11/04/2024
בבוקר אני מוצץ טיפות חיים מקשית מדומה. השמש בדרך, עוד מעט זריחה.
קר, אני במכנס ספורט קצר חולצת ריצה קצרה, עוטף את הרגלים החשופות והזרועות בשמיכת הקור המעורר.
הצינה מלטפת אותי, מתגנבת אל מתחת לחולצת הריצה, אני חש את שיער ראשי שמקיף את הקרחת, השיער שומר על חלקת העור החשוף הקרחת.
נוסע לחוף נעורי, חוף שרתון, היום חוף מציצים.
להתאמן, להתקלח, ולעבוד, העבודה משחררת, לא תמיד, לפעמים העבודה היא כלא.
רגע לפני החניון אני ממשיך בנסיעה, חוזר על עקבותי , חוזר למריאנה ביהודה המכבי.
השעה 6:30 מריאנה ואברם שאיתה כבר מגישים אספרסו קצר, אוסטרי, נתח אבוקדו על פרוסה מרובעת, עוד טיפת חיים.
אני מנסה לקרוא, זה לא ממש קורה, מותש? ער? מעורער? חיוני?
התשובה כמו כדור המזל ברולטה, מסתובבת בין שרידי קיומי הנושם, מחפשת נקודת אחיזה ולא מוצאת.
אנחנו שחולקים בית בגוף הזה שהוא אני, קמים, הולכים למקום אחר למצוץ עוד טיפה, אולי אחזור לים, ארוץ.
אני חייב לשפר את הריצה, כשהטיל האירני יורד הוא מחפש גוף אנושי חם, 36 מעלות, העיקר שיהיה פחות מ 40 מעלות ועם דופק.
הטיל תמיד יהיה מהיר מריצה של איש, אבל אני בכל זאת מתאמן.
רץ על החוף, כשהטיל יגיע ארוץ אל המים, הפיצוץ יהיה בתוך המים ואולי כמה מאנשי היבשה לא יפגעו. אהיה עוד גיבור שנשכח.
הקלה, מוות בחטף, אין צורך לאבד זיכרון, לדעוך ללא מילים, להכין את הילדים, כמו לצאת לחופש ככה, ספונטני.
פעם בעולם אחר אמא אניה תמיד שמה חולצת טריקו ותחתונים מתחת לכרית שלי, ׳שיהיה, אם הגרמנים יחזרו תלבש מהר ותברח, כמו שאני ברחתי שם ביערות כשעוד לא היית.׳
עכשיו אמא, אני כבר לא שם חולצה ותחתונים מתחת לכרית, כבר אין לאן לברוח, אין מתי לחזור ואין לאן לחזור.
ביום ההוא בשמחת תורה הרגו לנו אולי אלף, חטפו כמה מאות, זה הספיק לכולנו 8 מליון או יותר כדי למות אפילו שהגוף שלנו עדיין זז ונושם.
את מבינה מה אני כותב אמא? ביום אחד הרגו חטפו וזה הספיק כדי שאנו נרגיש ששחטו את כולנו, הפכנו למתים החיים.
אנחנו המתים החיים לא מתאפקים נכנעים לרוע, אנחנו יד אדוני, אנחנו נשק ההשמדה של אלוהים הכל יכול.