רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ

15/02/2024

ובכן!
הודעות כאלו מצליחות לסדוק אפילו את חומת המגננה המתנשאת שלנו ברשימות תהו. דיבוק היא הפקה שקונה את שמה בעמל, ואם לשפוט לפי אירוע הפתיחה (דקה לפני מלחמת ה7.10) - הרי שמחכה לנו אירוע משובח.

אנחנו דרוכים, ולא רק בגלל הצימאון לפסטיבל מטאל ראוי שהביאה איתה המלחמה; אנחנו דרוכים בגלל שהניסיון מלמד שיש למה לצפות.

Black Night Sorceries Festival MMXXIV

🎟️ ; https://eventbuzz.co.il/bnsfest24

Taake
Horna
Chaos Invocation
Bloody Vengeance

more bands TBA

========================

13.11.2024

Horna, Bloody Vengeance, more bands TBA

14.11.2024

Taake, Chaos Invocation, more bands TBA

========================

13-14.11.2024

666 = Two days ticket - 350nis + fees

Single day ticket - 250nis + fees

Gagarin Club TLV

19/01/2024

ל͟ח͟ז͟ו͟ר͟ ͟א͟ל͟ ͟ה͟מ͟ט͟א͟ל͟ ͟א͟ח͟ר͟י͟ ͟ה͟ש͟ב͟י͟ע͟י͟ ͟ל͟א͟ו͟ק͟ט͟ו͟ב͟ר͟

מאת: יוסף בן עוז

החטטנות האגוצנטרית שהתפתחה מאז הסיקסטיז בעולם המערבי סביב "אני-עצמי-ואנוכי" מדושן העונג, הפכה בתהליך זוחל לסוג של פראנויה קולקטיבית של בריות העסוקות בעצמן. המטאל - מראתה העקומה והנאמנה של המציאות - שיקף את התהליך הזה בתוך המוזיקה: למן הביקורת החברתית של ימי הת'ראש מהאייטיז ועד לחטטנות האובדנית של ה-DSBM שלאחר המילניום.

אלא שנדמה שעבורנו, כישראלים חובבי המטאל וחקייני העולם המערבי (לא נעים להודות), עבר כל זה איזה פיצוץ אטומי מאז השביעי לאוקטובר. טיפול בהלם שעדיין מוקדם מלהעריך את השפעותיו. הברבריות שנחשפנו אליה, הקריסה של העולם הסובב שחשבנו שהוא ערכי, ושלא רצה להכיר בנאנסות באיומי קלצ'ים או בקריאות לג'נוסייד בפשטות משום שזה של הג'וז - כל אלו העבירו רעד בכל המערכות. לחלקנו קשה לחזור לשמוע מוזיקה 'כמו פעם'.
הרבה מהחומרים ההמטאליים שאהבנו לאהוב איבדו קצת מעוקצם המרענן עבורנו (אם כי ייתכן שהחיבה לא נעקרה לגמרי). יצירות דת' ברוטאל מטאל העוסקות בביתור גופות במרתפים נשמעות פתאום כמו תיאטרון בובות גרביים לגיל הרך לעומת מה שעבר על הנשים והגברים במסיבה ברעים או בממ"דים של בארי וניר עוז; בלאק מטאל פרימיטיבי שבעבר עורר רעד בעצמות, נשמע פתאום כמנותק מהמציאות. מהראש לא יוצאות עדיין התמונות של הנערות בשבי החמאס ומה שעובר עליהן, יכול להיות שאפילו פיזית עכשיו, בעת כתיבת מילים אלו. קולו המופלא של קינג דיאמונד ביצירות המופת כמו Abigail והסיפור של רוח הרפאים שבבית, מפחיד בערך כמו שידורים חוזרים של פרדי קרוגר. מהראש לא יוצאות התמונות של הילדה בת ה-12 שזוהמות החמאס ערפו את ראשה ושרפוה, או ראיונות החטופים המשוחררים בהם מספרות אמהות כיצד הודיעו לילדים שלהן שהולכים עכשיו למות.

הדברים לא הגיוניים, ואין לנו הסבר עבורם. יצירה משובחת לא אמורה לאבד מערכה בגלל הנסיבות. ואולי היא באמת לא איבדה אותו מעולם. החיים, מתברר, אינם צייתניים והגיון הוא רק מאפיין אחד שלהם.

בזמן האחרון מצאתי עצמי חוזר ליצירות משובחות העוסקות במה שקרוב לפיצוץ של השבת ההיא. Millions Slaughtered של Salem למשל, עולה אצלי הרבה על הנגן (ובכלל - Salem); גם Spirit the Earth Aflame של Primordial, במיוחד בשירים הקוראים לטבח המוני ושפיכת דם בנותיהם ונשותיהם של האויב (The Burning Season), עניין שאליו מייחלת נפשי זה זמן מה - כל אלו הם שירים בהם אני מוצא נחמה גדולה.

עבורי, ודומה כי גם עבור אחרים, מישהו בשבת ההיא הסיר את הווילון והחוץ התגלה כאולטימום חושך וברבריות, ולא ממש אור ואנושיות כפי שחשבנו עד היום. הדרך אל האור עוברת בתוך דם ואש ותימרות עשן, מילולית, ומי יודע כמה עוד גרוע יהיה המשכה. אבל אנחנו עוד כאן. ומבחינתי, ככל שהנשימה לא עזבה עדיין את הריאות By a pale grey sky we shall arise.

02/01/2024

הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2023 של כל כותבי המגזין
לינק בתגובות.

01/01/2024

בלי לשים לב והנה שוב חוגג העולם הנוצרי 2023 להולדת האלוהים הצלוב שלהם, וצריך לעשות מעשה.

ופתאום עלה הרעיון ביננו הכותבים שאולי כדאי דווקא כן להעלות את סיקורי סוף השנה שלנו. עם שוך מחשבות ההתנגדות הטבעיות בקרבנו, החלטנו שכך נעשה.

כל כך הרבה דברים נעמדו מאז השבת של השביעי באוקטובר. גם אצלנו ברשימות תהו. וחשבנו שזו דרך אפשרית לחזור ולהתניע מחדש את המנועים שדוממו פתאום.

השנה החולפת היא אמנם ההתגלמות של נערת הפוסטר של "הגרוע מכל שיכול היה לקרות וקרה באמת", אבל אנחנו הרי אתר שהלחם והחמאה שלו היא בעיטה באשכי המציאות המכבידה, לא?

מתוך הדם מרימים את הנשק וממשיכים הלאה.

מחר, אם ירצו האלים וה-WiFi, נעלה פה את סיכום השנה של רשימות תהו. stay tuned.

07/09/2023

http://www.reshimotohu.com/whims/2023/7/9/the-shortened-guide-to-find-good-music

כיצד מוצאים מוזיקה טובה שאיננה נשלטת אלגוריתם שרק מנסה לתת לך more of the same? כיצד מחזירים את הרעננות לחיפוש המוזיקלי שפעם היה מאתגר ומסקרן?

המאמר שלפניכם מציע כמה כלים לעידן הנוכחי.

מתוך המאמר:
"ההתפתחויות המאוחרות של הטכנולוגיה הפכו את אמצעי ההאזנה למנוהלי אלגוריתמיקה, אשר בתורה הכנסה חייל חדש לשדה המערכה. גורם זה שינה את חוקי המשחק במובן נוסף: תהליך החשיפה לחומרים חדשים. שינוי זה מצריך היערכות מסוימת עבור אלו המבקשים למשול בתהליך החיפוש שלהם, ולהשיב את החיות הרעננה שניטלה ממנו בעידן הנוכחי ; המדריך שלפניכם מציע כמה אפיקי מענה לנושא הזה."

מאת: יוסף בן עוז.

הקדמה הדמוקרטיזציה של אמצעי הייצור וההפצה הפכו תחומי יצירה שלמים לנחלת הכלל. מה שבעבר היה נחלתם של בעלי הידע, המומחיות ובעיקר הכישרון, הופקע מידיהם של המשובחים והופ....

18/08/2023

ח͟ו͟ר͟ב͟ן͟ ͟ש͟ה͟ו͟א͟ ͟נ͟צ͟ח͟ו͟ן͟ ͟|͟ ͟U͟r͟f͟a͟u͟s͟t͟ ͟|͟ ͟2͟0͟0͟3͟-͟2͟0͟2͟3͟

מאת: יוסף בן עוז.

במרווח של יומיים בערך, בתוך הודעות פייסבוק מרומזות (בהתחלה) שהתכנסו דיי מהר להודעה מפורשת ("2003-2023") - הכריזה Urfaust על שני דברים המתרחשים בחלק שלהם ביער היצירה של הבלאק מטאל: האחד הוא שאלבום חדש פרי יצירתם עתיד לצאת לאור ממש בקרוב, והשני - שהם מתפרקים.

הרכב זה - אולי ההמחשה הטובה ביותר לקלישאה 'בלאק מטאל הוא הרבה יותר ממוזיקה', הינו אחד מפורצי הנתיבים המוזיקליים החשובים ביותר בז'אנר הזה. המוזיקה עתירת רגש שלהם מסוגלת לערער אותך באופן עמוק תו"כ ההאזנה. כמו במחזה כך גם בחיים: אורפאוסט מנצח את השטן אך הוא נעלם ונבלע כתוצאה מכך. נצחונו הוא חורבנו הוא נצחונו; תמצית שמו של האלבום האחרון - Untergang - החורבן-הייעוד. ואכן עטיפת האלבום היא שטן השתוי לשוכרה, ספק רדום, ספק מת.

הרבה יש לומר על ההרכב הזה, והוא ייאמר; אך לבינתיים אנחנו לוקחים לעצמנו איזו שהות לארגן את המחשבות.

Urfaust | 2003-2023 | R.I.P

08/08/2023

ס͟י͟פ͟ו͟ר͟ ͟ב͟נ͟י͟ג͟ו͟ן͟ ͟-͟ ͟ה͟ס͟י͟פ͟ו͟ר͟ ͟ש͟ל͟ ͟E͟l͟e͟n͟d͟

מאת: יוסף בן עוז

החיבה העזה של (לפחות חלק מ)המטאליסטים לסוגות מוזיקליות המשרות אווירה אפלולית היא עניין חלקלק. אחת היומרות המביכות במיוחד אצל מטאליסטים רבים היא שהם משווים בנפשם שהם בעלי טעם עילאי במוזיקה - בין היתר - משום שהם מאזינים להרכבים ניאו קלאסיים, או ניאו פולקיים וכיו"ב. מפעם לפעם חשוב להזכיר לעצמנו שקריטריונים חיצוניים לא עושים את המהות, הם אך מקשטים אותה. הרכב אפלולי-סהרורי, שכמות מאזיניו מעידה עליו שאינו במיינסטרים, העושה שימוש נרחב (או בלעדי!) בכלים קאלסיים - הוא לא מוזיקה קלאסית. או אם להיות רגע בוטה: להאזין ל-Haggard זה לא ממש כמו להאזין ל-Beethoven ל-Vivaldi או Wagner. זה נחמד למדי (יכול להיות), אבל יש מרחק.

ענווה היא לא מילה גסה, וגם לא מודעות עצמית.

בדיוק מהעמדה המפוכחת הזו אני רוצה לדבר רגע על Elend.

הרכב זה האחראי על שתי טרילוגיות במהלך שנות קיומו (שנסתיימו כשהוא נפטר מהעולם בשנת 2007-8 - וחזר קצת ב-2019), אינו מתיימר להעמיד חקיינות פופ-אמביינט למוזיקה קלאסית ומכאן חשיבותו.

מה שעושים Elend הוא ליצור מוזיקה סביב מלל שהוא מעין שירה בפרוזה (לעניים, אבל עדיין ברמה יחסית נאותה) כאשר הליריקה היא מוקד הלהבות.

במובן הזה למוזיקה של Elend יש ייחודיות בכך שהיא לא בנויה כמו שיר מטאל רגיל. המבנה המוזיקלי של היצירה האלנדית הוא מבנה מתגלגל של פראזות על גבי פראזות של משהו שדומה לתזמורת אפלה במיוחד המשחקת באלמנטים של מיניות נשית, אפלוליות שטניסטית (אבל מהסגנון המרכז אירופאי בעיקר), ועדינות בקומפוזיציה המעניקה לכל העסק ניחוח מרענן של יופי חובק עולמות.

אם חוזרים רגע למטאליסטים וחיבתם העזה ל"סוגות-הלא-מטאליות-אבל-העיקר-שתהיינה-אפלוליות-או-מסתריות-מספיק" - הרי ש-Elend העניקו מתנה מטאליסטית של ממש בחלק השני של טרילוגיית Officium (הטרילוגיה הראשונה שלהם) - והיא כמובן האלבום השני שלהם - Les ténèbres du dehors. הסיבה העיקרית היא הטריק הטכני של לנגן את המוזיקה הניאו קלאסית שלהם ביצירה הזו בצורה שמזכירה למאזין ריפים של מטאל. זה כמובן נעשה במכוון לגמרי, כפי שמעיד על כך רנו טשירנר באחד מהראיונות עימו. זו כנראה גם הסיבה שאלבום זה מוחזק להיות הטוב ביותר שלהם.

אמנם לא בטהובן אך לא כדאי להתבלבל: החיבוק החם שקיבלו Elend מהקהל המטאליסטי איננו ריקני. מדובר בהרכב מעניין במיוחד, סיפוריו המוזיקליים הם מגנט חשוך ומתקתק והיצירה שלהם הציבה סטנדרט אסתטי ייחודי להם, חד וחלק. הרכב זה הוא דוגמה מצויינת להשראה שאיננה חקיינות. היצירה של הלהקה איננה יכולה להישפט במחי יד ולא כחטיבה אחת ויש להתייחס לטרילוגיות כאל אגד יצירתי מובהק כשבאים לסקור אותם, ואולי שווה לכתוב עליהם בהזדמנות.

בעצם, בלי אולי: שווה לכתוב עליהם בהחלט.
*
מאת: יוסף בן עוז

04/08/2023

לקחת חלק בפעלתנות שיווקית (באופן כללי) היא יכולת שאנחנו כאן ברשימות תהו גם שונאים וגם לא ממש יודעים לעשות. זה פשוט לא מעניין אותנו. כאן, התכנסנו כדי לכתוב על המהות הנשכחת ממגזיני המטאל בימינו - המוזיקה עצמה, למען השש. המוזיקה עצמה.

ההתייחסות שלנו לסצינת ההופעות המבורכת מוצאת את פורקנה בבלוג "רעש חי" שנמצא באתר המגזין. מטרת העל של הסקירות שם היא לייצר תיעוד חי ונושם של הופעות וסימני דרך במטאל הקיצוני בישראל. מי שמדפדף אחורה בפוסטים שם יכול לעבור על מעין timeline של ההופעות; ציר הזמן כפי שהוא נצפה ע"י כתבי הצללים של תהו.

הפסטיבל הזה של דיבוק, הקרב ובא עלינו לטובה באוקטובר הזה (חודשיים!) הוא חתיכה יפה ועסיסית של תיעוד שהאצבעות כבר מצפות להקליד אל "רעש חי". והן אכן הקלד תוקלדנה, שלא תתבלבלו.

כתבנו פה כבר על The Ruins Of Beverast אבל טרם התייחסנו לאורחים האחרים, וזה ממש לא מנומס.

כמו למשל - Darvaza.

ההרכב הזה אפשר לומר שהתבשל לאט. שבע שנים לקחו לו להוציא הפקת אולפן שלמה מתחת ידיו; שבע שנים ושלושה EPs. מה שהדואו הזה עושה חורג מהתיחום הקלאסי של הבלאק מטאל בכך שהוא משלב גם ריפים קצביים בטמפו ת'ראשי ואווירה כללית של דת' מטאל בתוך המוזיקה - ביחד עם בלאק קלאסי ורוחני במיוחד. הריפים הקצביים מעלים את הדופק בחוויית ההאזנה ומעניקים למטאל הדארוואזי סגנון הרבה יותר סוחף, והשבירות הרוחניות המתעלות - מקנות לכל העניין את העומק שלו. כל השטיקים הללו אינם חדשים, אבל הידיים של ההרכב עושות מכל זה עבודה פשוט יפה.

צריך לומר שאיטליה הופכת להיות מוקד יצירתי של ממש בהקשר המטאל הקיצוני, וזה אינו חדש. ייתכן לומר שזרמי המעמקים של האימפריה הרומאית החרבה זה אלפי שנים ואשר התשתית האסתטית שלה עודנה פועמת וחיה היא זו שמזרימה את הדם בוורידיהם של המטאליסטים של ארץ המגף? קשה לדעת. כך או אחרת הבלאק מטאל האיטלקי (ושל ההרכב הזה במיוחד) מרשה לעצמו ליצור קו אוקולטיסטי מעניין במיוחד, עם ריפרורים מרעננים לאורך האלבום.

בקיצור פשוט בואו לפסטיבל החשוב הזה.
*
רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ

קצת פחות מחודשיים!

Black Night Sorceries Fest MMXXIII • 4-5.10.2023

נפרסם עוד מידעים חשובים בימים הקרובים.

כרטיסים;
https://eventbuzz.co.il/lp/event/dybbukfest

03/08/2023

ה͟א͟ם͟ ͟ד͟ת͟'͟ ͟י͟כ͟ו͟ל͟ ͟ל͟ה͟י͟ו͟ת͟ ͟ט͟כ͟נ͟י͟?͟
מאת: יוסף בן עוז

האזנה לפיסות מטאל מהימים של תחילת הז'אנרים היא כמעט תמיד חוויה מאזנת: הרעננות של הלהקות הראשונות האלו שפתחו צוהר לז'אנר חדש יש בה איזה מן שילוב לא מוגדר היטב בין אותנטיות נערית שאינה מודעת ליופיה העצמי לבין נאמנות חיילית ובוגרת למדי באופי שלה לחוקי המשחק שזה עתה הומצאו. מאוחר יותר, כשהז'אנרים מתחילים להתפתח, הם עוברים מן התנפחות לא מוצדקת של האגו. הרכבים מסויימים שהצליחו לחדור אל התודעה ולהתפרסם, מושכים איתם את הז'אנר כולו מן המחשכים אל האור של השמש. אלא שעבור המטאל הזה, הפרסום חרב פיפיות והוא מתפקד כמו סם המוות: ההרכבים הראשונים שהתפוצצו מוליכים אחריהם בד"כ נחילים של הרכבי חקיינות רבים מספור. ואלו בתורם מוסיפים, מקשטים ומשפצים - עד שהעסק מתחיל להתקבע.

התרבות היוצרים העושים פחות או יותר אותו הדבר מייצרת מעין תיחום מוגדר וברור שהופך למעשה למשהו צפוי ובלתי מעניין. לא הרבה לאחר מכן, מתחילה להיות מורגשת היטב שקיעתה של הרוח הרעננה שהייתה מאחורי המוזיקה בתחילת דרכה וזריחתה של מוזיקה תחליפית, המדגישה יותר ויותר את התעלולים הטכניים בכדי לפצות על העדרה של אותה הרוח.

הכלל הזה לא פוסח גם על הדת' הטכני.

הלהקה שלפנינו (ענתיקה מאובקת שהצליחה לייצר דמו אחד ואלבום אחד בלבד ומאז נעלמה אל החשיכה) היא אולי לא מהראשונות ובוודאי לא מהמפורסמות להתבלט בז'אנר הזה. אך היא ענתיקה מספיק בכדי ליהנות מטעמו של הדת' הטכני לפני שחלו בו ידיים שהגזימו במינונים.

Afterlife הלא מוכרים כל כך (מצאתי אותם בימים האחרונים למעשה), הם דוגמה מצויינת לאיך כן לעשות את זה, או במילה אחת: איזון.

המקצבים השיריים נעים בין דום-דת' לבין דת' שבור עם מקצבים מורכבים בקצב אש גבוה. הפשטות של שנות התשעים נסוכה על כל היצירה הזו ומסיבה עונג רב לאלו המחפשים אחרי הסאונד העבה ועתיר הבאס של הגיטרות והתופים של המוזיקה ולאו דווקא אחרי פסטיבלי התעלולים הטכניים המשמימים של (נניח) liquid tension או קרקסים נלהבים אחרים הנשמעים דומה להם.

הנחמד בהרכב האמריקאי העלום הזה (קישור בתגובה הראשונה כמובן) הוא האיזון המשובח והטבעי שלו בין מטאל מחוספס ועמוק לבין שבירת קצב ועניין טכני שאיננו רק ניסוי כלים.

שם האלבום מעיד על תוכנו: סוריאליות (מעין שילוב בין סוריאליזם לבין מציאות) הוא בדיוק הרמה הנכונה של התחכום הנדרש מבלי שיחנוק אותך החלק הטכני של הדת'-הטכני: מיזוג של שני נושאים שונים בתכלית אבל שיש להם מכנה משותף אינטואיטיבי. השם היפה הזה וגם האמנות שעל העטיפה פה - הם כמו המוזיקה: מטאל של פעם, גראולינג עמוק, מקצבים שקשה לבלוע בבת אחת אך מסקרן לשוב אליהם שוב.

האם נראה דת' טכני שיודע להיות גם מאוזן בעתיד הנראה לעין?

ימים יגידו.

20/07/2023

ד͟ם͟ ͟א͟ד͟ו͟ם͟ ͟ע͟ל͟ ͟מ͟ג͟ב͟ת͟ ͟ל͟ב͟נ͟ה͟ ͟|͟ ͟י͟ה͟ל͟ו͟ם͟ ͟ש͟ל͟ ͟מ͟ט͟א͟ל͟ ͟י͟פ͟נ͟י͟

מאת: יוסף בן עוז

למצוא מטאל חדש שמעט נשמות מכירות, זו חוויה מרנינה כמו למצוא פנינים בחול:

בשנת 2010 הצטרפה ללהקת Sigh (מן ההרכבים המעניינים ביותר בבלאק מטאל היפני בפרט והעולמי בכלל) ד"ר מקאניבל כסקסופוניסטית וסולנית רקע. למי שתהה, אז כן: תואר הד"ר המוצמד לשמה אינו שם-במה מפוצץ אלא באמת - מיקאניבל היא ד"ר לפיזיקה מאוניברסיטת טוקיו ומשמשת שם היום כפרופ' חבר. מעל לעיסוקיה האקדמיים מיקאניבל שרה ומנגנת ב-Sigh עד היום, נשואה לסולן הלהקה והמייסד שלה מיראיי קוואשימה ומרבה למשוך תשומת לב בגלל ההרגל שלה לתבל את הופעות הבמה של ההרכב בלבושה הפרובוקטיבי - נתון שולי למדי בעשייתה המוזיקלית של מיקאניבל אבל כזה המרבה לתפוס את תשומת הלב של אתרי מוזיקה רבים הנמשכים למטאל בעיקר בגלל כל הפיקנטרייה של המסביב ופחות בגלל התכלס.

אלא שלמיקאניבל יש היסטוריה מוזיקלית מעניינת לא פחות, שלא הרבה מכירים.

בשנת 2005 הקימה ביחד עם עוד שלושה נגנים הרכב שנקרא 29Jaguar, שהספיק להוציא לאור אלבום דמו אחד בלבד. בכל אתר במרשתת מתואר Anger 29 - הדמו של הלהקה - כדת' מטאל מלודי, אך אין לדבר כל שחר: הדמו הזה לא היה מזהה דת' מטאל מלודי גם אם היו מכים אותו על הראש עם זה. מדובר בת'ראש מטאל בטמפו בינוני מחוספס ופשוט עד זרא, עם גראולינג עמוק כמו בדת' של פעם ועם הפקת סאונד בסגנון של גראז' טרקטורים באזור התעשיה של רמלוד. כל הווקאלס כולו הוא מעשה גרונה של מיקאניבל שלנו. על פני 17 וחצי דקות מבוצעים בדמו הזה 4 שירים פשוטים למדי, ללא התפתחות או מורכבות מסובכת שעיקר כוחם (הרב) טמון בריפים המשובחים.

תמונת האלבום היא עניין בפני עצמו. התמונה מושכת את העין בגלל ההלם שהיא מייצרת, כשממבט ראשון קשה להבין מה מתרחש כאן בכלל: ככל הנראה צילום מטושטש של אדם המטיל בעצמו מום בעזרת חפץ חד כלשהו, אולי אף מבצע חרקירי מול המצלמה. הדם האדום הניגר מטנף את המגבת הלבנה העוטפת את גופו העירום למחצה כשעל גביה מופיע הלוגו של הלהקה ושם הדמו, כמו כתובים בדמו של המצולם.

כל הדבר הזה הוא יצירה המכה את המאזין עם אגרוף בבטן. ככלל, המטאל היפני מעניק לא מעט פנינים בחול והדמו הזה הוא בהחלט פנינה שווה במיוחד.

*
יוסף בן עוז.

Country: JapanLabel: Self-ReleasedGenre: Melodic Death MetalRelease Date: 20051. 29 Anger [04:45]2. Awake Demon [04:16]3. A Happy Guy [03:58]4. Burning Insid...

15/07/2023

חורבן הוא חיים | סקירת האלבום 𝐁𝐞𝐭𝐡𝐥𝐞𝐡𝐞𝐦 - 𝐒.𝐔.𝐈.𝐙.𝐃, מאת: טל עידן

מתוך הסקירה:

"כאן המעגל נסגר, תהליך החניכה הושלם וחקר החורבן אל מיצויו השלם, כפי שניתן להבין מעצם שמו המלא – Sardonischer Untergang im Zeichen Irreligioser Darbietung... ובתרגום חופשי "חורבן סרקסטי בסימן התנהלות לא-דתית" הגיע אל סופו. נוצר קשר ישיר בין החורבן לבין שלילת האמונה, או ליתר דיוק: העמדת הדבקות בחורבן כסינתזה עם הדבקות הדתית. Bethlehem מתחברת אל המתיחות המובנית ברומנטיקה הגרמנית לבין הרוחניות הדתית המסורתית לבין רוחניות הבילדונג המתחדשת...".

*
קישור לסקירה בתגובה הראשונה.

05/07/2023

ב͟א͟ש͟ ͟ה͟מ͟כ͟ו͟נ͟ו͟ת͟ ͟י͟י͟ש͟ר͟ף͟ ͟ה͟ע͟ו͟ל͟ם͟

האלבום השלישי הוא קרוב לוודאי התפנית המשמעותית ביותר במסעו האפל של מילנוואלד. מכאן ואילך, החלו האלבומים לפתח סאונד 'שבטי'. מעבר לסימפולים שהפכו להיות שמו השני, גם המוזיקה החלה לפנות אל עבר טמפו מאורגן הרבה יותר, עם סגנון פשוט עד זרא במטאל מחוספס מאוד אבל גם כזה שמהול בתחושה עמומה של פואטיקה נעלה. זו תרכובת שמצליחה ליצור איזה רושם חייתי, קמאי, שמעבר למילים. הרוח של הבלאק מטאל - בכלים חדשים אם תרצו. האסתטיקה החדשה הזו הולכת ומתעצבת, הולכת ומתדייקת עם ההתקדמות של האלבומים.

אבל האמת היא שלא מספיק מדברים על היצירה המוקדמת יותר של The Ruins Of Beveast. ובייחוד צריך לדבר יותר על Unlock the shrine, אלבומו הראשון. בד"כ חומרים ראשונים הם סטירת לחי של סאונד גולמי; אבל לא אצל Beverast: האלבום הראשון לא היה שבטי בכלל כמו המאוחרים של הפרויקט הזה. ספק עוסק בנבכי נפשו של האני המיוסר, ספק במלחמה עקובה מדם - זהו אלבום הרבה יותר סזיפי ופרימיטיבי בסאונד שלו (כולל דגש על טרמלו מהיר) מהמאוחרים.

אבל זה לא הכל. יש בו עוד משהו: הסימפולים, הליריקה, הסגנון המוזיקלי מאווררים איזה מן זיכרון ישן של אינדאסטריאל אצל המאזין. זה לא מקרי: המלחמה היא התמה העיקרית שם והסאונד המתכתי והתעשייתי עושה את המוזיקה שמנוגנת עליה הרבה יותר חי.

וזה השוס: Unlock the Shrine, היא פנינת בלאק העשויה במדיום רייר על האש של האינדאסטריאל. אלבום ייחודי ביצירה של הפרויקט, וכל חזרה אליו קורעת אותך מהאפור והבנאלי ושולחת אותך היישר על המכונה של המוזיקה הנהדרת הזו.

מאת: יוסף בן עוז.

02/07/2023

מ͟ה͟י͟ ͟א͟י͟ר͟ו͟פ͟ה͟ ͟ו͟ה͟י͟כ͟ן͟ ͟ה͟י͟א͟ ͟נ͟מ͟צ͟א͟ת͟?͟

מראש ומלכתחילה - Von Thronstahl הוא הרכב חריג בנוף של מוזיקת השוליים. במאמר שלפניכם, אנסה לקחת אתכם למסע דרך המוזיקה, הרגש, והרעיונות של הלהקה המיוחדת הזו.

מחשבות על האומנות של Von Thronstahl | מאת: נועה ארצי
(קישור למאמר בתגובה הראשונה)

27/06/2023

http://www.reshimotohu.com/live-noise-blog/2023/24/6/leaving-the-forest

בהפקה מרעננת (ויוצאת דופן, יש לציין) מבית Raven Metal הועלו בליל מוצ"ש (24.6.23) שלושה הרכבים על בימת "האזור" להופעה שמצד אחד הייתה מהנה ואף מיוחדת במינה, ומצד שני מכאיבת לב ומעוררת תובנות. השורה התחתונה בסלט המוזיקלי של הלילה הזה היא שההופעה הייתה חוויה משובחת בהחלט.

את היתר, תוכלו לקרוא בסקירה המלאה.

מאת: יוסף בן עוז.

בהפקה מרעננת (ויוצאת דופן, יש לציין) מבית Raven Metal הועלו בליל מוצ"ש (24.6.23) שלושה הרכבים על בימת "האזור" להופעה שמצד אחד הייתה מהנה ואף מיוחדת במינה, ומצד שני מכאיבת לב ומעו...

23/06/2023

ח͟י͟פ͟ו͟ש͟י͟ת͟ ͟ח͟י͟פ͟ו͟ש͟י͟ת͟,͟ ͟ב͟י͟ת͟ך͟ ͟ע͟ו͟ל͟ה͟ ͟ב͟א͟ש͟!͟

| יוסף בן עוז

בפברואר השנה (2023), הוציא King Dude לאור אלבום ניאו פולק שכל כולו מוקדש לביצוע מחודש של שירי ילדים בריטיים (בעיקר). "השירים מבוצעים בסגנון שלי, כפי שהייתי שר אותם לילדתי. וזו הסיבה העיקרית שהקלטתי את האלבום הזה" כותב KD בדף ה-Bandcamp של האלבום. "הסיבה השנייה" הוא מוסיף "היא להשמיע מחדש את השורות האלו למאזין, כשהם מוגשים ללא הקשר או רוויזיה".

עברו המטאלי מתהדהד היטב גם ביצירתו הניאו פולקית המאוחרת של האמן המסקרן הזה, ואופף אותה הענן המתוק-מר הזה של צד-אפל וצד-שמח המרקדים בהרמוניה בתוך הטכניקה של המטאל, במיוחד זה המילניאלי שKD מנגן. זוהי גם האווירה הטבעית והכה פשוטה בכל אחד משירי הילדים של פעם שמנוגנים כאן. הדוקרניות הגלויה הזו של היצירות הללו מעוררת נוסטלגיה לימים בהם הורים ראו את עצמם כמתווכיו של העולם כמות שהוא אל ילדיהם: מלא בשמחות, עצבות, בגידות, ריבים, נבזיות המתגלה לאחר זמן כפחד ולאחר מכן כהזדמנות לחברות אמת; ההיפך הגמור כמעט מגישת המרחב-הבטוח של ימינו, הממסכת אל הילדים עולם מקוטב, ובעיקר קפוא: ללא דינמיקה, ללא סקרנות, פלקטי ונבוב עם אפס עניין במיוחד כי אין בו אינטראקציה בין הטב לרע.

מרבית השירים בנויים ממקצבים פשוטים וקליטים למדי, בלא שבירות או הפתעות. KD משמר את המומנטום הפנימי של שירי הילדים בו המרכז השירי מועבר מן המוזיקה אל הליריקה ככה שהמוזיקה מהווה תפאורת תיאטרון שבתוכו משוחקת הסצינה המתוארת בשיר, ורק מנגן או שר אותו בצורה מעוותת או עם טוויסט. המעבר שלו מהמטאל אל הניאו פולק הוא כמעט טבעי מבחינת האמן הזה. יש בו ביטוי לכמיהה העמוקה שלו (שלא השתנתה) לבטא סגנונות ישנים במוזיקה עכשווית יותר, או מוטב נאמר – בהגשה אישית. מה שנחמד למדי באלבום היפה הזה הוא שאינך יכול שלא להתפתות להציץ שוב במילים של השירים (מי עדיין קורא מילים היום?). אפס האכלה בכפית שמשתלמת מאוד. גם שירים שלכאורה אתה מכיר מאוד (Twinkle Twinkle little star או London bridge כדוגמאות בלבד), פתאום נקראים אחרת כשהשיר מתנגן ברקע בגרסתו של KD. היצירה הזו היא דוגמה מצוינת לכך שגם אם מבחינה טכנית אין בה שום בשורה ניאו-פולקית (מאוד מורגשת האווירה הנהדרת של Current 93, זה פשוט בלתי נמנע) עדיין מדובר ביצירה עם קסם פנימי נהדר, שקשה שלא לחזור אליה שוב.

מאת: יוסף בן עוז

(לינק לאלבום בתגובה הראשונה)

16/06/2023

𝟭,𝟮 ניסיון | ראיון (וקצת מעבר) עם להקת 𝗣𝗲𝗼𝗽𝗹𝗲 הישראליים

מאת: יוסף בן עוז.

"לא הייתי עושה שום דבר שונה ברטרוספקטיבה, אבל היה מעניין אותי לראות מציאות חלופית שבה כל הלהקה הייתה אורזת את הדברים שלה והייתה נוסעת לארה"ב. אני חושב שהיה לנו סיכוי... אני עומד מאחורי זה וגאה שמגיל 14 עד 19 יצרנו והופענו וחווינו הופעות שהעוצמה שלהן לעולם לא תחזור. אני מופיע היום על במות גדולות אבל זה ממש לא אותו הדבר כמו מה שהיה עם PEOPLE. אם מישהו צעיר קורא את זה שיידע, שאם הלהקה שלו עובדת, ויש אנרגיות, ויש רצון אז לא לזלזל בזה: להמשיך הלאה להמשיך קדימה ולתת בראש."
(עידן קופפרברג, PEOPLE, מתוך הראיון).

הריאיון שלפניכם מחכה הרבה זמן לעלות. כמה מחברי להקת PEOPLE הישראלית (ז"ל) חזרו איתנו לימים ההם. זוהי הזדמנות להיחשף מחדש אל אחד ההרכבים המסקרנים והמשוגעים שפעלו פה בסצנה הבוסרית ההיא של הניינטיז, ושהייתה במובנים רבים מעבדה חשובה של מטאל ניסיוני שהקדימה אף הרכבים מוכרים מאוד באירופה מהתחום הזה.

*
הריאיון המלא בתגובה הראשונה.

14/06/2023

ס͟ל͟א͟ד͟ג͟'͟ ͟מ͟ל͟ו͟ד͟י͟ ͟|͟ ͟ה͟י͟ל͟כ͟ו͟ ͟ש͟נ͟י͟ה͟ם͟ ͟י͟ח͟ד͟י͟ו͟?͟

הניסיון ההיסטורי לא משקר: בריטניה היא האמא הגדולה של המוזיקה והאמנות הטובה באמת. כמו כדור של בדולח – היצירה המטאלית של הבריטים תמיד הצליחה להתנשא מעל לרגיל ולבנאלי ולתת לך הצצה מזוככת אל מוזיקה הצופה פני עתיד. אחוז הפנינים הנמצאות בחול היצירתי שם גבוה יותר לאורך הזמן. Jotnarr, לא חוטאים לסגנון הבריטי המסורתי הזה בכלל. הרכב תמוה זה בעל השם המוזר המרפרר קצת לעולמות הנורווגיים דווקא, עושה סלאדג' מטאל וירטואוזי במיוחד.

כעיקרון סלאדג' הוא פלסטינה קשה לעבודה: מדובר בסגנון דיי מטעה בגלל שהוא מכיל שני יסודות מוזיקליים הסותרים זה את זה (והרי סתירות הן כל היופי). מחד, הדיסטורשן של הגיטרות מאוד עבה ומרושל והוא מושך את הנגנים להשתעשע איתו כמו שמשתעשעים לא פעם בסשנים של ג'אז, למי שמכיר ושמע. וירטואוזיות היא נחלתו היפה של ההבי מטאל כמובן. שם יש לו את הקרקע הנוחה ביותר להתפתח ולגדול לתוך המוזיקה הנוסקת אל השמים ומעוררת ההשראה שהוא. כלומר מצד אחד הסלאדג' הוא מן סגנון בת של ההבי מטאל בעצם. מאידך, יש לסלאדג' גם תכונה הופכית לגמרי לכל זה: הדחיסות הכבדה של הסאונד והתופים המתכתיים בטמפו נמוך משרים תחושה של דום-מטאל, אבל מהסוג המלוכלך יותר. אלו מטביעים את חותם המטאל הקיצוני על הסגנון. התשתית הקיצונית הזו במשולב עם הרעננות השובבית משהו של הוירטואוזיה שתיארנו קודם – הם כר פורה לסגנון עם פוטנציאל גבוה כי הוא מאפשר למוזיקאים הרבה חופש לעבוד איתו באופן יחסי. Jotnarr מנגננים סלאדג' אבל עם טוויסט: הוירטואוזיות שלהם היא לא רק אילתור חינני על הבמה; יש שם נעימות וריפים שמיימיים, כאלו שהתחושה היא שהם כבר חצו את הקווים. אין פה פילרים מעניינים המעידים על יכולותיו של הגיטריסט; מעין התפתלות של הגיטרות על המצע הקשוח של הדיסטורשן – יש פה מנגינה של ממש. כלומר אצלם מדובר בשירים שהבסיס שלהם הוא המלודיה ולאו דווקא התשתית המחוספסת.

וכאן הקטע המוזר: בד"כ, מה שתיראתי כאן הוא מתכון לרמאות: מי שמשתמש בתשתית המטאלית כסתם צלחת להגיש עליה מנעמים ש'יכולים לדבר לכל אחד' – היינו מוזסיקה נעימה רק עם תחפושת של אופל, עושה משהו שהוא לא מטאל בסופו של דבר. הדוגמה המובהקת ביותר היא הבלאק האטמוספירי, אבל היא לא היחידה. גם הגלאם שיחק את המשחק הזה, גם מה שנוהגים לכנות מטאל סימפוני – רובו ככולו הוא הבלוף הזה בדיוק (מי אמר Within Temptation ולא קיבל?). זה נעים, זה אפילו נהדר לפעמים; אבל זה לא ממש מטאל. לא מוכרחים להידחף לבית לא לך כדי להיות מוזיקה טובה. לכו הביתה שלכם, לכו. אצל Jotnarr לעומת זאת – זה ממש לא המקרה. השיר עצמו מתאחד עם התשתית הקיצונית עליה הוא מוגש. אילו היינו מפרידים את העוצמה המטאלית מהשירים של Jotnarr היינו מקבלים משהו שמאבד איזו מהות פנימית. אחרי מבחן האש הזה, אתה שמח כשאתה מאזין לזה. כי אתה מגלה כיצד יש עולם רגשי משוכלל גם בז'אנר לכאורה אפור ועבה שכזה.

לאורך כל ההיסטוריה המוזיקלית שלו מצליח ההרכב הזה להרחיב את הגבולות המלודיים של הסלאדג' מבלי ליפול לפח הברחני של הקיטץ'.

רוצו לשמוע.

מאת: יוסף בן עוז

4 track album

07/06/2023

פ͟א͟ו͟ו͟ר͟ ͟ע͟ו͟ש͟י͟ם͟ ͟ב͟א͟ה͟ב͟ה͟ ͟א͟ו͟ ͟ש͟ל͟א͟ ͟ע͟ו͟ש͟י͟ם͟ ͟ב͟כ͟ל͟ל͟ ͟|͟ ͟ס͟ו͟ד͟ ͟כ͟ו͟ח͟ה͟ ͟ש͟ל͟ ͟ה͟ד͟י͟ס͟ה͟ר͟מ͟ו͟נ͟י͟ה͟

קשה לדמיין בלוף קל יותר מהנויז: תערובות צלילים שאין בהן מאומה זולת מה שהשומע מדביק להם במוחו ההמום; תשפוכות של סאונד שעפ"י רוב עשויות בעיקר מסימפולים זולים שאפשר להקליט בתחנת הרכבת, בפאתי חדר הזבל נוכח משאית האשפה העובדת, במטבח של סבתא או במגרסה של המשרד; הכל בנוי בטכניקה של גיבוב אקראי. הנויז הוא הגרסה המוזיקלית של בגדי המלך החדשים: תערובת נטולת פשר המוצגת לראווה ומזמינה את הקהל לדמיין עבורה איזה פשר שיירצו. ואנשים אכן מדמיינים. ואתה מוצא את עצמך אפוף בטיפוסים תמוהים הממוללים את סנטריהם בחשיבות עצמית ומזהים דברים על גבי דברים בתוך ערימות של אשפה אנטי-מוזיקלית. נשאר רק להביא פופקורן ולהשתעשע במחזה ההזוי הזה.

אילו היה רוג'ר סקרוטון (מגדולי ההוגים השמרניים של ימינו שכתב גם על אסתטיקה ומוזיקה ונודע בבוז העמוק שרכש לכל מה שאפשר לכנות אותו פופ ועל כך, בין היתר, שמורה לו בליבי פינה חמימה) מתוודע לנבכי הנויז, היה קרוב לוודאי שובר את האוזניות: אם מוזיקת הפופ היא זילות ערכה הנשגב והעתיק של המוזיקה, הרי שבגיהינום של מחרבי העולם שמור למחוללי הנויז מקום במדור נהנמוך ביותר.

בלוף אמרנו? ובכן: ברוב המכריע של המקרים, זאת אומרת. יש - כמובן - חריגים.

אחותה היפה של הנויז היא הפאוור אלקטרוניקס (והאינדאסטריאל כמובן). מדובר בסוגה מעודנת הרבה יותר, אך כאחותה כן היא: עשויה היא גיבובים גיבובים של להטוטי סאונד המחליפים את הלחן והמוזיקה במערבולת שהמשמעות שוייפה ממנה החוצה בנייר זכוכית גס במיוחד. שלא כמו הנויז, ייחודו של הפאוור אלקטרוניקס טמון בעיסוק הבוטה שלו באסתטיקה של תכנים מקפיאי דם. התעללות בילדים, רצח פעוטות, סדיזם איטי וקר - ועוד נושאים הלקוחים מן המרתפים העמוקים ביותר של הניכור והברבריות האנושית. סיקרנו כמה כאלו כאן במגזין שלנו זה מכבר (למשל Nicole 12 של מיקו אספה הידוע לשמצה). האמא הרוחנית של הסוגה הזו (או לפחות אחת מהן) היא Throbbing Gristle, הרכב שפעל עוד בסבנטיז והחל להשתעשע כבר אז עם רעיונות מוזיקליים פשטניים (הקדימון ההיסטרי למה שאנחנו היום מכנים Industrial בעצם) שעמדו בסתירה בין המתיקות המוזיקלית הנראותית שלהם לבין התכנים המילוליים או הרגשיים העולים מתוכם, שהיו אפלים או בוטים במיוחד. ללא ספק הקדימו יוצרים אלו את זמנם.

פוס מארי, שם הבמה של Frederikke Hoffmeiers הדנית, היא מאותם הפרחים העכורים שהנוסחה התמוהה הזו עובדת לה דווקא: היא מצליחה איכשהו להעניק משמעות עמוקה דווקא לקטעי האינדאסטריאל/פאוור אלק' המגובבים בעליל שהיא יוצרת, מבלי שהעסק יחווה כמו תרמית או כמו הבל נטול פשר. אני חושב שהסיבה העיקרית לכך היא הקול המלודי והנשי שלה המשולב היטב עם קטעי הקלידים האווירתיים המסוגננים בהקפדה - שני האלמנטים המדביקים ביחד את כל העסק לכדי חטיבה אחת שלמה. פרדריקה היא טיפוס אנלוגי רדיקלי: את היצירה שלה היא שילבה בשיתופי פעולה מרובים עם לוק רהבק (אמן קרואטי) בהוצאה על גבי קסטות בלבד. ערכה האנטי מוזיקלי של פוס מארי הוא ערך אמיתי. את קטעי הצלילים הדיסוננטיביים של פוס מארי ניתן למקם על רצף רגשי עמוק במיוחד, דווקא בזכות היכולת המופלאה שלה לתפור את הכל בצורה שבה האסופה הלכאורה רנדומלית הזו מקבלת - כאמור - משמעות מפתיעה. המשמעות שלהם היא כזושמקבלים כשצופים בקטעי הלם מתוך סרט אימה. היצירה של פוס מארי היא התקווה של מי שמחפש את האגרוף בבטן שהסוגה הזו מבטיחה להעניק למאזיניה: קטעיה הם אפיים עד קיפאון, נוגעים ומרגשים לפרקים בה בעת שהם קרים ושבורים לחלוטין. האלבומיה פוס מארי משכילה לעורר בך ההמאזין תחשות כנות של עצירה, נסיעה, אהבה, שנאה וכו' - הכל באמצעות תמהיל הצלילים הלקו חרובו ככולו מן העולם המתועש - ומכאן זכותה הגדולה של המוזיקה הזו לעמוד בפני עצמה ומכאן גם סוד כוחה הגדול: פוס מארי עושה אינדאסטריאל נקי. כמו אלכוהול מזוקק, כשהם נקיים הם סם המוות. אי אפשר לשתות אלכוהול נקי כמו שאי אפשר לספוג לאורך זמן מנות גדושות של אינדאסטריאל. אך מי שדוגם אותו אפילו במעט, נוכח להבין לעומקה את משמעותה הדוקרנית של הגלולה האדומה כשהיא זורמת בעורקיו, ופוקח הוא עיניים על עולם מודרני קר-יבש-ומנוכר כפי שמעולם לא פגש.

הזכרנו את הנשיות של פרדריקה: נשיותה הפורצת לסירוגין אל תוך המוזיקה מכניסה מגע רך המכניס אלמנט נוסף של מורכבות לעומס הנפשי הרווי הזה. בכל הקור הנורא הזה, אהבה: פרדריקה מעניקה למאזין שלה אהבה. היא לא מניחה לך למות לבד; היא תלטף לך את הראש עד שתעצום את העיניים. ועמוק בפנים אתה יודע - שאם כבר למות בברזליה של התעשיה שהפכה להיות כל העולם שלך - אז רק ככה.

מאת: יוסף בן עוז.

8 track album

31/05/2023

ס͟ו͟י͟ה͟ ͟מ͟ט͟א͟ל͟

בוקר טוב, מטאליסט של סויה. הגיע הזמן לקום לעבודה.

אתה קם, מסיים את ענייניך בשירותים ובמקלחת (שמפו מרכיבים טבעיים בלבד שלא נוסה על בעלי חיים. המחיר שלו כפול מהרגיל, אבל...), והגיע הזמן לשים משהו בספוטיפיי. בבוקר אתה אוהב לשמוע קלאסיקות, אז מתחיל עם The Bleeding של Cannibal Co**se תוך כדי שאתה מכין קפה עם חלב סויה דל שומן, וחביתה מביצי חופש עם סלט ירקות אורגניים. אתה שם לב שצלחות הבמבוק המתכלות החד-פעמיות נגמרו... מקווה שלא תשכח לחדש את המלאי בדרך חזרה הביתה בערב.
הדרך לעבודה פקוקה כרגיל, אבל זה נותן לך מספיק זמן לשמוע עוד קצת מוזיקה. הקניבלים עשו לך חשק לקצת אולד סקול, אז אתה ממשיך עם Mortician, קצת Necrophagia…

במשרד, לקראת ארוחת הצהריים, ג' ממחלקת קשרי קהילה ניגשת אליך בחיוך, ומספרת לך שביום שלישי עוד שבועיים נקבעה פעילות לעובדי החברה – שיפוץ וצבע בפנימייה לנוער עם סיכונים מיוחדים. "מספר המשתתפים מוגבל, האם תהיה מעוניין?" אתה מתלהב, פולט קריאת התפעלות וכבר עומד לך "בטח!" על הלשון, אבל אז פתאום אתה נזכר שביום שני בעוד שבועיים Anaal Nathrakh מופיעים בארץ בפעם הראשונה וכבר קנית כרטיס... תכננת לעבוד מהבית למחרת. אתה מתלבט בתוכך למשך כמה שניות, משפיל מבט... ואז ג' אומרת: "נו?? אתה יודע איזה שם טוב זה יביא לחברה???".... אתה נאנח קלות ומסכים. היא קופצת בשמחה, מודה לך וממשיכה הלאה. נו, אז יהיה עוד לילה לבן. הזדמנות טובה לנסות את תכשיר האנרגיה הטבעי שקנית, על בסיס סויה, ג'ינגר ותמצית אפרסמון.
אחרי הארוחה (טופו עם חצילים ואפונה, אורז מלא וכרוב ניצנים) הגיע הזמן לבלאק, אז אתה מתחמש שוב באוזניות. האלבום החדש של Tsjuder כבר ממתין לך. לא רע, לא רע בכלל! כשהוא מסתיים אתה ממשיך עם Watain, ובין לבין מתכתב בקבוצת הווטסאפ החדשה שהוקמה בשכונה שלך והצטרפת אליה, קבוצת מתנדבים לניקיון של המרחבים הציבוריים וחדרי המדרגות בשיכון הדואר הוותיק. הפעם דווקא יש התארגנות להפגנה מול העירייה על הסחבת בשיפוץ גן השעשועים ברחוב הסמוך; אתה מוסיף את התאריך והשעה ליומן שלך ומבקש מהמארגנים לעדכן אותך על כל שינוי. השיחה הזו מציפה אותך באנרגיה – אתה עובר לשמוע את Behexen.

בסוף היום, אחרי העבודה, אתה נוסע לפגישה של קבוצת הביגוד-יד-שנייה למסירה שמצאת לא מזמן בפייסבוק. הפגישה מתנהלת באופן חיובי ביותר: ארגנתם המון שקיות הפעם. גם הכיבוד היה טעים, חטיפי סויה פיקנטיים. ר', מארגן הקבוצה, מספר בפירוט על המשפחות הנזקקות שאותרו ועל סיבוב החלוקה המתוכנן לשישי הקרוב, ואז נותן הרצאה קצרה על המחקר החדש שהתפרסם בהולנד, שמוכיח איך מיחזור בגדים תורם להפחתה של 28% בפליטת גזי חממה. בסיום הפגישה אתה מפטפט קצת עם הנוכחים ולפני שאתה נפרד לדרכך אתה שם שוב את האוזניות (Inter Arma) ומישהי שואלת אותך מה אתה שומע. "סתם... רוק כבד כזה..." אתה ממלמל בחיוך, מוסיף "להתראות" וממהר להסתלק.
הגעת הביתה בדיוק בזמן להתארגן לדייט שלך עם המתוקה ההיא שהיכרת בסשן היוגה שאחת השכנות שלך ערכה על הגג בשבת האחרונה. היא ממש מצאה חן בעיניך, קופירייטרית ופעילה בעמותה שמוצאת בתים חמים לחתולי רחוב. הזמנת לכם מקומות למסעדה האיטלקית החדשה והמדוברת – 100% טבעונית ונטולת גלוטן. אתה תוהה בינך לבין עצמך אם יצא לכם לדבר על העדפות מוזיקה הערב, ושוב נזכר בהסבר השגרתי שלך, איך מטאל קיצוני הוא בעצם "תיעול חיובי של רגשות שליליים ותסכולים שמצטברים, ודרך טובה לפרוק אותם". כשאתה יוצא מהמקלחת אתה מתלבש לצלילי Fleshgod Apocalypse ולא, לא שכחת לקנות את צלחות הבמבוק – אתה מחייך. אתה מטאליסט בוגר, אחראי ורציני.

מטאליסט של סויה.

מאת: טל עידן.

DEVIATE DAMAEN proudly present: “SOYA BLACKSTER”extracted from the album “Soqquadro Tanz”, scheduled for release on May 2 2023Bandcamp: https://deviatedamaen...