פעם התכתבתי ארוכות עם צעיר ירדני בנושאי דת, תרבות והאופן השונה שבו הערבים והיהודים רואים את העולם ואת מה שקרה בהיסטוריה. אחד הדברים שהוא היה סקרן לגביהם, הייתה השאלה איך ניתן להסביר את הסיבה לכך שקיימת שנאת יהודים בעולם כולו, והם לא שנואים רק על ידי הפלסטינים שמבחינתם היהודים כבשו את אדמתם ולכן השנאה מנקודת מבטם מובנת יותר. האם אפשר לתלות בהתנהגות היהודים איזשהו הסבר רציונלי לשנאה הזו? אותו צעיר ירדני/ אותו מתכתב מצא סיבות טובות לפקפק בכל אחת מהסיבות שאי-פעם למדתי עליהן והצגתי בפניו (כי לא הייתה ליהודים מדינה, כי יש להם מדינה, כי הם מבדילים את עצמם מהגויים, כי הם רצו להתערבב עם הגויים, כי זה היה אינטרס של הנצרות וכו') עד ש…
ובכן, לא התבלבלתם – הגעתם לאתר שעוסק בטלוויזיה וגם הפוסט הזה אינו שונה, כיוון שמבחינת המגזין הטלוויזיה היא נקודת מוצא לכל נושא שהוא. ואם אתם תוהים כיצד הטלוויזיה היא נקודת המוצא של הנושא בפתיחה – ובכן, מעשה שהיה כך היה.
מאז ומתמיד אהבתי לצפות בטלוויזיה, אהבתי לדבר על טלוויזיה, ואהבתי ללמוד מניסיונם של אחרים בטלוויזיה. סדרות (מכל סוג שהוא) היו ההעדפה הראשונית שלי, ועל המקום השני מתחרות בהצלחה רבה יותר או פחות (תלוי בתקופה) תכניות בידור, אירוח, שעשועונים, תכניות ספורט, תעודה או ריאליטי וכל שאר הז'אנרים שאתם יכולים להעלות בדעתכם.
לסדרה "היפים והאמיצים" התוודעתי כמעט כמו כולם (ואולי קצת אחרי כולם) דרך ערוץ שתיים, וככל שגברה חיבתי לדמותה של ברוק בסדרה ופחתה אהבתי ליחס שיתר הדמויות נוהגות כלפיה, ולעלילות שבהן התסריטאים משלבים אותה, כך הרגשתי צורך לדבר על הסדרה יותר, וכך מצאתי את עצמי לפני כ-12 שנה כותבת בפורום הטלוויזיה של "יאהו" (שלצערי כבר אינו קיים) על ברוק, סטפני, רידג' וכל השאר, פוסטים שעסקו בתפיסת עולם, בערכים, במעמד האישה בחברה, בצביעות ובעיקר היוו כתב הגנה על דמותה של ברוק מפני כל אותן השמצות שונות ומגוונות שהיא הואשמה בהן.
מכיוון שהפורום היה בין-לאומי, למרות שהבסיס שלו היה בארה"ב, יצא לי לפגוש שם גם כותבים מאיראן ומירדן, שבאופן אירוני משהו הסתבר שהיו קולטים את שידורי הסדרה דרך ערוץ 2, ולכן גם פעמים רבות קצב הצפייה שלהם דמה לשלי. באופן טבעי, על רקע דיוני הסדרה התפתחו בינינו היכרות והערכה שהמשיכו גם בחילופי מכתבים אישיים.
עם הבחורה האיראנית היו לי חילוקי דעות קשים (היא אהבה את סטפני וטיילור. אני כמו שאמרתי הייתי במחנה של ברוק) והדיונים שניהלתי אתה עסקו בניסיון להבין את תפיסת העולם השונה שלנו לגבי המתרחש בסדרה. אולם מכיוון שלי ולבחור הירדני הייתה חיבה משותפת לברוק, ואת הנעשה בסדרה ראינו פחות או יותר מתוך אותה הסתכלות, המכתבים האישיים שלנו (לפחות בהתחלה) עסקו בעיקר בניסיון להבין את העולמות השונים שמהם אנחנו מגיעים.
הוא סיפר שגדל בסביבה שבה הרבה אנשים מחונכים לשנוא את היהודים, ורואים בציונות ארגון גזעני שנועד להקים מדינה ליהודים ודרכה להשתלט על העולם. שבחברה שלו המילה "יהודי" היא מילה נרדפת לבוגדנות, שנאה ואנוכיות, כך שכשהם אומרים למשל בואו נשחק "משחק יהודי" הכוונה היא למשחק שבו כל שחקן לעצמו, ומותר לו לתחמן ולרמות כדי לזכות בניצחון, כשההפך ממשחק יהודי הוא משחק קבוצתי. חברה שבה יש הורים שגוערים בילדיהם כשהם רבים: "תפסיקו להתנהג כמו יהודים!".
מכיוון שהוא תמיד שמע רק צד אחד, הוא ניסה דרכי לשמוע גם על הצד השני. השאלה שהובאה בפתיחת הפוסט עלתה אצלו אחרי שניסה להסביר למכריו שלא יכול להיות שכל היהודים אותו דבר ושכל הסטיגמות נכונות ונענה בכך שעובדה שלא רק הם שונאים אותם: עובדה שהיהודים חיו פעם בגטאות באירופה כי אף אחד לא אהב אותם; עובדה שיש אפילו אמריקאים ששונאים אותם.
עכשיו מן הסתם יש מביניכם החושבים: טוב, זו לא באמת חכמה לצייר את שאלת שנאת היהודים העולמית כקשורה לטלוויזיה, כי ככה באמת אפשר לקשור כל דבר לטלוויזיה: העובדה שאנשים נפגשים בחצי הדרך בגלל חיבה (או שנאה) משותפת לתכנית טלוויזיה עדיין לא הופכת את שיחתם על חיתולים לתינוקות או על שלום עולמי לדיון על טלוויזיה, לא משנה כמה מעניינת או משעממת תהיה השיחה.
ואלו מביניכם החושבים כך, די צודקים. אלא שהבאתי כאן את הדיון הזה בגלל כמה חילופי דברים שהוזכרו באותו דיון ועדיין לא סיפרתי עליהם.
הוא סיפר לי בין היתר על סדרה שנראתה סדרה מושקעת מבחינת הפקה וליהוק. הסדרה עסקה בהיסטוריה היהודית ושודרה בימי צום הרמדאן בשנת 2003 ורבים ממכריו וחבריו צפו בה. גם לו יצא לצפות בפרק הראשון וכך הוא תיאר לי אותו: בשנת 1812 בפרנקפורט יהודי זקן גוסס אוסף את בניו אליו לפני מותו ואומר להם שהמשיח לא יבוא עד שלא יהיו רק יהודים בעולם, ומצווה עליהם להמשיך ביצירת קונפליקטים בין אומות העולם כדי לגרום להן להילחם ולהרוג אלה את אלה. אחרי מותו של האב הסדרה קופצת לפריס של שנת 1862, אל תאודור הרצל וחלומו להקים מדינה ליהודים, תוך שהיא מציגה בפרק מפגשים סודיים של יהודים שמתכנסים ומטכסים עצה כיצד לסכסך בין צרפת לרוסיה של אותה תקופה.
כשאמרתי לו שזה די מבאס אותי שיש לנו שלום עם ירדן וזה מה שמשדרים בטלוויזיה הירדנית, הוא הרגיע אותי שמדובר בסדרה שמשודרת בערוץ "אל-מנאר" של החיזבאללה, ושסדרה כזו לא הייתה עוברת בטלוויזיה הירדנית הממלכתית.
סדרות כמו זו של ערוץ אל-מנאר נראות לי כמו גרסה קיצונית של כל מה שיכול להיות רע בטלוויזיה: העובדה שאנשים יכולים להיחשף דרך הטלוויזיה לשקרים בוטים הנמסרים כעובדות היסטוריות לצורך הסתה כנגד אוכלוסייה מסוימת. אני מודה שאין לי כלים להחליט עד כמה הטלוויזיה המגויסת הזו צריכה להדאיג אותנו כמי שבדרך כלל לא נחשפים אליה כלל, במיוחד מכיוון שזו טלוויזיה עם אג'נדה מוגדרת מראש. עם זאת אני מניחה שיש המון מסרים מגויסים העוברים על המסך שלנו בלי שנהיה מודעים לכך ואני בהחלט חושבת שיש חשיבות בזיהוים.
אבל הסיבה שאני אוהבת טלוויזיה, וזו שבגללה אני חושבת ששווה לכתוב ולדבר על טלוויזיה היא שבעיניי דרך הסיפורים שהיא מביאה הרבה יותר קל להבין נקודות מבט שונות, וכשיש הבנה של נקודות המבט על מציאות דמיונית, אפשר גם לעשות את הצד ההפוך ולהשתמש בסדרות הדמיוניות כרפרנס להסבר של המציאות.
כך למשל, התשובה שמיד תובא כאן (בתרגום חופשי לעברית), שהניחה לבסוף את דעתו של אותו בחור, לגבי שאלתו על שנאת היהודים הייתה זו שבה עשיתי שימוש בעלילות הסדרה "היפים והאמיצים" עד שנת 2003:
”ואולי הדרך הטובה ביותר בה אני יכולה להסביר לך את זה, היא הדרך הטיפשית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה: האם אתה יכול להבין מדוע ברוק היא הדמות השנואה ביותר בסדרה "היפים והאמיצים" (על ידי הדמויות האחרות הכוונה)?! ברור שברוק אינה בדיוק קדושה, אך היו נבלים גדולים ממנה בסדרה, ועם זאת הדמויות האחרות (ובעיקר סטפני) תמיד רואות בעיקר אותה כאחראית להרס של כל כך הרבה חיים, וכדמות שאף פעם לא משלמת את המחיר. אם תוכל לפענח את זה, אולי תוכל לראות ש"ספיגת אש" אין פירושה שהסופג בהכרח אשם בכך שהוא באמת נורא כמו שאפשר לדמיין לפי כמות האש שמטיחים בו. ולא תמיד אפשר למצוא סיבה הגיונית לשנאה, בדרך כלל ההפך הוא הנכון.“
את הסיפור הזה בחרתי להביא כאן כדי להדגיש שהמיקוד של ”עובר מסך“ שעיסוקו הוא הטלוויזיה, אינו במתן ביקורות טלוויזיה של התכניות השונות, טובות או רעות. אמנם גם זה מעניין ויהיה גם לזה מקום, אלא להתבונן בתוכן שהטלוויזיה מספקת ולהתייחס אליו, ולבדוק, כמו שהומור סימפסון אמר, מהן התשובות שהטלוויזיה מציעה לבעיות החיים.
עוד במערכת:
רמונה אסול, אודליה ברקין, אפרת דסקל, שירי ישועה, זלפה לוי, אסף רזון , נדב רזון וטלי שיינפלד .
