פנס הוא מוסף מקוון לביקורת ספרות מבית המחלקה לספרות עברית ומכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
(4)
אנחנו חיים בימים כל כך הזויים, בהם חייהם של שורדי שואה, לוחמי מרד גטו ורשה, מספקים איזו נחמה.
קראו את הביקורת של דור סער מן על "כל השאר הוא אלמוות: פרשת חייהם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן" מאת שרון גבע בגיליון האחרון של פנס:
https://bit.ly/4did4dy
איך כותבים את הטראומה שלא מפסיקה להתרחש? שמסרבת להפוך לזיכרון?
אורי שגב בביקורת על ספר השירה של אמיר מנשהוף "הודעות מארץ רחוקה" שנכתב בחודשים הראשונים למלחמה הארורה הזו.
לקריאת הביקורת:
https://bit.ly/46G3IGb
"עינב מספר סיפור של קיבוץ, של קהילה, ולא של אינדיבידואלים – סיפור שבו גורלו של כל פרט קשור בגורלו של כל פרט אחר בצורה כה מוחלטת (וכה מייאשת) שאין, בעצם, דרך להתיר את האנשים מן הסבך החברתי שהם נתונים בו, אלא באבחת החרב"
לקריאת הביקורת של פרופ' מירה בלברג על סיפרו "נישאר פה לעולם" מאת עומר עינב:
https://bit.ly/4ce4jjv
גאים להציג את גיליון 40 של פנס, גיליון מיוחד: עשרה חודשי מלחמה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב־1 בספטמבר 1939, התהלך הסופר היהודי שטפן צוויג ברחובות לונדון וביקש לדעת כיצד השתנתה העיר. "שקטה הייתה באור הצהריים, ולא נראתה לי שונה מהרגיל. האנשים הלכו בצעדם הרגיל בדרכם הרגילה". צוויג משתאה לנוכח השלווה האנגלית כשזיכרונות אימת מלחמת העולם הראשונה צפים לנגד עיניו. הוא מתקשה לפשר בין בשורת האימה העומדת בשער לבין השקט היחסי והיומיומי. ומעבר לאימה הקונקרטית מפני המלחמה, צוויג חש שפלישתו של היטלר, בן אוסטריה מולדתו, לאדמת פולין, מבטאת את סתימת הגולל על מפעל חייו הקוסמופליטי של צוויג. הוא, שנסע ללא דרכון בין ארצות אירופה והעולם, שהשתוקק לקיום תרבותי אוניברסלי וא־מדינתי, חש כי משימתו, "איחוד השלום של אירופה – חוללה והייתה לחרפה. [...] ואדם שטרח בלהט כל ימיו למען אחדות אנושית ורוחנית, הרגיש בשעה זו [...] שהוא מיותר ובודד כפי שלא היה מעולם".
מתקפת הפתע על ישראל ב־7 באוקטובר הושוותה לא אחת (גם על גבי מוסף זה) לשואה ולמלחמת העולם השנייה, אם בהשוואת החמאס לנאצים, אם דרך זוועות הרצח וההלם. אך דבריו של צוויג מאפשרים לחשוב דווקא על המצב התודעתי והנפשי שלנו בשגרת המלחמה. אמנם שלא כצוויג המלחמה בהחלט אינה בפתח, אלא היא מתחוללת כבר עשרה חודשים, אך מי שיילך בימים אלו ברחובות ערים שונות במרכז הארץ יתקשה לראות בחיי השגרה הקיצית זכר לגיהינום המתרחש פחות ממאה קילומטרים מכאן. וכך, רבים מאזרחי ישראל חיים בדיסוננס קוגנטיבי בין החיים החזקים מכול, לבין הייאוש הפוליטי הבלתי נסבל.
הייאוש בא לידי ביטוי בשיא חריפותו כאשר אנו נותרים אילמים וחסרי יכולת להגיב למציאות שהמילים נחבטו בה באלימות כה רבה עד שאיבדו כל משמעות. ימים ארוכים מדי צועקות משפחות החטופים "את כולם עכשיו", אך איזו משמעות יש למילה "עכשיו" כשחוזרים עליה שוב ושוב, בזעקה, בעייפות, בכעס, כשה"עכשיו" הזה נמשך למעלה מ־300 ימים? כמה שמות של מתים אפשר להטיח בקביעה המזעזעת של ראש הממשלה "החטופים סובלים אבל לא מתים" כדי להפריך אותה? איזו משמעות יש לשם של נערה חטופה בת עשרים, שנתנו לה הוריה ואלוהיה, כשזה מעוות במזיד או בזלזול מרושע? איך אפשר לדבר על ילדים מתים בעזה? האם נהרגו מאה, מאתיים, עשרת אלפים או שלושים אלף? כיצד התנתקו המספרים האלו ממשמעותם?
אך נראה שגם עידן הפוסט-אמת לא החל במאה הזו, כפי שצוויג ממחיש לנו:
"והוא שהבדיל לטובה את מלחמת העולם הראשונה מהשנייה: בימי הראשונה עדיין היה כוח למילה. עדיין לא דוכאה המילה עד מוות על ידי השקר המאורגן, 'התעמולה', אנשים האזינו עדיין למילה הכתובה, ציפו לה [...] מצפונו המוסרי של העולם עוד לא היה עייף ומותש כפי שהוא היום, והוא הגיב נמרצות על כל שקר גלוי, על כל פגיעה בזכויות העמים ובהומאניות בכל עוצמתה של אמונה בת מאות בשנים [...]. דבריו של הסופר והמשורר לא היו אפוא חסרי סיכוי, מפני שהאוזן והנפש עוד לא הוצפו על ידי גלי הרדיו המפטפטים ללא הרף".
כמו צוויג ערב מלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים את עצמנו עומדים חסרי אונים אל מול גלי הרדיו המפטפטים שאליהם הצטרפו מסכי טלוויזיה ורשתות חברתיות מורכבות המשדרות גלים של שקר ודיס־אינפורמציה מדי יום ביומו. האמת ואיתה השפה עצמה כבסיס לשיח משותף ולביקורת בין עמדות שונות איבדה כמעט את כל משמעותה.
דווקא בשל כך, אנו, שהשפה היא כלי העבודה המרכזי שלנו, חייבים לשמור ולהגן עליה ועל מה שנותר ממנה. השפה היא העוגן האחרון שנותר לנו ואנו מוכרחים להיאחז בה, על אף שבריריותה הרבה, כדי לייצר לנו ולאחרים מעין עמדות תצפית שאפשר להשקיף מהן על המציאות האיומה שאנו נתונים בה. כדי שהמילה, כהגדרתו של צוויג, לא תדוכא לחלוטין, אנחנו חייבים להחיות אותה כמיטב יכולתנו מדי יום ביומו. אנחנו חייבים לכתוב מתוך תקווה וציפייה שיהיה מי שיקרא את הדברים וימצא בהם עוגן ומשען לעצמו ולמחשבותיו, ויותר מכך אנחנו חייבים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להנכיח את אותה שפה דוברת אמת במרחב הציבורי: בעצרות, בכיכרות, בבתי הספר, באוניברסיטאות ובכל מקום שבו קהל הנכון להאזין.
וצריך לומר שאנו לא עושים די. רבים מאתנו שהשפה היא כלי עבודתם ומקור כוחם וחיותם אינם עושים כל שביכולתם כדי להשיב מלחמה שערה ולהחזיר לאמת ולו חלק ממעמדה וכוחה, כדי למחות על ההשחתה שעברו השפה, האמת והחברה כולה.
חכמים מתייחסים בחומרה רבה לכל מי שיכול למחות ואינו עושה זאת: "כל מי שסיפק [=אפשרות] בידו למחות ולא מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכים בישראל אינם על אלא על ידו שנאמר 'ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל'" (תנא דבי אליהו רבה יא). עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לחזור לאותו תפקיד עתיק של "הצופה לבית ישראל", לעמוד בכל כיכר ומעל כל במה אפשרית ולהשיב, ולו לרגע, לאמת ולשפה את כוחן ומעמדן.
את הגיליון הזה של פנס אנו מבקשים להקדיש למציאות הנוראה שאנו חיים בה ולהתבונן על ספרים שנוגעים בה נגיעה של ממש. אולי אין זה הרבה, אך זהו תפקידנו כעת.
📍חיים וייס וגיא בן-פורת מוצאים ב"אזהרת שוליים" מאת עירן הלפרין שיעור פוליטי חשוב בהתמודדות עם השנאה והקיטוב הפוליטי.
📍יעל דקל כותבת מכתב לסופר האירי קולום מק'קאן מחבר "אפירוגון" בתקווה למצוא פרספקטיבה לסכסוך המדמם.
📍אורי שגב הולכת בעקבות הפואטיקה השבורה של הטראומה בשיריו של אמיר מנשהוף בספרו "הודעות מארץ רחוקה".
📍דור סער-מן מחפש מזור בפרשת חייהם של גיבורי מרד גטו ורשה, צביה לובטקין ואנטק צוקרמן בספר "כל השאר הוא אלמוות" מאת שרון גבע.
📍בר חפץ תוהה דווקא על מה שחסר בספרו של אדם רז "הדרך לשבעה באוקטובר".
📍מירה בלברג מגלה את סיפורה של קהילת קיבוץ בית אלפא, קהילה שנקרעה מבפנים גם לאור הימים האלו בספרו של עומר עינב "נשאר פה לעולם".
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
בתקווה לימים טובים יותר,
מערכת פנס
אילאור פורת תוהה על גיגוליה של האומה הצ'כית "חובבת המקקים" בספרה של דניאלה הודרובה "בשתי הדרכים"
לקריאה בגיליון 39 של פנס:
בשתי הדרכים, דניאלה הודרובה, מצ'כית: פאר פרידמן, אפרסמון, 221 עמודים, 2024.זהו ספר על שינוי צורה. לא רק מחי למת או ממת לחי, אלא גם בשינוי צורתה של האומה הצ'כית. דרך הגלגול חסר...
גיליון יולי מס' 39 של פנס ראה אור:
📍יערה שחורי נפעמת מהפואטיקה האנושית והיומיומית באוסף סיפוריה של קלאריס ליספקטור.
📍מיכל בן-נפתלי מדגימה את ייצוגו של האובדן והתמודדתו ב"יומן פרידה" מאת ניצן וייסמן.
📍אילאור פורת נהנה מגילגוליו של הטקסט הצ'כי "בשתי הדרכים" מאת דניאלה הודרובה.
📍נעם קרון בורוכוביץ חושבת ש"ריקוד האביב" מאת שפרה קופרמן נכשל בלספק לקורא את החוויה העירונית האסקפיסטית שהוא מתיימר לספק.
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
מוטי פוגל חושב שלמרות שנורית גרץ כתבה ספר לימי מגפה, "ממילא גולך נחרץ" רלוונטי גם לתקופה "היפה" שאחרי סגרי הקורונה.
להמשך קריאה בגיליון החדש של "פנס": https://bit.ly/3XnZiAO
Motty Fogel
באיחור קל, שמחים מאוד לבשר שגיליון 38 עלה לאתר:
📍מוטי פוגל על המסע של נורית גרץ בין שלושה מחזות של סופוקלס, חייו של המחזאי וחייה שלה בספרה "ממילא גורלך נחרץ".
📍נעמה ישראלי על האיכות החמקמקה שבכתיבתה של נעמה דעי בספרה השני "ופתאום בוקר" ולעומת ספרה הראשון.
📍אסתי אדיבי-שושן על הגבריות המובסת של אב המתוארת דרך עיניה של בתו, המספרת של אילת שמיר ב"אפריקה בלוז".
📍זהבה כספי על הפרדיגמות התמוהות שמולי מלצר מציג בספרו "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" ביחס לכתיבתו של המחזאי.
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
Noam Krohn Borojovich weiss Naama Israeli @זהבה כספי Motty Fogel
פסח מאחורינו וגיליון 37 של פנס עלה לאתר: חמש ביקורות נפלאות שעוסקות רובן ככולן במה שבין תיאוריה למעשה, בין פנטזיה למציאות, בין רצוי למצוי:
רינה ז'אן ברוך חושבת שהמציאות הישראלית ממוססת את האלמנטים הפנטסטיים בספרה של דפנה ברשילון "רוסלקות".
לירון בירן-ניסנהולץ מותחת קווים בין פיטר פן וונדי לבין הדמויות בספרה של איריס קאופמן "טעם של מלח".
ענת ויסמן נשבית בנובלה של אשר ברש "איש וביתו נמחו" וסבורה שהתסריט שדוד אבידן כתב לפיה אפשר לו להתמודד עם כישלונו היזמי.
יצחק מלר מראה כיצד הנובלות "הצחוק האדום" ו"עול המלחמה" מאת ליאוניד אנדרייב מדגימות את מצב החזית ומצב העורף כשני צדי המטבע של אבסורד המלחמה.
יואב רונאל תוהה אם המאמרים המקובצים ב"אנתרופוקן: עידן האדם" הם ניסיון להמשיג תיאורטית ממשות מאיימת שאי אפשר להמשיג.
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
Haim Weiss Naama Israeli Noam Krohn Borojovich Yoav Ronel Liron Biran Nisenholz Rina Baroukh
בביקורת שלו על "כשקפקא אומר אנחנו: קהילות אחרות במודרניזם היהודי־גרמני" מאת ויויאן ליסקה, ירדן בן צור מסביר שכותרת הספר מעט מתעתעת:
"ליסקה אינה מחפשת אחר 'המקום שבו קפקא אומר אנחנו' [...] כהוכחה לזיקתו הבלתי משתמעת אל הכלל, אלא כדי לסמן בדיוק את החיכוך שבין בדידות וקהילה בכתיבתו, ולהפשיט אותן מהמלבושים הסימבוליים שהורעפו על יצירתו, לעיתים ביד גסה. קהילה, מדגימה ליסקה, לא מוכרחה להיות אחידה, שלמה וקנאית. דווקא הסכסוך הפנימי, שבריריותה, עשויים להיות מקור הרטט החי שעומד בבסיסה".
עוד על הספר הייחודי הזה, ועל התחושות שעולות בקריאתו בזמני משבר, ראו בביקורת המלאה: https://did.li/Ee6Nf
גיליון מרץ עלה לאתר עם חמש ביקורות שנעות בין החלקי לשלם, בין רגע בזמן לבין התמשכות, בין יהדות ומקומיות לבין אוניברסליות:
📍אסתי אדיבי־שושן קוראת את סיפוריו הראשונים של דויד גרוסמן ב"מהתחלה" ומותחת קווים ביניהם לבין יצירותיו בהמשך דרכו.
📍רפי צירקין־סדן מסביר שב"קסמי השטן" מאת גריגורי כנוביץ', שנכתב לאחר שעבר לישראל, הסופר השתחרר מהצנזורה העצמית שהטיל על עצמו בברית המועצות ויכל להשתמש בחופשיות בכלים של המספר היהודי.
📍יעל בן־צבי מורד עומדת על ייחודיותו של הממואר "בין חיים לחיים" מאת אסתר אורנר המסופר בקולו של בעלה המת של הסופרת.
📍אורי שגב מראה ששמו של ספרה של עמית זר "פנגיאה" מסמל את תקוותה של המשוררת לעולם שהחלקים בו ישובו להתחבר בהרמוניה בראשיתית.
📍ירדן בן־צור טוען שבספרה "כשקפקא אומר 'אנחנו'" ויויאן ליסקה מדגימה כיצד קהילה עשויה להיות מושתתת דווקא על שבריריותה, על סכסוך פנימי ולא על אחידות.
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
Haim Weiss Noam Krohn Borojovich Naama Israeli Yarden Ben-Zur אורי שגב יעל בן-צבי מורד
בביקורת שלו על "מלך", ספרו של הסופר הפולני שצ'פן טוורדוך, תוהה ראובן נמדר: "מנין שאב טוורדוך את ההשראה והתוקף לכתיבת הרומן המקורי והעשיר הזה, אף על פי שאינו ממוצא יהודי ורשאי? מה מעניק לתיאורים שלו את התוקף והעוצמה המדהימים המאפיינים את הרומן החשוב הזה?"
השאלות הללו מובילות את נמדר לדיון מרתק בשאלת חשיבותה של זהות הכותב ביחס למושאי כתיבתו. או במילים אחרות: "האם 'מותר' או 'אסור' למי שאינו משתייך לקבוצה אתנית, גזעית או מגדרית מסוימת לכתוב על אותה קבוצה".
לטענת נמדר - זו כלל אינה השאלה הנכונה, כפי שמוכיח הרומן של טוורדוך.
לקריאת הביקורת: https://did.li/xPNCN
בתמונה: שצ'פן טוורדוך
"מרגע שפרסמה את שיריה זכתה הרץ בהכרה בקולה הייחודי ובחידושיה הלשוניים והתמאטיים. אף אחד לא כתב כמותה. גם מי שחיקתה אותה לא כתבה כמותה. הקריירה השירית של הרץ עלולה להידמות כהחמצה, רצף שנקטע, אבל אם מקפידים לקרוא מתוך שיריה את תורת השירה האישית שלה ניתן להסיק שדווקא הרצף המקוטע, ההתגלות שאיננה משנה למתגלה, ההזמנה הפתוחה לביקוריהם של הקוראים בכל זמן, למעלה מן הזמן, כל אלה מגלמים עבורה את הדרך המתאימה ביותר למלאכת השיר לתפיסתה".
כך כותבת נוית בראל ברשימה שלה על ספרה החדש של דליה הרץ, וקוראת גם בספריה הקודמים והזכורים של המשוררת החד־פעמית הזאת.
לקריאת הרשימה: https://did.li/RqNCN
גיליון 35 עלה לאתר עם ביקורות מרתקות ומעוררות מחשבה ואפילו מדור חדש:
📍מדור חדש של רשימות עומק עם קריאה של נוית בראל בספרה החדש של דליה הרץ "האמנים" לאור ספריה הקודמים.
📍שרי שביט עומדת על ייחודו של הממואר "האישה המוזרה והעיר הגדולה" מאת ויוויאן גורניק המוקדש לעיר ניו יורק, אך מתרשמת ממנו פחות מספרה "היקשרויות עזות".
📍ראובן נמדר קורא את הרומן "מלך" מאת הסופר הפולני שצ'פן טוורדוך על העולם התחתון היהודי בוורשה בשנות השלושים, וקורא לשחרר את הדמיון הספרותי מכבלי פוליטיקת הזהויות.
📍אורי שגב תוהה על תפקידו של עמיחי חסון בנוף השירה העברית העכשווית לאחר קריאה בספרו האחרון "שירים על סף".
📍נגה באר עומדת על היתמות הייחודית בקשר של המספרת עם אימה ב"שתיים אוחזות" מאת דנה אמיר.
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
Haim Weiss Noam Krohn Borojovich Naama Israeli Ruby Namdar Sarai Shavit Noga Be'er אורי שגב Barel
בביקורת שלה על ספרה של נעמה הכט "מאדי" אדוה מלר כותבת כך:
"זהו טקסט שמבקש לייצג קבוצה מושתקת למדי, שזכויות חבריה בישראל ספורות, ושהישראלים מתקשים להבחין ביניהם כפרטים. המניעים המוסריים מבורכים, אך הבקשה המשתמעת מההתמקדות בסיפורה של אישה, מטפלת זרה אחת, לאמירה ערכית לפיה ראוי שהספרות (והחברה הישראלית) תיתן מקום גם לסיפוריהם הפרטיים של העובדים הזרים – נתקלת במכשולים שמציבים כמעט כל שאר מרכיבי הסיפור".
על שאר מרכיבי הסיפור, וגם על העיסוק הבעייתי בזיקנה ברומן, ראו בביקורת: https://did.li/EeSlC
"בייחוד בימים קשים אלה הגיע לידיי ספרו החדש, הראשון, של הצלם אורי גרשט, 'השמיים של חאם'. בעטיו חשבתי על הניסיון להוכיח שאתה יצור אנושי דרך הפגנה טקסית ומוכנית של אמפתיה. הספר עוסק בייסורי השימפנז האסטרונאוט הראשון, שבשנות השישים של המאה שעברה, כחלק ממאמצי המלחמה הקרה בארצות הברית, אולף בדרכים לא דרכים להגיע לחלל. סבול יסבול הקוף, אבל היכולת של הספר לעורר בי אמפתיה הייתה מוגבלת למדי".
כך כותב אילאור פורת בביקורת שלו על "השמיים של חאם", ומסביר מדוע לדעתו הספר נכשל במשימתו לעורר אמפתיה - ואולי דווקא משום שזו הייתה מטרתו.
לקריאת הביקורת: https://did.li/QyGTY
שמחים לבשר שגיליון 34 עלה לאוויר עם כמה ביקורות ביקורתיות במיוחד:
ליה שרביט טוענת שהייצוג ה"טרנדי" של משבר האקלים ב"ולטמייסטר" מאת יורם רוזנר ו"מפעל העננים של גברת לילנבלום" מאת עידו גפן אינסטרומנטלי בלבד.
אילאור פורת נשאר אדיש מול הניסיונות לעורר אמפתיה לסבלם של בעלי החיים ב"השמיים של חאם" מאת אורי גרשט.
אדוה מלר חושבת שהניסיון לייצג עובדים זרים בספרה של נעמה הכט "מאדי" נכשל שכן הדמות הראשית מורכבת בעיקר מסטריאוטיפים.
וגם:
אלון אלטרס קורא בספרו האחרון של מאיר ויזלטיר "קעקועים מאוחרים" ומדגים את הבוטות ואת העדינות, את הארוטיקה ואת ההגות שבשירתו לאורך השנים.
סיגל נאור עומדת על הסינסתזיה המחקרית בקריאותיה של רות קרטון-בלום בספר המסות שלה "שיר בורא קורא".
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
Haim Weiss Naama Israeli Noam Krohn Borojovich Lia Charbit Ailor Porat Adva Mahler Alon Altaras Sigal Naor
ספרה של סבטלנה אלכסייביץ' "זמן מיד שנייה" מביא לדפוס עדויות של מי שחיו בסוף עידן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות ומגלה תמונת מצב מורכבת.
כפי שכותב רפי צירקין-סדן בביקורת על הספר: "דוברים רבים בספר מביעים געגוע לימי גדולתה של ברית המועצות. כולם מתרפקים על הילדות הסובייטית המאושרת [...] המשטר האוטוריטרי, ובפרט שלטונו של סטלין, נתפס כהכרח במדינה עצומה בעלת היסטוריה ארוכה של סכסוכים אתניים. לא מדובר בדעות של אנשים מעטים שנאספו באקראי.
לקריאת הביקורת:
זמן מיד שנייה (קִצו של האדם האדום), סבטלנה אלכסייביץ', הקיבוץ המאוחד, מרוסית: פולינה ברוקמן, 476 עמודים, 2023. בדומה לפוטין, גם אלכסייביץ' שייכת ל"עולם הרוסי". גם היא חולמת ע....
"ריאליזם קפיטליסטי" מאת מרק פישר פותח בתיאור סרט דיסטופי על עולם שבני האדם בו איבדו את היכולת ללדת ילדים, ומסיים בעיסוק בתכנית הטלוויזיה "סופר־נני".
בביקורת שלו על הספר איתי שניר מסביר כיצד פישר משתמש בסרט ובתכנית כמטאפורות לעולם הקפיטליסטי הקפוא והמאובן ולנחיצותה של דמות מחנכת שתעזור לדור הבא להיחלץ ממנו.
לקריאת הביקורת: https://did.li/3eLCN
"במאמרים ובספרים של חוקרים ציונים ממסדיים הוא מתואר כפובליציסט שוחר טוב, שהציב תביעות לא ריאליות ובנה מגדלים פורחים באוויר על דו־קיום והשתלבות במרחב. צורף, לעומת זאת, מתייחס ברצינות לר' בנימין ולאתגרים שהציב, עושה צדק עם דמותו ועם רעיונותיו, ומחזיר את קולו לשיחה, ברגע קריטי מאין כמותו ליחסי יהודים וערבים בישראל ובפלסטין".
כך כותב אריאל הורוביץ בביקורת שלו על ספרו של אבי-רם צורף "קדמה מזרחה". לטענתו, בספרו צורף עומד על המקורות והייחודיות של התפיסה הציונית של ר' בנימין, מאיר אותה באור חדש ועשוי להשיב אותה לשיח בימינו.
לקריאת הביקורת: https://did.li/x7trl
רגע לפני סוף השנה האזרחית, אנחנו שמחים להציג את גיליון 33 של פנס, ובו חמש ביקורות ספרות המתכתבות בדרכים שונות עם המציאות של הימים הללו:
📍 יעל דקל מנתחת את הפסיכולוגיה של גיבורי ספרו של שחר קמיניץ "משאבי אנוש", המפתחים אפליקציה לאבחון פסיכולוגי באמצעות בינה מלאכותית המאומנת על יצירות ספרות.
📍 עמרי חורש עומד על חשיבותה של אחוות הנשים בכתיבתה של שרלוט דלבו בספרה "אף אחד מאיתנו לא יחזור" על שנותיה כאסירת מלחמה פוליטית בשואה.
📍 רפי צירקין-סדן בוחן את ימי קיצה של ברית המועצות בראי העדויות שסבטלנה אלכסייביץ' מאגדת בספרה "זמן מיד שנייה".
📍 אריאל הורוביץ טוען שבספרו "קדמה מזרחה" אבי-רם צורף גואל את דמותו של ר' בנימין מדימוי הפנטזיונר בהיסטוריוגרפיה הציונית ומצביע על הרלוונטיות שלו לימינו אנו.
📍 איתי שניר מציג את התכנית החינוכית שמרק פישר מציע בספרו "ריאליזם קפיטליסטי" כדי לשחרר אותנו מהקונפורמיזם הקפיטליסטי.
קריאה מהנה,
מערכת פנס
לקריאת הגיליון: https://www.panas.org.il/
Haim Weiss Noam Krohn Borojovich Naama Israeli Omri Horesh Yali Dekel Itay Snir Ariel Horowitz
כָּל הַפִּתְאֹם הַזֶּה - מסות מימי מלחמה
אסופה מיוחדת בשיתוף הוצאת 'אפרסמון'
האסופה שלפניכם היא הרחבה של גיליון אוקטובר של כתב העת פנס, מוסף ביקורת הספרות שאנו עורכים באוניברסיטת בן גוריון. היה זה גיליון מיוחד שהמוקד הביקורתי בו השתנה. את הקריאה הביקורתית ביצירות המרנו במבט על המציאות עצמה דרך עדשת הספרות.
באסופה כָּל הַפִּתְאֹם הַזֶּה ביקשנו להתרחק מהשפה היומיומית של החדשות, של הניתוחים הצבאיים והפוליטיים, ממילים שאין בכוחן להציע פשר או נחמה. תחת זאת, ביקשנו לשוב אל הספרות ולהתבונן דרכה על קרעי המציאות הנוראה שכולנו מצויים בה. פנינו לכותבות וכותבים שונים והצענו להם לכתוב מסות קצרות ואישיות על טקסטים שהם שבות ושבים אליהם בימים אלו כדי למצוא בהם דבר מה להיאחז בו.
לבקשתנו נענו אסתי אדיבי-שושן, שמעון אדף, לאה איני, ז'יל אמויאל, טלי אשר, רחלי דור רפפורט, אריאל הורוביץ, חיים וייס, נעמה ישראלי, יעקב צ. מאיר, אדוה מלר, לי ממן, סיגל נאור, רובי נמדר, שירה סתיו, תמר סתר, מוטי פוגל, יותם פופליקר, אילאור פורת, שרי שביט, יגאל שוורץ, אילת שמיר, יעל שנקר ונועם תירוש.
יש שכתבו על טקסטים שמעניקים נחמה, יש הזועמים, ויש המנסים לעמוד עמידה מהוססת וראשונית אל מול הזוועה.
אנו מקווים, יותר מתמיד, שיהא בכוחם של שברי הטקסטים הללו להעניק מעט אור עבור אלו המוצאים במילה הכתובה מפלט ומזור.
מערכת פנס פונה בבקשה לכל מי שמוריד או מורידה את האסופה לתרום למטה משפחות החטופים והחטופות הזקוקים לכל תרומה ותמיכה. https://bit.ly/3Nc3jCz
תודה מיוחדת ליואב רייס ויורי מירון מהוצאת אפרסמון.
מערכת פנס,
חיים וייס, נעמה ישראלי ונעם קרון בורוכוביץ
להורדת האסופה: https://bit.ly/3NbRpbM
יותם פופליקר קרא בימים הראשונים של המלחמה את קובץ סיפוריה הראשון של אורלי קסטל בלום, "סביבה עוינת", כשהוא נתקל בסיפור השני בקובץ: "מוות בחורשת הזיתים":
פתאום הוציא הערבי סכין, לחץ על הכפתור והתחיל לדקור את דֶבק. דקר אותו פעם אחת ואמר:
"זה בשביל אח שלי יוסוף."
דקר אותו פעם שנייה ואמר:
"זה בשביל אחות שלי פאייזה."
דקר אותו פעם שלישית ואמר:
"זה בשביל בן דוד שלי איברהים."
תחושת המחנק שליוותה את יותם לאחר הקריאה, התפתחה לשאלה מהו משל הדבק בסכסוך הדמים הבלתי נגמר שאנו מצויים בו?
להמשך קריאה בגיליון המיוחד שלנו לחודש אוקטובר:
יותם פופליקר בשבוע האחרון שאלתי מהספרייה את קובץ הסיפורים השני של אורלי קסטל-בלום סביבה עוינת, שיצא לאור בשנת 1989, וקראתי בדריכות את המילים הבאות מתוך הסיפור הקצרצר, ....
חיים וייס חוזר ל"היינו העתיד" של יעל נאמן, וכותב על הכמיהה האישית (ואולי גם הישראלית) להיות חלק מחברת הקיבוץ, ולבלות על המדשאות הירוקות, למול מראות קיבוצי הנגב המערבי ב-7.10
להמשך קריאה:
חיים וייס "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו ....
הסופרת אילת שמיר חוזרת לקפקא ולקאמי כדי לשאול מהי האחריות המוסרית שלנו לאור מציאות שנראית בלתי אפשרית.
לקריאה בגיליון המיוחד שלנו לחודש אוקטובר:
https://bit.ly/3Stj2kj
בימים קשים אלו, ז'יל אמויאל חוזר לספר "אשכב לישון בצהרים" – מכתב ארוך שחיבר השחקן, המחזאי והסופר סטיבן האגרד אל שני בניו הקטנים, שעות אחדות לאחר שנפרד מהם בתחנת הרכבת יוסטון בלונדון לקראת הפלגתם לאמריקה עם אימם, צעד שאולי הציל את חייהם מצעדי מגפי הצבא הגרמני באירופה הקורסת.
אמויאל מסביר מה במילותיו האחרונות של הכותב למשפחתו נותן נחמה גם בימים אלו.
להמשך קריאה:
https://bit.ly/3tY8W0q
בשבעה באוקטובר בשש וחצי בבוקר הוכה ונחבט הסיפור הישראלי-יהודי. השבר שנתבקע בנו פָּצע את תחושת הבטחון, את תחושת האמון ואף את תחושת הזהות, שנכנסה לממ"ד ומאז מתארגנת מחדש.
חברה שלמה חוותה זעזוע וטלטלה, מתקשה להאמין שהתרחיש הדיסטופי בו היא מצויה איננו אלא מציאות. מדי ערב התקשינו להירדם, מדי בוקר התעוררנו לסיוט שהלך והחמיר לנגד עינינו; עוד קלסתר יפהפה של צעיר שנרצח, פני צעירה שנפלה בקרב, תמונת קשישה שנחטפה וילד נעדר. עוד סיפור על משפחה שלמה שאיננה עוד, בתים שנשרפו על יושביהם, מאות גופות שזוהו והפכו לשם פרטי, שם משפחה, שם חיבה.
מקבץ הפרטים של ההווה הפרום חָבַר לרצף הזמן הגדול. בזה אחר זה נשלפו מונחים השמורים בזיכרון הקולקטיבי - פרעות קישינב, ליל הבדולח – וטקסטים מהספרייה המופנמת שלנו - בעיר ההרֵגה, על השחיטה.
להמשך קריאת הרשימה של טלי אשר - חורבות ועטים: על כתיבה בשעה שאין מילים: .https://bit.ly/3MpyoT2
אילאור פורת מנסה לענות על השאלה מה קורה כשהמציאות בחוץ נהיית איומה יותר מהספרות המקאברית?
לקראת הרשימה "הממ"ד של הנפש" בגיליון אוקטובר המיוחד שלנו לאור המצב:
https://bit.ly/3QAnBIb
"אני מרגישה שבזמנים האלה הספרות בעיני נחלשת. אני לא מרגישה את הכוח שלה. הכוח של הספרות הרבה יותר איטי, וצריך פרספקטיבה. היא כוח אחר."
כך אמרה צרויה שלו בראיון ליובל אביבי ומאיה סלע, בתוכנית מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע כשניסתה להסביר את חוויתם של אנשי המילה הכתובה בימים אלו.
ונראה באמת שהביטוי "אין מילים" הפך לשחוק. איך אפשר לתת מילים למול הזעזוע והאימה שאוחזים בנו מאז שבת ה-7.10. ומנגד, יש אינפלציה של מילים, ניתוחים פוליטיים, אסטרטגים, סוציולוגים. הכל נאמר ועוד לא נאמר שום דבר.
במתח הזה בין הרעש לשקט התלבטנו במערכת פנס כיצד לגשת לגיליון אוקטובר שלנו. תחילה, חשבנו שנפרסם גיליון רגיל, לתת אולי אפילו מעט מרחב לאסקפיזם. אבל בשיח עם כותבים.ות ובינינו הבנו שזו משימה בלתי אפשרית. הכל תוסס מדי בשביל להשקיט.
לכן, דווקא בתוך התחושה של חוסר היכולת לקרוא, ליצור, בימים שבהם נראה שהספרות נחלשת, הענקו יד חופשית לכותבינו להציע רשימות ביקורתיות שיעסקו בטקסטים שיש להם דיון עמם בימים אלו.
אילאור פורת, ז'יל אמויאל, רובי נמדר, לי ממן, נעמה ישראלי, תמר סתר, אדוה מלר, חיים וייס, סיגל נאור, טלי אשר, אריאל הורוביץ, שרי שביט, נועם תירוש, אילת שמיר, יותם פופליקר, אסתי אדיבי-שושן, יעל שנקר ורחלי דור רפפורט נענו למשימה.
והתוצאה שלפניכםן מגוונת. יש שכתבו על טקסטים שמעניקים נחמה, יש שעסוקים בדיון של תיעוד הזוועה, יש שמנסים להבין את חוויתם האישית והרגשית, יש שמנסים למצוא אולי איזו תובנה.
אנחנו מקווים, יותר מתמיד, שגיליון אוקטובר שלנו ישמש פנס של מילים, שיאיר אולי בכל איזו חדווה או הכרה לכוחה של המילה הכתובה.
מערכת פנס,
חיים וייס, נעמה ישראלי ונעם קרון בורוכוביץ
קישור לגיליון:
https://www.panas.org.il/
אוניברסיטת בן גוריון בנגב
Beersheba
Be the first to know and let us send you an email when פנס: מוסף לביקורת ספרות posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.
Send a message to פנס: מוסף לביקורת ספרות:
כמעט חודש חלף ועבר לו, וגיליון יולי, *הרביעי* במספר של פנס שבוע הבא כבר כאן! רוצים/ות לקבל עדכון ישירות למייל? הצטרפו לניוזלטר: https://bit.ly/3bZyxKQ לקריאה ב"פנס" את גיוליונות יוני, מאי ואפריל: https://www.panas.org.il/
