לפעמים אדם הולך במסדרון בדרך להכין לעצמו תה, ופתאום הוא מבין משהו. זה יכול להיות הדבר היחיד שהוא יבין בחייו, ויכול להיות גם הדבר הכי סתמי שיכול היה להעלות על הדעת: למשל, הוא הולך במסדרון בדרך אל השירותים ופתאום מבין שלכולם יש תנוך אוזן, ואיזה דבר מוזר הוא, תנוך האוזן, שהוא מִדַּלְדֵל כך לצד הראש.
ואחרי שנוגהת בו ההבנה אין לו דרך לחזור. באותם רגעים נחבשות לראשו משקפיים ומעתה רק דרכן יביט בעולם. וכ
מו שמוכרי נעליים רואים נעליים בכל מקום, ומי שקונה אופניים רואה רק אופניים בכל מקום, כך גם הוא: בכל מקום שהוא מסתכל הוא רואה רק את הדבר הקטן הזה, שפתאום הבין. הוא יושב בפגישת עבודה ורואה תנוכי אוזניים, והולך לקנות סנדויץ' טוּנה ורואה את תנוך האוזן של המוכר, וכשהוא מתכופף לקשור את השרוכים המדלדלים שלו הוא רק חושב: היי, זה מדלדל! כמו תנוך האוזן!
פתאום ההבנה הופכת להיות העולם כולו.
לפעמים הוא שוכב במיטה באמצע הלילה, בוהה בתקרה ונזכר איך פעם חשב, כמו כולם, שהעניין סתמי. שאפשר להחליק מעליו כבדרך אגב; יש אלוהים, אין אלוהים, מה זה משנה. אבל הוא מסתכל על הגב של אשתו ונזכר איך פעם הם ראו את העולם עין בעין, ואיך פתאום הפך להיות אדם אחר. וכיון שאין לו ברירה – הלא, כמאמר הפתגם, לחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם – והוא יודע שאין לו ברירה, ושלעולם לא ישוב להיות נורמלי וחסר-מודעות כבראשונה, ובכן הוא רק מתהפך על הצד, עוצם עיניים, מחזיק בתנוך אזנו ונרדם.
