21/01/2024
יעל גלי כתבה מאמר מקיף על ספר שנתתי לה. זו אחת מן הגרסאות. ניסתה לזקק את התרשמותה וניכר שיש לה עדיין מה לומר על הספר. אמרתי לה שהיום קשה לקרוא סמינריונים שתקצר… והנה הקיצור…
זיקה בין משוררים זיקה בין משוררים
בעקבות ספרה של שושנה ויג, איפה את חיה, שירים,
הוצאת פיוטית, 2009
כתבה יעל גלי
האלוזיות לשירת יונה וולך: בשיר: "הזאת אהבה", ולספר השירים של אברהם שלונסקי: "ספר הסולמות"
"כשתבוא"
אחד הדברים שצצו אצלי בחוויית הקריאה של הקובץ, האלוזיה הגלויה של המשוררת לשירתה של יונה וולך, שכן יונה ייצגה מהפכה בשירתה שנחשבה נועזת מאין כמוה. יונה ידעה לצקת בנו את החופש המיני, אולי הטהור של המין בתור חוויה של סערת החושים, דרך דימויים שאף אם הם פטריארכליים, הרי אין בכך משום סתירה, שכן הגבר החזק, כפי שהוא נתפס אצל יונה ביכולתו להגשים את הפנטזיות הנשיות, המחפשות דרור לאור החברה השמרנית והדתית בה אנו חיים.
שושנה בקובץ: "איפה את חיה", נעה בין הרצון למקסם את היצרים שבאהבה, את החופש, כאשר אין יותר מתאימה לרגשות הללו מאשר יונה וולך, והגדילה שושנה ויג ביצירת הקשר בינה למשוררת, באמצעות האלוזיה לשירתה של יונה, שבהמשך נראה אף הקבלה ישירה לאחד משיריה.
ובכל זאת המייחד את הקובץ של שושנה, במתן החוויה שהשירה היא אינסופית, ונראה ששילבה בקובץ שלה מעין פרוזה, שבמרכזה עומדת גיבורה שמחפשת את ייעודה ואנחנו מחכים לסוף לראות מה קרה, לשם כך הדוברת הופכת להיות משוררת, היא אישה רגילה המחפשת את זהותה, מכניסה אותנו לתוך שערים שאותם הנפש- הדמות עוברת במטרה להשיג את ייעודה, וכאן המשותף לשתי המשוררות, ששתיהן מבינות כי כדי לחוות את השחרור , ראשית צריך להשתחרר מכבלי הנורמות החברתיות, ומכאן ששתיהן בוחרות בדמויות של גברים –שליטים, אף בחירת העיסוק שלהם בחיים, לגרום להן לאותו אושר עילאי, ובעצם במקום לכבול את הנשים על ידי החוקים הפטריארכליים, "לחטוא" יחד איתן במתן החופש ליצרים, זו של אהבה ללא כבלים, ובמקרה של שושנה, אותה האהבה שמטרתה אינה ההמשך האבולוציוני.
השיר של יונה וולך: "כשתבוא": " כשתבוא לשכב איתי/תלבש מדים של שוטר/אני אהיה העבריין הקטן/אתה שוטר/תענה אותי/ תוציא ממני סודות/ אני לא אהיה גבר/אני אודה/אשבר/אזמר מיד/ אסגיר את כולם/תירק עלי/תבעט בבטני/תשבור את שיני/הוצא אותי באמבולנס אל העתיד/ אל המחר".
כשתבוא ליונה וולך/שושנה ויג: "כשתבוא לצלוב אות/תבוא לבוש בגדי וזיר/עטוף משי עטוי צמידי זהב/אני אבוא רקדנית מזרחית/אחולל סביב הילה שתקרין".. "כשתבוא לצלוב אותי/אהיה רקדנית בטן/טבורי יחבק יהלום אלף קרט/אחולל סביבך/אסיר מעטה/שעטף אותי לפני ימי הצליבה".. כשתבוא לצלוב אותי/קשור אותי לספי המיטה/חבק אותי כמו נחשקת צרובה/חבק אותי כמו ישו על הצלב/לפני שנקשו בו מסמרי החטא/חבוט בי את החבטות שלך/ומשמלתי תצא/הללויה"
שתי המשוררות משתמשות בתחילת השיר בפועל כשתבוא, במשמעות מתהפכת, שכן נדמה לנו שהגברים הללו נקראים למלא את תפקידם: השוטר והווזיר, אך מהר מאד אנחנו מגלים את הדרישה המוזרה הקוראת לשני הגברים הללו להפוך אותן לקרבן של מלאכת האהבה. ברור שהדבר מוזר עקב ההבנה והתובנות שלנו הקוראים שהן מהפכניות הקוראות תיגר על השליטה הפטריארכלית, אך בסופו של דבר, הבקשה להיות "קרבן", יתרה מכך הדרישה, מגיעה משתי הנשים הדוברות, מה שהופך אותן לגיבורות תרבות.
אצל שושנה המילה" כשתבוא" משמשת אנפורה, במטרה להדגיש את הציווי לגבר, מה שמוכיח את עליונות האישה, נדגיש ונאמר שהשחרור מתייחס לכל התרבויות: החל מהמערב וכלה במזרח ולהפך; הצלב וישו – מייצגי המערב, הווזיר ורקדנית הבטן-את המזרח, כאשר מסתבר שאין הבדל בתרבויות השונות בתפיסת האישה, מה שהוליד אצל שושנה את הרעיון הנפלא של הכניסה לתוך שערי המזרח והמערב : הכחל מהאוניברסלי (ארוס ותנטוס- אל המין והתשוקה ואל המוות במיתולוגיה היוונית) שהפכו לסמלים אוניברסליים, גם בפסיכולוגיה המודרנית ועד השערים בעלי הזהות היהודיים-מזרחיים: שער "ספר הספרים" ובהמשך "משכנות שאננים", שמרמזת על ניצחונה של הדמות לקרוא את שירתה בבירה –ירושלים, מה שדווקא מסמל יותר מכל את השמרנות, הדת , אך בכל זאת שם מצאה המשוררת את זהותה.
יונה משתמשת בתיאור אוניברסלי של דמות הגבר-השוטר, שאינה שייכת למקום מסוים, אך ברור שאצל שתיהן הגברים מייצגים את השליטה שתהפוך שליטה על גופן, בתור היפוך על השמירה על החוק והכוונה זה ש"שומר" על הנשים, מכאן ראשית על אותם הגברים להסיר את הכבלים.
אחד האירועים הידועים שהתרחשו בתרבות העברית, הקשורים ליונה, וזכורים לנו בתור אחד האירועים בהם בדקה את הגבולות של הקהל, וכמובן של התרבות העברית שכולנו נסכים שיסודה הדת, כאשר הפכה את התפילין לחפץ שקיבל משמעות מינית, הדבר גרם לניתוק היחסים עם המשוררת זלדה, לעומתה שושנה מנהלת שיח עם הדמויות הנשיות בתנ"ך בכל הקשור לתפקידי האישה המסורתיים, שהיא בוררת אותם לפי אמות המידה המודרניים שלה, וזהו אם כן הבדל עצום בתפיסה של שתיהן, אך בסופו של דבר שתיהן הצליחו לשיר את שירת חייהן בתור מנצחות.
גדולה נוספת של המשוררת שושנה ויג היא זו שמעלה בפני הקוראים את האסוציאציות הפרטיות שלהם, גם אם מדובר בשירים של משוררים אחרים, ואכן שושנה הצליחה להחזיר אותי לעבודת מחקר שעשיתי לפני כ30 שנה על ספר "הסולמות" של המשורר אברהם שלונסקי, בממד של חידוש האהבה במובן האוניברסלי, לא רק בתוכן, אלא בעיקר בדרך מסירת הדברים, אם שושנה העבירה לנו את הדברים במישור של אלוזיות, כמו כן דימויים קונקרטיים, הרי שלונסקי בדרך של רוב בני דורו, ביטא את החיפוש אחר האהבה, באמצעות אימג'ים של הדמות, כך שהוא לא מכנה אותן בשמות, אלא שמושא האהבה אינה מיוצגת דרך הנפש, אלא בצורה חסכונית של דמות אמיתית המוצגת בתור אימאג'- תמונה בדומה לציור, כדי לבטא מושאי אהבה אמיתיים והן הנשים שבחייו, אלא שהוא לא קורא להן בשמן, מה שהיה מקובל על בני דורו, כתוצאה מהשפעות סיניות ויפניות, מה שהביא אותו לקרוא לגיבורה שלו: "חו-אלו"; היא האיילה מהמיתולוגיה הסינית, שושנה לעומתו מחזירה אותנו לתקופה הרומנטית שנותנת ביטוי רב לסערות הנפשיות.
שלושתם השתמשו במיתולוגיות הן המערבית והן המזרחית לדבר על שורש החיים
"חו-א-לו" הופכת לאהבות שהיו לו בחייו, אך גם אצלו האהבה אינה תמיד מובנת, שכן במקביל לאהבה יש פחד, זרות וניכור המדומים לאריה, מכאן שהאריה לצד האיילה מלווים את חיינו, בשיר מ"ספר הסולמות": "מבעד לחלום" כותב שלונסקי:
” וְשָׁאֲלוּ בְּפַחַד זֶה לָזֶה/מִי שָׁר לָעֵת כָּזֹאת בִּשְׂפַת לוֹעֵז וְהָארִי בְּחוּץ?/ מָה פֵּשֶׁר חוֹ-א-לוֹ?/מָה פֵּשֶׁר אַבְרִי?" אצל שלונסקי תחושת האהבה אינה יציבה, גם במובן של תחושת ביטחון במובן הקיומי, אין שלווה, מעצם המשפט הפותח בתיאור של אלו השואלים בצורה של פחד: מי שר, יתכן שמדובר בארי כסמל בעל חיים שאמנם מוגדר "מלך", אך אין אנו בוטחים בו. האריה חי לצד האיילה. תחושת הניכור והפחד מביאים את שלונסקי לחפש תשובה בעולם הקסמים, אף הוא אוניברסלי: "אברי". בניגוד למשוררת שלנו, היא מחפשת תשובות בתנ"ך, במיתולוגיה והוא מפנה את התשובה לשאלות הקיומיות שלו, לעולם של הקסמים שהדתות האוניברסליות רואות בהן שקר.
שניהם מחפשים תשובה למשמעות הקיום: שושנה במשמעות ההגשמה העצמית תוך דיון על מהות החיים והאהבה כסמל להמשכם, גם שלונסקי , אף הוא דן במשמעות הפחד הקיומי, אך לא, זה שאנחנו מנתבים אליו כמו עולם "הקרקס" של שושנה בשיר: " גשר הירקון" בת הקרקס מגלגלת גופה.. לוליינים של החיים/על גשר הירקון/צנחה חופשית/לא תעזור".
בסופו של דבר נחזור לקובץ של שושנה, שהרי הדיון עליו, ואכן השיר אם כן: "גשר הירקון" מבטא יותר מכל את המסר של המשוררת שאכן חלק ממשמעות החיים, הוא גם לקיחת סיכונים, הימור, ואולי הדבר משותף לשני המשוררים המוקבלים במאמר שלפנינו; האיילה מהמרת על חייה לצד האריה, יונה מהמרת על חייה בתור הדרישה להיות "קרבן" של השוטר ושושנה אף היא מהמרת על חייה, המכות שמעוניינת לקבל יונה, הם וודאי הימור, שהרי המכות עלולות לסכן את חייה, מהמכות הפיזיות מקבלת משמעות חברתית-מוסרית, כך גם אצל שושנה, אלא שהיא מרחיקה לכת ומדמה בשיר: "גשר הירקון" את טלטלת הנפש, הגוף מתאחד לגמרי עם הנפש בלקיחת הסיכון והטלטלה:" בנמל תל אביב מתעוררת בת הקרקס/מגלגלת גופה/לגשר קטן/בטן מוצקה מחלקת/ידיים מכאן/גוף ורגליים משם/ועליה בימית ידיים/בן אדם על הבטן שלה/שניהם מגמישים עצמם/לוליינים של החיים/על גשר הירקון /צניחה חופשית/לא תעזור."
אי אפשר שלא לראות כאן את השיר של יונה "כשתבוא" תענה אותי/ תוציא ממני סודות/ אני לא אהיה גבר/אני אודה/אשבר/אזמר מיד/ אסגיר את כולם/תירק עלי/תבעט בבטני/תשבור את שיני/הוצא אותי באמבולנס אל העתיד/ אל המחר".
התיאור של הידיים והרגליים, אנחנו ממש בעיצומו של מתח כמו הופעה בקרקס, במקביל לבקשת "ההתעללות" שיבעט בה, יתרה מכך שישבור את שיניה, שתיהן מותחות את הגבולות שלהן ושלנו, מה שמביא אותנו למתח האם הן ישרדו את הדברים האלה? במשמעות הפיזית, שאנחנו יודעים שהיא דימוי למצב הנפשי הסוער, אך כמו שאמרתי בתחילה, יש גם סוף לסיפור, פתרון הקונפליקט: אצל יונה: " הבקשה להוציא אותה אל העתיד, כלומר היא רואה את העתיד שמחכה לה סיום אופטימי. אם כי רק במחשבה על העתיד בכיוון האופטימי.
אצל שושנה: הניצחון ההגעה להקריא את שירת חייה, ההגעה לפסגה, היא הגשימה את הרצונות שלה, זכתה למימוש העצמי- הפכה למשוררת, כפי שנראה בשיר:
"ערב ספרותי": " פרחה מקבלת/משתלבת בבית ביאליק/אוספת שער בקוקו שרלטן/מזניקה חזה לקדמת הבמה.....פרחה מקובלת משכונת המזרחים/בתקוה התל אביבית/במאה העשרים/מרוחקת ממודרת/בלא שרואים/ כובשת מקום בלב האומה....פרחה משתלבת/ בכיכר העיר/קוראת שיר/לתפארת מדינת ישראל"
ההצלחה הלאומית של המשוררת , אם קו הסיום של ההכרה בתור משהי, מה שמחייב בכמה שורות לחזור לעברה של המשוררת לפני הפיכתה לבעלת הזהות החדשה, והוא האירוע המכונן של חייה: מותו של טוביה אחיה, שקיבל אישור בתור לחוות חוויות, להיפתח לעולם, מה שהיא בתור נערה-ילדה , לא יכלה ומכאן הסיום.
בעקבות ספרה של שושנה ויג, איפה את חיה, שירים,
הוצאת פיוטית, 2009
כתבה יעל גלי
האלוזיות לשירת יונה וולך: בשיר: "הזאת אהבה", ולספר השירים של אברהם שלונסקי: "ספר הסולמות"
"כשתבוא"
אחד הדברים שצצו אצלי בחוויית הקריאה של הקובץ, האלוזיה הגלויה של המשוררת לשירתה של יונה וולך, שכן יונה ייצגה מהפכה בשירתה שנחשבה נועזת מאין כמוה. יונה ידעה לצקת בנו את החופש המיני, אולי הטהור של המין בתור חוויה של סערת החושים, דרך דימויים שאף אם הם פטריארכליים, הרי אין בכך משום סתירה, שכן הגבר החזק, כפי שהוא נתפס אצל יונה ביכולתו להגשים את הפנטזיות הנשיות, המחפשות דרור לאור החברה השמרנית והדתית בה אנו חיים.
שושנה בקובץ: "איפה את חיה", נעה בין הרצון למקסם את היצרים שבאהבה, את החופש, כאשר אין יותר מתאימה לרגשות הללו מאשר יונה וולך, והגדילה שושנה ויג ביצירת הקשר בינה למשוררת, באמצעות האלוזיה לשירתה של יונה, שבהמשך נראה אף הקבלה ישירה לאחד משיריה.
ובכל זאת המייחד את הקובץ של שושנה, במתן החוויה שהשירה היא אינסופית, ונראה ששילבה בקובץ שלה מעין פרוזה, שבמרכזה עומדת גיבורה שמחפשת את ייעודה ואנחנו מחכים לסוף לראות מה קרה, לשם כך הדוברת הופכת להיות משוררת, היא אישה רגילה המחפשת את זהותה, מכניסה אותנו לתוך שערים שאותם הנפש- הדמות עוברת במטרה להשיג את ייעודה, וכאן המשותף לשתי המשוררות, ששתיהן מבינות כי כדי לחוות את השחרור , ראשית צריך להשתחרר מכבלי הנורמות החברתיות, ומכאן ששתיהן בוחרות בדמויות של גברים –שליטים, אף בחירת העיסוק שלהם בחיים, לגרום להן לאותו אושר עילאי, ובעצם במקום לכבול את הנשים על ידי החוקים הפטריארכליים, "לחטוא" יחד איתן במתן החופש ליצרים, זו של אהבה ללא כבלים, ובמקרה של שושנה, אותה האהבה שמטרתה אינה ההמשך האבולוציוני.
השיר של יונה וולך: "כשתבוא": " כשתבוא לשכב איתי/תלבש מדים של שוטר/אני אהיה העבריין הקטן/אתה שוטר/תענה אותי/ תוציא ממני סודות/ אני לא אהיה גבר/אני אודה/אשבר/אזמר מיד/ אסגיר את כולם/תירק עלי/תבעט בבטני/תשבור את שיני/הוצא אותי באמבולנס אל העתיד/ אל המחר".
כשתבוא ליונה וולך/שושנה ויג: "כשתבוא לצלוב אות/תבוא לבוש בגדי וזיר/עטוף משי עטוי צמידי זהב/אני אבוא רקדנית מזרחית/אחולל סביב הילה שתקרין".. "כשתבוא לצלוב אותי/אהיה רקדנית בטן/טבורי יחבק יהלום אלף קרט/אחולל סביבך/אסיר מעטה/שעטף אותי לפני ימי הצליבה".. כשתבוא לצלוב אותי/קשור אותי לספי המיטה/חבק אותי כמו נחשקת צרובה/חבק אותי כמו ישו על הצלב/לפני שנקשו בו מסמרי החטא/חבוט בי את החבטות שלך/ומשמלתי תצא/הללויה"
שתי המשוררות משתמשות בתחילת השיר בפועל כשתבוא, במשמעות מתהפכת, שכן נדמה לנו שהגברים הללו נקראים למלא את תפקידם: השוטר והווזיר, אך מהר מאד אנחנו מגלים את הדרישה המוזרה הקוראת לשני הגברים הללו להפוך אותן לקרבן של מלאכת האהבה. ברור שהדבר מוזר עקב ההבנה והתובנות שלנו הקוראים שהן מהפכניות הקוראות תיגר על השליטה הפטריארכלית, אך בסופו של דבר, הבקשה להיות "קרבן", יתרה מכך הדרישה, מגיעה משתי הנשים הדוברות, מה שהופך אותן לגיבורות תרבות.
אצל שושנה המילה" כשתבוא" משמשת אנפורה, במטרה להדגיש את הציווי לגבר, מה שמוכיח את עליונות האישה, נדגיש ונאמר שהשחרור מתייחס לכל התרבויות: החל מהמערב וכלה במזרח ולהפך; הצלב וישו – מייצגי המערב, הווזיר ורקדנית הבטן-את המזרח, כאשר מסתבר שאין הבדל בתרבויות השונות בתפיסת האישה, מה שהוליד אצל שושנה את הרעיון הנפלא של הכניסה לתוך שערי המזרח והמערב : הכחל מהאוניברסלי (ארוס ותנטוס- אל המין והתשוקה ואל המוות במיתולוגיה היוונית) שהפכו לסמלים אוניברסליים, גם בפסיכולוגיה המודרנית ועד השערים בעלי הזהות היהודיים-מזרחיים: שער "ספר הספרים" ובהמשך "משכנות שאננים", שמרמזת על ניצחונה של הדמות לקרוא את שירתה בבירה –ירושלים, מה שדווקא מסמל יותר מכל את השמרנות, הדת , אך בכל זאת שם מצאה המשוררת את זהותה.
יונה משתמשת בתיאור אוניברסלי של דמות הגבר-השוטר, שאינה שייכת למקום מסוים, אך ברור שאצל שתיהן הגברים מייצגים את השליטה שתהפוך שליטה על גופן, בתור היפוך על השמירה על החוק והכוונה זה ש"שומר" על הנשים, מכאן ראשית על אותם הגברים להסיר את הכבלים.
אחד האירועים הידועים שהתרחשו בתרבות העברית, הקשורים ליונה, וזכורים לנו בתור אחד האירועים בהם בדקה את הגבולות של הקהל, וכמובן של התרבות העברית שכולנו נסכים שיסודה הדת, כאשר הפכה את התפילין לחפץ שקיבל משמעות מינית, הדבר גרם לניתוק היחסים עם המשוררת זלדה, לעומתה שושנה מנהלת שיח עם הדמויות הנשיות בתנ"ך בכל הקשור לתפקידי האישה המסורתיים, שהיא בוררת אותם לפי אמות המידה המודרניים שלה, וזהו אם כן הבדל עצום בתפיסה של שתיהן, אך בסופו של דבר שתיהן הצליחו לשיר את שירת חייהן בתור מנצחות.
גדולה נוספת של המשוררת שושנה ויג היא זו שמעלה בפני הקוראים את האסוציאציות הפרטיות שלהם, גם אם מדובר בשירים של משוררים אחרים, ואכן שושנה הצליחה להחזיר אותי לעבודת מחקר שעשיתי לפני כ30 שנה על ספר "הסולמות" של המשורר אברהם שלונסקי, בממד של חידוש האהבה במובן האוניברסלי, לא רק בתוכן, אלא בעיקר בדרך מסירת הדברים, אם שושנה העבירה לנו את הדברים במישור של אלוזיות, כמו כן דימויים קונקרטיים, הרי שלונסקי בדרך של רוב בני דורו, ביטא את החיפוש אחר האהבה, באמצעות אימג'ים של הדמות, כך שהוא לא מכנה אותן בשמות, אלא שמושא האהבה אינה מיוצגת דרך הנפש, אלא בצורה חסכונית של דמות אמיתית המוצגת בתור אימאג'- תמונה בדומה לציור, כדי לבטא מושאי אהבה אמיתיים והן הנשים שבחייו, אלא שהוא לא קורא להן בשמן, מה שהיה מקובל על בני דורו, כתוצאה מהשפעות סיניות ויפניות, מה שהביא אותו לקרוא לגיבורה שלו: "חו-אלו"; היא האיילה מהמיתולוגיה הסינית, שושנה לעומתו מחזירה אותנו לתקופה הרומנטית שנותנת ביטוי רב לסערות הנפשיות.
שלושתם השתמשו במיתולוגיות הן המערבית והן המזרחית לדבר על שורש החיים
"חו-א-לו" הופכת לאהבות שהיו לו בחייו, אך גם אצלו האהבה אינה תמיד מובנת, שכן במקביל לאהבה יש פחד, זרות וניכור המדומים לאריה, מכאן שהאריה לצד האיילה מלווים את חיינו, בשיר מ"ספר הסולמות": "מבעד לחלום" כותב שלונסקי:
” וְשָׁאֲלוּ בְּפַחַד זֶה לָזֶה/מִי שָׁר לָעֵת כָּזֹאת בִּשְׂפַת לוֹעֵז וְהָארִי בְּחוּץ?/ מָה פֵּשֶׁר חוֹ-א-לוֹ?/מָה פֵּשֶׁר אַבְרִי?" אצל שלונסקי תחושת האהבה אינה יציבה, גם במובן של תחושת ביטחון במובן הקיומי, אין שלווה, מעצם המשפט הפותח בתיאור של אלו השואלים בצורה של פחד: מי שר, יתכן שמדובר בארי כסמל בעל חיים שאמנם מוגדר "מלך", אך אין אנו בוטחים בו. האריה חי לצד האיילה. תחושת הניכור והפחד מביאים את שלונסקי לחפש תשובה בעולם הקסמים, אף הוא אוניברסלי: "אברי". בניגוד למשוררת שלנו, היא מחפשת תשובות בתנ"ך, במיתולוגיה והוא מפנה את התשובה לשאלות הקיומיות שלו, לעולם של הקסמים שהדתות האוניברסליות רואות בהן שקר.
שניהם מחפשים תשובה למשמעות הקיום: שושנה במשמעות ההגשמה העצמית תוך דיון על מהות החיים והאהבה כסמל להמשכם, גם שלונסקי , אף הוא דן במשמעות הפחד הקיומי, אך לא, זה שאנחנו מנתבים אליו כמו עולם "הקרקס" של שושנה בשיר: " גשר הירקון" בת הקרקס מגלגלת גופה.. לוליינים של החיים/על גשר הירקון/צנחה חופשית/לא תעזור".
בסופו של דבר נחזור לקובץ של שושנה, שהרי הדיון עליו, ואכן השיר אם כן: "גשר הירקון" מבטא יותר מכל את המסר של המשוררת שאכן חלק ממשמעות החיים, הוא גם לקיחת סיכונים, הימור, ואולי הדבר משותף לשני המשוררים המוקבלים במאמר שלפנינו; האיילה מהמרת על חייה לצד האריה, יונה מהמרת על חייה בתור הדרישה להיות "קרבן" של השוטר ושושנה אף היא מהמרת על חייה, המכות שמעוניינת לקבל יונה, הם וודאי הימור, שהרי המכות עלולות לסכן את חייה, מהמכות הפיזיות מקבלת משמעות חברתית-מוסרית, כך גם אצל שושנה, אלא שהיא מרחיקה לכת ומדמה בשיר: "גשר הירקון" את טלטלת הנפש, הגוף מתאחד לגמרי עם הנפש בלקיחת הסיכון והטלטלה:" בנמל תל אביב מתעוררת בת הקרקס/מגלגלת גופה/לגשר קטן/בטן מוצקה מחלקת/ידיים מכאן/גוף ורגליים משם/ועליה בימית ידיים/בן אדם על הבטן שלה/שניהם מגמישים עצמם/לוליינים של החיים/על גשר הירקון /צניחה חופשית/לא תעזור."
אי אפשר שלא לראות כאן את השיר של יונה "כשתבוא" תענה אותי/ תוציא ממני סודות/ אני לא אהיה גבר/אני אודה/אשבר/אזמר מיד/ אסגיר את כולם/תירק עלי/תבעט בבטני/תשבור את שיני/הוצא אותי באמבולנס אל העתיד/ אל המחר".
התיאור של הידיים והרגליים, אנחנו ממש בעיצומו של מתח כמו הופעה בקרקס, במקביל לבקשת "ההתעללות" שיבעט בה, יתרה מכך שישבור את שיניה, שתיהן מותחות את הגבולות שלהן ושלנו, מה שמביא אותנו למתח האם הן ישרדו את הדברים האלה? במשמעות הפיזית, שאנחנו יודעים שהיא דימוי למצב הנפשי הסוער, אך כמו שאמרתי בתחילה, יש גם סוף לסיפור, פתרון הקונפליקט: אצל יונה: " הבקשה להוציא אותה אל העתיד, כלומר היא רואה את העתיד שמחכה לה סיום אופטימי. אם כי רק במחשבה על העתיד בכיוון האופטימי.
אצל שושנה: הניצחון ההגעה להקריא את שירת חייה, ההגעה לפסגה, היא הגשימה את הרצונות שלה, זכתה למימוש העצמי- הפכה למשוררת, כפי שנראה בשיר:
"ערב ספרותי": " פרחה מקבלת/משתלבת בבית ביאליק/אוספת שער בקוקו שרלטן/מזניקה חזה לקדמת הבמה.....פרחה מקובלת משכונת המזרחים/בתקוה התל אביבית/במאה העשרים/מרוחקת ממודרת/בלא שרואים/ כובשת מקום בלב האומה....פרחה משתלבת/ בכיכר העיר/קוראת שיר/לתפארת מדינת ישראל"
ההצלחה הלאומית של המשוררת , אם קו הסיום של ההכרה בתור משהי, מה שמחייב בכמה שורות לחזור לעברה של המשוררת לפני הפיכתה לבעלת הזהות החדשה, והוא האירוע המכונן של חייה: מותו של טוביה אחיה, שקיבל אישור בתור לחוות חוויות, להיפתח לעולם, מה שהיא בתור נערה-ילדה , לא יכלה ומכאן הסיום.
