחוף אותו לדבר בעצמו.
ומה שחשוב להבין הוא שזה בכלל לא קשור למורה או לדודה .
זו שאלת מסוגלות.
כשילד מבקש שנדבר בשבילו הוא בעצם שואל:
“אמא, את חושבת שאני מסוגל?”
מה תעני לו?

#התפרצויות #משפחה #פודקאסטישראלי #הורים #התקפיזעם #טיפולרגשי #הדרכתהורים

03/12/2025

https://open.spotify.com/episode/39nd5ESSboNYZLsLZdnhCk?si=f1nN83ioQIiuNHFO_a-S4Q&t=0&pi=OkKPNSY0TFORU

איך מציירים משפחה? · Episode

02/12/2025

פרק 38 הוא פרק שאלות תשובות מהבית, אולי תהיה בו שאלה שלכם? 🙂

על מה נרחיב?
התפרצויות, תלות, ילד שנפגע חברתית או פוגע, תוקף רגשי ואיך לבנות תגובה בשיח רגשי שיש בו גם גבול וגם תוקף?

#ילדים #חוסן #התקפיזעם #בכיינות #התפרצויות #הורות #טיפולרגשי #תוכנית

01/12/2025

התאבדות של ילד לא מתחילה ביום שזה קורה. היא מתחילה ביום שהפסקנו לראות אותו. ולא רק ילד, גם מבוגר.

כמטפלת רגשית לילדים ובני נוער, ראיתי כל כך הרבה פעמים ילדים שנושאים בפנים כאב בלתי נתפס ממש.
ראיתי שריטות שלא נראות מבחוץ.
ראיתי בדידות שהיא חור שחור שיכול להוביל גם לאובדנות ולתחושת יאוש, וגם לפגיעה עצמית מסוג אחר (הפרעות אכילה, חתכים,ועוד כל מיני)

היום אני רוצה להניח כאן ארבע נקודות שכל הורה, כל מורה, כל מבוגר חייב להחזיק בלב בעיני, וכל מנהלת בית ספר או מנהלת חינוך או תרבות תפנים:
(הנקודה הרביעית הכי מורכבת להבנה.
אולי אתם תבינו)

1.
טיפול נפשי הוא לא מותרות. הוא חמצן.
ילד שעובר חרם (ולא רק) לא תמיד מדבר. לפעמים הוא פשוט נעלם מבפנים. מתוך מנגנוני הגנה כמו הדחקה, או מתוך הצורך להגן על אמא מכאב, או מתוך בושה….
*אנחנו* חייבים ללמוד לזהות מצוקה מוקדם, לא אחרי שהיא כבר שורפת את הילד מבפנים, ומעבר לזה, להיות מוכנים, כשמזהים מצוקה, לטפל! ואם מזהים דכאון , לטפל גם בטיפול תרופתי אם צריך! כי הנפש לא יודעת להחלים בלי עזרה ברוב המקרים.
טיפול רגשי, ליווי, הדרכת הורים *מקצועית^, זה לא Nice to have.
זה מציל חיים.

2.
חמלה וקבלה והכלה *חייבים* להיות לא רק ערך בשולי מערכת החינוך, אלא יעד של ממש.
אנחנו מלמדים חשבון, אנגלית, כפל וחילוק…
אבל מי מלמד ילד לזהות כאב של מישהו אחר? לדעת להיעזר? מי מלמד לראות את מי שיושב בהפסקה לבד? להקשיב עוד רגע ללב שלנו, או של ילד שנשבר או בודד בהפסקה? מי מלמד אותנו הסכמה? קבלה?

אמפתיה צריכה להיות יעד חובה לבגרות ולהילמד באופן הכי מכיל ועוטף שיש, ממש כמו קבוצות טיפוליות.
ולצערי מעטים מבתי הספר שבאמת יכניסו תוכניות רגשיות שמפתחות חמלה והכלה אצל ילדים, הורים וצוותים.
ומעטים יכניסו תכנים מרחיבי הכלה וחוסן הורי להורים.

3.
אחריות הורית היא לא רק להגן על הילד שנפגע, היא גם להגן על הילד שפוגע מהיותו פוגען. כי להיות ילד שפוגע זה גם באופן לא מודע, לאשר את כל הפגיעות שהוא עצמו עבר או עובר ולאפשר לנפש שלו להאמין שהוא רע.

תבינו, אלימות רגשית לא נולדת סתם.
היא נלמדת מתוך מה שרואים.
כל פוגע פעם נפגע.
ולעיתים ילדים ״מעתיקים״ מה שרואים בבית, מול השכן או מול חברים, רק בעוצמה חדשה ובמיקום חברתי חדש.

ואנחנו, בבית, בשיח, בדוגמה, מלמדים אלימות וכוחניות או עוצרים אותה. ולבחור להיות אלו שעוצרים אותה זה דורש אומץ ומודעות ומסר לא מבלבל. וגם לדלוח ילד פוגע לטיפול. לא רק ילד שעבר חרם.
כי ברור לנו שילד שפוגע באחרים הוא בתוכו בשנאה עצמית וסבל?

4.
הנקודה שהכי קשה להבין.
רגשות עוברים. רגשות מדבקים.
זה מדעי אגב.
יש טרנספרנס בטיפול, ויש טרנספרנס חברתי. כבר ראיתי עשרות פעמים גם ילדים או אנשים טובים שהופכים לפוגעניים, עושים חרם או מדירים אחרים רק כי הם ״נדבקו״ מהוויה חברתית שהיו בה או כי הם נפגעו ממשהו ומגיבים בעוצמה כפולה ובחוסר ויסות.

דעו לכם, כאב יכול לעבור בקבוצה כמו אש בשדה קוצים. בריונות יכולה לעבור. ולצערינו היא גם עוברת.

אבל גם חמלה.

גם אנושיות.

גם אהבה.

והשאלה היחידה היא מה אנחנו בוחרים להיות ומה אנחנו מעבירים הלאה?

בואו נפנים את זה.
ילדים לא מתאבדים סתם כך ביום בהיר. הם מתאבדים מתוך בדידות ונפש כואבת מאוד.
וזה לקח זמן רב לפני שהחליטו.

ואנחנו יכולים לעצור את זה.
אם נבחר לראות.
אם נבחר ללמוד את הבנת הלב לפני הישגים. אם נסכים לטפל בעצמינו ובילדינו באמת ולא להסתפק ב״ככה כולם גדלים״ ❤️

(אגב, להזמנת ההרצאה ״ילדי הלימונדה״- חזקים בלב ובנפש מוזמנים לשלוח הודעה)

#ילדים #הורות #חוסן #התאבדות #חרם

29/11/2025

אתמול נסעתי למקום הזה שבו אני גם אמא וגם ילדה. לאמא שלי.
כשנכנסתי לבית, מיד עטף אותי הריח של השבת. הדג, הסירים הגדולים. והקופסאות שהיא אורזת לי, למרות שאני כבר ממש גדולה, וגם הרבה יותר ממה שאני באמת צריכה. “קחי, קחי,” היא אומרת, “אל תשאירי, מי יאכל את כל זה?”
אני יושבת איתה ליד השולחן, והבת שלי יושבת מולה. אני מסתכלת על הילדה שלי ומתרגשת. מסתכלת על אמא שלי, איך היא מחבקת את הנכדה שלה שטסה תכף לויאטנם, איך היא מחייכת אליה באותה חיוך שהיא נתנה לי פעם (ועדיין). ופתאום אני מרגישה את כל משקל השנים.
מתי זה קרה? מתי אני הפכתי לאישה שאמא שלה מתבגרת והילדה שלה חיילת משוחררת?
אני זוכרת את עצמי בת 10, יושבת באותו מטבח, והיא מורידה לי מהמדף את הקערה בצורת ברבור ושולפת מתוכה כמה שקלים וסוכריות דרז’ה ״קחי שיהיה לך״.
הייתי כל כך בטוחה שהיא תמיד תהיה שם. שאמא היא דבר נצחי. אני עדיין בטוחה.
והבת שלי? האם היא חושבת על כך שיום אחד היא תשב איתי במטבח ותסתכל עלי ותחשוב: “מתי אמא שלי התבגרה ככה?” אולי היא כבר עכשיו. האם היא יודעת שיבוא יום שגם אני אארוז לה קופסאות, ואגיד “קחי, קחי” ובעצם אגיד “אל תלכי”.

זה מופלא בעיני.
איך אמהות עושות את זה? איך אנחנו מצליחות לתת להם ללכת, כשכל הלב רוצה להחזיק?
והלב עושה את זה שוב ושוב.
הינה, השבוע הבת הקטנה שלי עברה טסט, ואני “נהגת מלווה” יושבת ליד, נושמת עמוק, מחזיקה את עצמי מלהגיד לה “שימי לב” או “תעצרי פה”. היא נוהגת. היא כבר שם. והלב שלי, כמו לב של אימהות, הוא מתפצל לשניים , חצי אחד צועק “עצרי, את עדיין קטנה שלי”, וחצי שני לוחש “תני גז, את מוכנה ילדה שלי”.
הקטנה שלי, שאני זוכרת איך אחזתי את הראש שלה בכף יד אחת, כבר מחזיקה בהגה בדיוק כשאני מורידה את הידיים מההגה, ומבינה שהן יודעות כבר כל כך יפה להוביל את עצמן.
ובתוך רגעי חיים קטנים וגדולים שכאלו, גם אני כמו נועה קולר, מסרבת לחיות את ה”בערך” אז אני מושקעת בעשייה. אני מאמינה שהחיים שלנו הם הרבה מעבר לקקי, פיפי, עבודה, מיטה. זה לא החיים.
אנחנו מעבר. הילדים שלנו מעבר. ההורים שלנו מעבר.
וכשאני מתבוננת באמא שלי, בבנות שלי, ובעצמי, אני רואה ומבינה ברובד נוסף, כמה המקום הזה שנקרא משפחה, יכול להיות כואב ומרוקן ויכול להיות מרפא ומטעין.
בו זמנית.
ואני חושבת שאסור לנו להסכים שהחיים יהיו רק הישרדות. שהערכים יתבלבלו. הרגעים האלו הם רגעים גדולים, למרות שהם פסיק קטן בעומסי החיים.
כן,
לחבק את אמא שלי חזק יותר. להגיד לבת שלי שאני גאה בה, לא רק כשהיא מצליחה, גם כשהיא מפחדת.
להרשות לעצמי לבכות כשזה כואב. ולצחוק כשזה מצחיק, לאהוב מחדש, לכתוב, לנשום עם כוס קפה. זה לא בערך.
כי יש יותר מבערך. וזה ממש הרגעים האלה . החיים הם בסוף מה שאנחנו בוחרים להניח בצנצנת הערכים שלנו.

26/11/2025

אגב, תוקף רגשי לא חייב להיות רכרוכי. המטרה - לעזור לילד להרגיש מובן ♥️🙏 יש המון דרכים ואסטרטגיות לויסות. הכל בקורס
https://rozalin1.ravpage.co.il/visutrigshi
#ילדים #התקפיזעם #בכיינות
#יסודי #התפרצויות

24/11/2025

כמות הפעמים שראיתי ברשתות סרטון של אמא וזה דגדג בי ביקורת? לא מעט.
אל תתבלבלו, אני לא חפה משיפוט פנימי. כולנו שם. אבל יש קו שבין רגע אנושי של אמא עייפה… לבין להפוך את הורות שלנו לסטייטמנט ערכי המבקש להשפיע על אחרים.

ובמקרה של מזל כהן, עם הסרטון על ״אין אצלי פיג׳מות״ ו״להקליל את הסיפור הזה שנקרא ילדים״, הרגשתי שאם אני לא אומרת משהו, אני מחטיאה כאן רגע חשוב.

אז אני כאן רק כדי לדייק משהו מהותי על לב של ילד. ועל הלב של הורות.

אני תרפיסטית. אני עובדת עם ילדים והורים שנים. ראיתי הכל, ומה שאני עומדת לומר מגיע בעיקר מהמקום הזה שרוצה להביע את מה שילדים לא יכולים לכתוב על עצמם ברשתות ולא מכוון באופן אישי לאמא כזו או אחרת.

אז בואו נתחיל מזה שילדים הם לא ״סיפור״.
ולא ״פרויקט״. ילדים הם נפש.
נפש שמרגישה אותנו גם כשהיא לא מבינה מילים. נפש שזוכרת את הסאונד התת־קרקעי של מי שהחזיק אותה, ראה אותה והצמיח אותה.נפש שכל תאי הלב שלה פולטים ומקליטים מסרים שקטים:
הייתי עול? הייתי תיק? הייתי ״סיפור״ שסוחבים?
וכשהם יגדלו ויהפכו לאנשים משל עצמם,
ההדדיות הזו תגיע.
וככל שהורה חווה את הילד כשיגעון מתיש, ככה הילד, בבגרותו, יחזיר באותו מטבע רגשי. אולי זה המשפט הכי פחות פוטוגני בפוסט הזה , אבל הכי אמיתי:
ילד שתופס את עצמו כ״משהו שמקלילים אותו״ ילמד להקליל בחזרה את מי שגידל אותו.
וזה כואב.
והבחירה איפה להשקיע אנרגיה?
כן. היא אמיתית.
מזל אומרת: כולנו בוחרים.
צודקת.
היא בוחרת יוגה, פילאטיס, טיפוח, קרמים, ביגוד, נראות.
וזה לגמרי בסדר.
באמת.
אבל אולי, רק אולי, יש כאן נקודה עיוורת:

האנרגיה שלנו מוגבלת. נכון?
ומנווטת לאן?
כמה שעות אנחנו משקיעים ביופי? תזונה? ספורט? ציפורנים?

וזה לא ה״לשלוח עם בגדים״ שמטריד אותי.
באמת שלא.
אם אמא בדיכאון? מותשת? קורסת?
אני הראשונה להגיד: תבחרי את הקרב שלך.
תשמרי אנרגיה למבט אוהב אחד בלילה.
הכל טוב.
אבל כשאמא מתוקתקת עד הפיקסל האחרון, והילד הולך לישון עם בגדים כדי ״לחסוך זמן״ –
הסיפור כבר אחר.
פה זה לא עניין של עייפות.
זה עניין של סדרי עדיפויות.
ושל אהבה עצמית שמפספסת גבול דק בין בריאות נפשית לבין ערכים של כסף, הצלחה, יופי ושות׳.

והילדה הלובשת שמלה לא נוחה לשינה?
זה פריט קטן, אבל הוא צועק כמה רואים אותי?

והציטוט הזה : ״הבוקר שלנו רגוע, אין צעקות״ חשוב לשים פה סימן שאלה.

צעקות הן לא עדות להורה רע.
מי שאין לו קונפליקטים עם הילדים…
לפעמים פשוט לא נמצא בקשר רגשי בכלל.

יש הורים שלא צועקים כי הם רגועים ומווסתים, ויש הורים שלא צועקים כי הם לא מרשים לעצמם להרגיש או כי הם מנותקים רגשית. אין שחור או לבן.

לצערי גם יש הורים שקטים ורעילים.
בקליניקה פגשתי לא מעט הורים ״שקטים מדי״ כאלו שדווקא השקט שלהם נגמר בצעקה שלא נראית מבחוץ:
אלימות סמויה, נוקשות, ניתוק.
מקרים שהסתיימו בהתערבות רווחה.
לנתק לגמרי הורה מילדיו.
כן. עד לשם. (כמי שהתמחתה ברווחה שנתיים ראיתי גם מזה לא מעט)

אז בואו נרגיע!
צעקה פה ושם בבוקר לא מגדירה הורות.
היא לפעמים הסימן הכי אנושי שיש במערכת יחסים הכי רגשית שיש.

והעניין שלי פה הוא לא פיג׳מות.
ולא בגדים. ולא טריקים לבוקר קליל.
(אם כי יש גם לא מעט כאלו, אפילו יש פרק כזה בפודקאסט)

העניין שלי הוא העמדה.
הבחירה לראות ילדים כמשהו שצריך לעקוף, לייעל, ״להקליל״,
כאילו הם עצם בגרון של החיים.
בחברה שבה הכל נהיה מוצר, היופי הפך לערך עליון ושמלות מעצבים הפכו לאוטוריטה.
חברה שבה הכל ״טיפ״, ״הוק״, ״ניהול זמן״, זה עצוב לגלות שגם ילדים הפכו לעוד פרויקט ניהול.

רק שילד לא צריך לוגיסטיקה.
הוא צריך קשר.
מגע.
כוונה.
עיניים שמביטות עליו כמו על אדם.
לא כמו על משימה.

ואני אסיים בזה:
אין לי טענה לאמא שהתפרקה.
אין לי מילת ביקורת כלפי אמא שמותשת ושולחת ילד בלי פיג׳מה כי אין אוויר.
ממש לא.

הבעיה היא להפוך את זה לערך.
להפוך את הילדים ל״סיפור שצריך להקליל״.
בעיקר כשבאותה נשימה מושקעות כמויות בלתי נגמרות של אנרגיה בטיפוח העצמי.

כשערכים מתבלבלים,
הנפש של הילדים משלמת מחיר. תמיד.

וכשמשפיעניות עושות מזה טרנד,
כבר חייבים להגיד בקול:
הורות היא לא נטל שצריך להקליל.
היא מערכת יחסים.
היא בנייה של בן אדם.
והיא מתנה שאי אפשר לעטוף באדישות מטופחת.

וילד? הוא צריך הורה שמביט עליו כעל אדם,
לא כעל “סיפור שצריך להקליל”.

01/09/2025

לא משנה אם זו השנה הראשונה,
או השנה העשירית שנפרדים,
בבוקר הראשון של השנה,
הלב שלך תמיד קצת בוכה.
יחד עם השמחה לחזור לשגרה.

את אולי עומדת עם משקפי שמש,
מחייכת, אומרת “הולך להיות לך יום מקסים”,
אבל בפנים…הקולות שנדחקים פנימה,
הלב שלך מדבר בשפה אחרת:
“יבינו אותו?”
“יראו אותה?”
“מה אם יהיה לה קשה?”

לפעמים את חוזרת לאוטו ושותקת.
לפעמים את בוכה קצת.
לפעמים את רק מרגישה צביטה
כזו שאין לה מילים.

ובשקט בשקט,
יש בתוכך ילדה קטנה משלך
שזוכרת איך זה להרגיש לבד,
לא להצליח,
או פשוט להתגעגע לאמא.

אז את רוצה למנוע ממנו את זה.
להכין אותו.
לוודא שהכל יהיה מדויק.

אבל דווקא שם, במקום שבו הכי מתחשק לך לגונן, יש לך פתאום הזדמנות לתת לו מתנה אחרת:

אמונה.

לא אמונה שהוא תמיד יסתדר,
או שלא יהיו רגעים קשים.
אלא אמונה שיש בו כוחות.
ושהכוחות האלה יתעוררו דווקא בזכות האתגרים.

ילדים מרגישים את התדר שלנו.
כשהם רואים את הפנים שלך בבוקר,
כשהם שומעים איך את מספרת על הגננת,
כשהם קולטים אם את שואלת עשר פעמים “איך היה?” או פשוט אומרת “אני גאה בך”.

את לא צריכה להיות סלע.
אבל את כן יכולה להיות גשר.

בין הלב שלך,
לבין הלב שלו.

ולפעמים זה מתחיל במשפט קטן,
שנאמר בלחישה,
או נכתב בפתק קטן בתיק:
“אני מאמינה בך.
וגם כשאתה לא רואה אותי הלב שלי מחזיק אותך.”

אם את עכשיו בדיוק שם,
בימים הראשונים של ההסתגלות,
מרגישה שהבטן שלך מלאה דאגות,
תני לה רגע הקשבה.

ושאלי את עצמך:
מה הבת שלי הכי צריכה לראות עליי עכשיו?

התשובה תיתן לך כוחות להיפרד 🩷