18/03/2024
שם הגיליון, "חיים אילמים", מתייחס בין השאר לרובד בולט באופן שבו בני אדם תופסים את ההבדל שבין האדם לטבע – הבדל שמקורו באמונה שלפיה לבני האדם ניתנה מתנת השפה, בעוד שבעלי החיים, הצמחים, הגלקסיות, הם נטולי לקסיקון, אילמים.
המודעות לרבדים האלו של השפה ושל היעדרה חוזרת בטקסטים שכונסו בגיליון. רבות מהיצירות מתייחסות למילים באופן ישיר – לא רק כאמצעים תמימים לתקשורת אלא כמבנים שיוצרים את הקשר ואת ההפרדה בינינו לבין הטבע. אבל היצירות לא מובילות אל מסקנה חד־משמעית, לא משמשות כתעמולה לזכות המילים או כנגדן – כמו כל ספרות טובה הן מערערות על הקשרים וההקשרים האלו, חושפות את השבר ואת הספק ויוצרות מהם משהו אחר, חדש, עד שמתברר "שהבלתי צפוי הוא הדברים הרגילים ביותר: אנשים, השמים, השמש, האדמה, המים שמקיפים את האדמה, הדברים שגדלים על האדמה“, כפי שכותבת ג’מייקה קינקייד במסה שפורסמה בגיליון.
במסה "בהיסטוריה" חוזרת קינקייד – סופרת ומסאית מבריקה ילידת אנטיגואה, ששמה בוודאי מוכר לכם – אל שנת 1492, אל כריסטופר קולומבוס ש"גילה" את "העולם החדש" (כן, הרבה מירכאות צריך כאן). היא מטילה ספק במושג ההיסטוריה ובמונחים הנובעים ממנו וחושפת את המנגנון האלים של השפה, כשנתינת שמות לצמחים מתבררת כאקט של נישול והפרדה. מתוך הספק עולות שאלות על הקשר בין האדם לזמן, למקום ולצמחים.
המסה פורסמה בגיליון בתרגום נהדר של זהר אלמקייס, והיא נפתחת כך:
"כיצד לקרוא לדבר שקרה לי ולכל מי שנראה כמוני?
שאקרא לו היסטוריה?
אם כך, מה פשר ההיסטוריה עבור מישהי כמוני?
האם היסטוריה אמורה להיות רעיון, האם היא אמורה להיות פצע פתוח, וכל נשימה שאני שואפת ופולטת מרפאת ופותחת את הפצע שוב ושוב, פעם אחר פעם, או האם היא רגע שהתחיל בשנת 1492 וטרם הגיע לסיומו? האם היא אוסף של עובדות, שכולן פרטים נכונים ומדויקים — ואם כך, כשאני פוגשת בפרטים הנכונים והמדויקים הללו, מה עליי לעשות, איך אני אמורה להרגיש, איפה עליי למקם את עצמי?
מדוע עליי להיות אובססיבית לגבי כל השאלות האלו?
ההיסטוריה שלי התחילה כך: בשנת 1492 כריסטופר קולומבוס גילה את העולם החדש. מאחר שזוהי רק התחלה ואני עדיין לא בתמונה, עדיין לא הופעתי, המילה "גילה" לא מדליקה נורת אזהרה, ואני עדיין לא מבולבלת מהפרשנות הזו. אני מקבלת אותה. אני רק שבויה באישיות של האיש חסר המנוח והנרגן הזה. לפעמים השורשים שלו מעורפלים; לפעמים איש לא יודע מאיפה בדיוק הוא הגיע, מי הוא באמת היה. לפעמים השורשים שלו די מלאי חיותּ: אבא שלו היה חייט, הוא הגיע מג'נובה, כנער הוא שוטט במעלה ובמורד המזח הג'נובי, מרותק מהמלחים ומסיפוריהם על ארצות רחוקות; הארצות האלו בוודאי היו מלאות אוצרות, שכן כל הדברים הרחוקים הם אוצרות. אני רחוקה, אבל אני עדיין לא אוצר: אני לא חלק מהתודעה של האיש הזה, הוא לא יודע על אודותיי, עדיין אין לי שם. וכך המילה "גילה", ככל שהיא נוגעת לעולם החדש הזה, נותרת לא מעניינת לגביי."
המשך הקריאה בגיליון - לינק בתגובה הראשונה>>>
צילום: Sofie Sigrinn
Zohar Elmakias
