קורין קיציס

29/08/2024

פתחנו קורס חדש. אני יודעת
שיהיה מרתק מעשיר ומשמעותי כי תיעוד קולנוע ביטוי וסיפור הם הנושאים שהכי קרובים אלי בעולם. ומיטל מדהימה וקבוצה זה דבר חזק ברמות . וזהו
לשאלות והתלבטויות
אני פה

14/05/2024

you cant procces guilt

זה משפט שפעם שמעתי והוא עשה לי כלכך הרבה סדר בחיים. לפעמים, כי ככה למדנו, אנחנו במקום לפעול, להסתכל דוך על המציאות ועל עצמינו, על הדפוסים ה״רעים״ שלנו או על דברים שאנחנו ״לא מספיקים טובות״ בהן, אנחנו מרגישות אשמות. דרך מאוד מתחוכמת להלקאה עצמית ותחושה שאולי לא עשיתי מה שרציתי באמת אבל פחות אני מרגישה רע לגבי זה....

אז לא. אשמה לא מקדמת אותך לשום מקום ובטח שלא גומרת לך להיות טובה יותר, להפסיק לעשן, להיות אמא נוכחת יותר, בת זוג מכילה יותר, בעלת עסק משגשג יותר או כל דבר אחר. אשמה היא תקיעות.

בשיחה שלנו בזום נדבר על האלטרנטיבה לאשמה - אחריות. הסתכלות על המציאות. על האמת. ומתוך היכרות עם הטוב שבנו, עם הרוך, עם החמלה דרך קבלה וסלחנות! להביא לשינוי.

וכן זה מבהיל. אנחנו רגילות להתקדם דרך ביקורת ומחשבה שאנחנו לא. אבל מחקרים מוכיחים וגם את יודעת את זה דיפ דיפ אינסייד שאת הכי טובה שטוב לך.

וסביב זה יעסוק המפגש.

בואי ככה איך שאת.

עם איזה דף ועת.

קישור להרשמה באתר! החדש! שלי! שבו אפשר לשלם להרשם והכל!

יהיה נעים

מפגש זום על למה כדי להתחיל להגמל מאשמה ובושה ולהתידד עם רוך, קבלה ואחריות

07/04/2024

ב18.4 יום ה׳ - אקיים הקרנת אוןליין ראשונה של הסרט שלי. אחרי ההקרנה ניפגש בזום ואני קצת אדבר על התהליך ועל להיות אמא ועל להיות בת ועל למה זה מורכב. אם יש לכן מאמי אישוז, זה סרט בשבילכן. מצרפת טריילר וקישור להרשמה.
ניפגש

05/04/2024

ב19 וב20 לאפריל - אנחנו עולים שוב עם ׳לאב מי טנדר׳ וזה כלכך מורכב לי פתאום . מאז שהיא עלתה בפסטיבל ישראל שנה שעברה, פרצה מלחמה נוראית, כזאת שמאפשרת לחיים גם להמשך אבל בעצם הכל מדמם ופצוע שרוף ושבור. יש ילדים נשים וגברים שעוד שם. זה בלתי הגיוני. והחיים ממשיכים. וזה אולי הכי כאוב וקשה להכיל. שהחיים ממשיכים. אני גאה בעבודה הזאת וגם עייפה ממנה. לפעמים תאטרון נראה לי מגוחך. מיושן. אומנות בכלל מה נסגר איתך. ואני כבר בכלל לא מי שהייתי. ואני החלמתי מהפרידה שלי. מהשבר שלי. ההצגה הזאת זה נצחון הרוח שלי האישי. זה להחליט באופן אקטיבי לסיים מאבק. להכנע אל תוך תהומות של כאב ואבל אובדן ותסכול. זאת עבודה שמדברת על הצורך הכפייתי שלי לשלוט בהכל ולהראות כמה אני חזקה וטובה ומוכשרת. וכל הזמן הכל מתפרק לי. כמו למדינה המתוקה שלי. היא מנסה להחזיק והכל מתפרק לה. היא מנסה לשלוט ולכבוש ולחיות כאילו הכל רגיל, והכל מדמם לה. זאת עבודה שהיא אישית ממש אבל מדברת על הדבר הזה שנקרא להלחם. מה זה? כמה משאבים וכוחות חיים מגוייסים לשם? למלחמה. למאבק. יחד ננצח? אני מזמינה אותך לבוא להצגה. שהיא לא ממש הצגה. אני נבוכה מהמילה הצגה. זה מופע. בואו להיות פאסיבים במופע. תנו לנו לתת לכם ערב שתוכלו להרגיש בו. לצחוק. לבכות. לחשוב. עליכם. על האמהות שלכם. על הבני זוג שלכם. על המדינה שלנו. על עצמינו. זה מותר? זה קשור? אני לא יודעת כלום אבל הולכת צעד צעד. כרטיסים בביו וחיבוק בסוף

22/03/2024

פוסט על תרבות הסטוצים - לא אמת אובייקטיבית - אלא ממש דעתי האישית :

אני אף פעם לא אהבתי סטוצים, אני יודעת אולי נראה מבחוץ שאני הכי משוחררת וחוגגת את המיניות שלי ווואו אבל אף פעם לא הייתי טובה במין חד פעמי ואף פעם לא הרגשתי בטוחה בו ולא נהנתי בו. תמיד הרגשתי בצעירותי (וכך גם חונכתי ״גופך הוא מקדשך״, לטוב ולרע) שאני כאישה, בת, נקבה, לי יש משהו שהצד השני רוצה לקחת. המיניות שלי התפתחה סביב המתח בין נורא לרצות לבין נורא לפחד. בין הצורך המתמיד להדוף, להגיד שאני במחזור, לצחקק, להגיד די… התקיים משא ומתן ביני לבינם בו הם רוצים הכל ואני מוכנה להתפשר על חלק, במהלך המו״מ הזה נאמרים דברים ממש משכנעים כמו ״את עושה לי כאב ביצים זה לא חוקי״ או ״מה את עושה לי טיז אם את לא בעניין״ ועוד…. ואז כנערה רוצה, לא די שאני אשמה על כך שאני רוצה, גם אני עכשיו אשמה ונבוכה שאני לא נותנת. או לא ״חרמנית על אמת״ כמו שאני עושה ת׳צמי. אני אף פעם לא אהבתי לשכב סתם עם בנים. זה גרם לי להרגיש מנוצלת. אני יודעת לעשות קולות שצריך, ולהראות קולית וזורמת שצריך ואני יודעת לשכנע את עצמי שזה בעצם נעים לי. ובעצם זה לא היה לי נעים.
בגיל 19 התחתנתי. מכל מני סיבות. כי התאהבתי. כי הייתי צריכה בטחון. יאדה יאדה יאדה 16 שנים מאוחר יותר, הופשרתי וחזרתי לשוק הזה. לרווקים. לחופש. לסטוצים. בת 35 מרגישה בת 16. שוב טרף.
אבל גם אישה. פתאום יותר בטוחה. אבל גם לא באמת. אחרי כמה סטוצים, הגוף שלי עשה לי פוסי משחק בדמות פטריה יפה וגדולה. תודה לך גוף יקר על זה. הושבתתי מסטוצים. ובזכות איזה מדקר מתוק, וחברה קצת היפית, שאלתי את עצמי מחדש את השאלה מה בעצם אני רוצה. מה נעים לי. במפגש רדומלי עם גברים הרגשתי נחותה. אמירה קטנה על הריח שלי, על הגוף שלי, על איך אני גומרת או לא גורמת וחזרתי להיות צב מתוק וסגור שעושה תנועות של כוכבת פורנו.
למזלי כבר גרה בי אישה. והאישה שבי למרות שלא היה לה עדיין ממש צורה היא ידעה. שלא ככה היא רוצה. ובזכות הפטריה החמודה שבהתחלה חשבתי שהיא הורסת לי את כל הכיף ומה את קשורה, הבנתי שיש פה מהלך שצריך להעשות.

אני קוראת למהלך הזה ״מהלך חליסי״. ולמה. כי חליסי הבתולה בפרק היחיד שראיתי של משחקי הכס, צריכה לשכב עם החתיך הענק והמפחיד הזה, ורגע לפני שהיא נכנסת מבועתת איזה אישה חכמה נותנת לה עצה, והיא נכנסת לשם ומביאה לו אותה בהפוכה. היא מגלה בעצמה את הנקבה הרכה החכמה היודעת ומלמדת אותו שהיא בשבילו מקום לנוח. מקום של ריפוי. שמשאירים בו את החרב ומגן מחוץ לאוהל.

הבנתי שאני לא מסכימה יותר להתפשר. תודה לבן זוג שהיה לי, שהיה כל כך בטוח בגבריות שלו, שיכולתי אני להפסיק להנהיג. ולהתמסר למנוחה. לחיפוש של עונג. להסכים להקשר. להסכים להצטרך בטחון. כי אלה התנאים שאני צריכה.

אחת העבודות המרכזיות היא סביב ריצוי.
איזה דברים אני עושה שאני לא מאה אחוז רוצה. איך אני רוצה שיגעו בי. איך לא. ולא אנחנו לא נעשה חדירה עד שזה לא בול. כי מותר לי לרמות את מה שאני רוצה. ולבקש את זה. ולהראות איך. ולהאט. כי פרוטנר טוב זה מישהו שהעונג שלך מסקרן אותו. שהוא מביא מחברת שאת עושה לי שיעור על הפות שלך. שהוא מבין לעומק שלתת לך בטחון זאת הקרקע שרק עליה תוכלי להפתח ממש ולהיות כנועה וסוגדת. ולהתחנן לעוד. המסע הזה חייב! לעבור דרך עצמי. דרך לקבל ולאהוב אותי. את הגוף שלי. את הריח שלי. כי זה כל כך מפחיד לבקש. הרגע שאומרים משהו ויש את הדגדוג המפחיד הזה שאולי יגידו לי לא.

פחד מדחיה הוא פחד משתק. וגם חליסי פחדה שלא תחשבי. אבל לפחד מדחיה יש מחיר. הוא לפעמים גורם לי לעשות דברים שאחר כך משאירים אותי מרוקנת. לפעמים זה מעורר שיפוט כלפי הפרטנר שכנראה בכלל לא מדוייק לי. נגיד דוש, אפס, נרקסיסט, סוטה פלייר, נזרקות ממש מהר. קל לי להגיד עליו מה הוא, שבעצם אני לא שמתי רגל בדלת. אבל אם נזמין את חליסי. נלך איתה. זה גילוי. עוצמות גם מפחידות. ובודדות. אבל גם אפשרות לגלות מחדש גברים. ואת כל מה שיש להם לתת לנו. נדיבות אין סופית שהם כלכך רוצים לתת לנו. ואתתת כל זה תרבות הסטוצים (מילה דוחה של שנות ה80) מבאסת. היא מעמיקה את הפער. כי איך שאני חוויתי, אין בה מספיק כבוד ואינטימיות. למקום הכי קטן ורגיש ופגיע שקיים במיניות.

אז אם לא אוהבת סטוצים. את אחלה. ואם את אוהבת סטוצים את אחלה. ואם את צריכה בטחון. את אחלה. ואם את נקשרת. את אחלה. ואם את לא רוצה לשכב חודשיים שלושה ארבעה זה בסדר. תנסי פשוט לתקשר אותך. ומה את צריכה. כי יש גם גבר שקשה לו. מאזינה גאונה פעם כתבה לי : אני תה שומר. ולא כולם אוהבים תה שומר. וזה סבבה. לא לכולם זה מתאים. וזה סבבה. אחלה.

יש בלבול בין מיניות משוחררת וחופשית לבין לשכב עם מלא בנים. אני בסגנון אחד. ואם את גם ככה. אז אנחנו יחד בזה. ואם את סגנון אחר זה לא פוסט בשבילך אולי.
אבל את, בא לי שתקראי את זה ורגע תבדקי עם עצמך. מה נעים לך? מה לא? מה הכי היית רוצה? כמה את יודעת לאהוב? מה מבהיל אותך? מה את עושה לא מתוך 100 אחוז רצון? איפה את נבוכה ומנסה להסתיר? איפה את פוחדת שילכו?

ואני יודעת כי אני מסתובבת, יש מלא בנים גברים שווים וטובים ואוהבים בחוץ שמחכים לחליסי. הם גם בממשלה. והם גם בטינדר. ויש לנו כוח מאוד גדול. להראות משהו אחר. ומי שבכל זאת רוצה להיות דוש אחרי שהראת לו. זה כבר עניין שלו.

ושילך לשתות חליטת לואיזה.

10/03/2024

11/02/2024

ביום שלישי ה5.3 ב20:30 אפשר להפגש בפודקאסט לייב שלנו ב׳תאו׳ בהרצליה לינק לכרטיסים למעלה

01/01/2024

לנסות דברים חדשים ולהיות בהם בינונית זה הדבר הכי קשה לי בעולם.

אני אוהבת להבריק על הוואן, וונדרקינד, כישרון מולד, איזה טאץ׳, גאונה! מבריקה! מחיאות כפיים! הקהל נעמד! הדרן?! בטח! מה זה?! זה סתם שירבוט.... לא! זאת יצירת מופת! תודה תודה. לא באמת את משהו, די...תודה. אתם מגזימים.

זה מאודדדדד קשה לעשות משו חדש. כי לפעמים זה סתם באמצע. פושר. לא כזה מוצלח. לא עם המבריק הזה של המבריקות. ולי זה ממש קשה.
אני מרגישה שרואים לי, מרגישה שחושבים עלי שאני גרועה, זה מביך אותי, נוראאאאאאא. זה קשה לי בגוף. זה עושה לי שבלול. זה עושה לי חשק לוותר, זה תופס לי את הצוואר וגורם לי להרגיש מגעילה ולא מושכת.

קשה לי לנסות דברים חדשים. להעיז. וזה מבאס כי די חלאס אני סתם מנסה פה כל מני דברים. מה קשור כל השיפוט הזה. סתם בא לי לשחק.
לעשות ערב רווקים רווקות פה, לייצר סרטון מצחיק שם, לפרסם משהו פה, לא לכעוס על הבן שלי שהוא עושה חיקוי הכי משפיל שלי ליד מלא אנשים, לא לריב עם הגרוש שהוא מדבר אלי בלשון ציווי, לא להתרחק מאמא שלי שהיא מחמיאה לי וזה פולש לי לגוף,
רוצה סתם לשחק לי בלהיות כל מני גירסאות שלי.

אבל זה משחק לא כיף. משחק שמפסידים בו. משחק שלא מוחאים לי בו כפיים. זה סתם משחק שלי עם עצמי בלי קהל ובלי מדליות וקונפטי.

כל כך היה לי פעם קשה להפסיד. בגוף זה כאב לי. שרףףףףף לי. אני מרגישה את הבערה הזאת עכשיו שכותבת. זה השפיל אותי להפסיד. זה הביך אותי. זה היה להיות או לחדול. לנצח או תהום של מוות שחור של כשלון.

וזה קשה להתשנות. הגוף מאובן שם. דפוק על ה-אני הזה ששונאת להפסיד. המושפלת. הוא, כבר נוח לו שם. תניחו לי. אני כזאת. ווינרית. נו. כזאת אני. נו. די.

אבל בודד לי שם. ומייגע לי שם. ואין לי כוח להיות כל כך מוצלחת, זה הרבה להחזיק. זה הרבה לזייף. זה לונלי אט ת׳ה טופ. זה חזיית פוש אפ תמידית. כלפי חוץ זה מפתה אבל עם עצמך את יודעת שיש פה מחיר לכל הציצי המורם הזה.

אז אני, אני יוצאת מארון ההצלחה. אני מורידה את חזיית הנצחון.
אני מבולבלת
אני לא יודעת מה זה קרן השתלמות גוד דאמיט
הבן שלי בז לי לפעמים וזורק על אח שלו מחבט פינג פונג,
נהייה לי צלוליטיס
והכי נורא....אני עושה דברים בינוניים לאחרונה

המזל הוא של2024 לא תהייה ברירה אלא להכיל את זה.
כי זה מה שאני מאחלת לי.
להכשל בסטייל, לשחק בבינוני, לא להיות המקסימום, לעגל פה פינה ולא לחשוב שהעולם יתפרק מזה.
סתם להיות אישה חמודה עם קצת פחות חשיבות עצמית. סתם לשחק. תנו לי לשחק. תני לי לשחק.
אם יצא 6 6 נשמח אם יצא 2 1 נזוז לאן שאפשר. אם יעשו לנו מארס טורקי נגיד בואנה שיחקת ממש יפה, שאפו, רוצה עוד סיבוב. ואפילו נציע תה!

אז 2024 תני לי סתם להיות. עייף לי להחזיק.

צילום: רוני כנעני מתוך צילומים לשיין

04/12/2023

יש לי ילדה בת 7. קוראים לה לאה והיא מדגדגת לי את הלב. כי היא בת כי ההיא כי היא הגיעה בנקודה מסויימת.
ואם יש לי פחד, ואין לי המון דווקא, זה שהיא יום אחד, תתחיל לשנוא את עצמה. שהיא יום אחד תסתכל במראה ותראה משהו אחר מהפלא והיופי שהיא. שהיא תכנס באל כורחה, למסלול הנוראי הכואב, הפוצע והיקר, של לשנוא אותנו. את הגוף, את העור, את השער, את הרגליים, את ההקיף, את הנמשים, את המבנה. חיים שלמים שחיות ברצון להיות אחרות.

אני יודעת שלי, יש תפקיד מרכזי, ראשי, בסרט שלאה תאכל על הגוף שלה. היא קוראת אותי כל הזמן. כל מבט, כל צחוק, כל מילה שנאמרת וגם שנחשבת, היא רואה. והמחט הקטנה שלה משרטטת רשמים על הדף החלק. כל הזמן. יש לי אחריות. כבדה. גדולה. קשה.
לאהוב אותי. את הגוף שלי. את הכוח שלי. את המבנה שלי. את הכפות רגליים, את החזה.
לאה שואלת אותי, למה הציצי שלך לא למעלה, ומרימה אותו תוך כדי. ככה הוא צריך להיות. ואני גם רוצה שהוא יהיה שם וגם אומרת לה, הוא איפה שהוא. ואני אוהבת אותו. ואני חצי מאמינה וחצי לא מאמינה לי.

אבל יש לי תפקיד. לגדוע שרשרת של שנאת גוף. של אשמה. של בושה. של כאב. של התנכרות עצמית. של אי ידיעה.

אז אני עובדת. ונכשלת. מלא. זה קשה נורא לאהוב אותי. ככה כמו שאני. עם פחממות ובלי מכון ובלי תנאים וככה פשוט אותי. זה חיים שלמים לוקח לי.
אבל אני רוצה. אני רוצה כל כך לתקן. בשביל לאה. ובשביל כל השולשת קדימה של לאות וקוריניות ודניאליות ומרתיות. לתקן קדימה כדי שהדנא טיפה ישתנה. קצת. כדי שאולי לא יגיע היום הזה שלאה תסתכל במראה ותסנן משהו מגעיל בין השפתיים. וכדי שלאה לא תכלה מיכלים ארגזים מכולות מחסנים של אנרגיה על לרצות להיות אחרת. כדי שלאה סתם תחיה בתוך הגוף שלה. שהוא שלה.
וזה בשבילה וזה בשבילי.

ב21.12 בשעה 19:00
מעיין קרת, האישה המדהימה והחלוצה, שהסכילה להבין על בשרה, שאנחנו חייבות שינוי, ואני שנורא נורא רוצה ללמוד אחרת נעביר מפגש מיוחד ואינטימי בבית מרים ביפו.
Maayan Keret
נדבר בדיוק על זה. וזה לא משנה אם את אמא או לא. כאישה וילדה הגוף שלנו הוא גם לא שלנו. הוא של כולם. להעיר, להגיד, מה ללבוש כמה ארוך, כמה בחוץ, כמה יפה...
נדבר על דימוי גוף, על שינוי, על עיניים חדשות וטובות עלינו, על פרקטיקה ועל הכוח שלנו כקבוצה לשנות וליצור עולם חדש. לנו ולשושלת העתידית שלנו. אני מאד ממליצה. וזה גם מחיר מסובסד וחד פעמי.

https://did.li/EonIw

30/10/2023

החיים ממשיכים. השמש זורחת ושוקעת. חבל שמוקדת כל כך אבל מילא. הילדים צוחקים ורבים. ילד אחד קשה לו לישון בלילה. הוא חולם על דובים שטורפים את אחותי. אבל הוא אומר שזה לא קשור למצב. אני עושה כאילו אני מסכימה איתו. הוא רוצה להתגייס לשייטת. הוא לא חלש. הוא חזק. המלחמה הזאת, המתקפה הזאת פתחה פצעים ישנים. שכבר שכחנו שקיימים. או לא ידענו. בשביל הדור שלי, זה אחרת מלדורות אחרים. כל דור נושא זיכרונות אחרים. איימות אחרות מתעוררות. הכתפיים של כולנו תפוסות. האצבע כואבת מגלילה. המוח עייף מאינפורמציה ודריכות. לדור של הצעירים וצעירות. שהרבה מהן מאזינות שלי, זה הלם. הן בדיוק סיימו את הנעורים, הגיעו לבגרות וקרה האסון הזה. לחברות שלהן במסיבה, לחברות שלהן בצבא, לחברים שלהם במילואים, לחברים שלהם שרקדו שם. והם בכלל ג׳ן זי. לא ידעו שיש בכלל אלימות אמיתית. גם אני קצת לא באמת ידעתי. יש כאלה שזוכרות את האור. גם בחושך. כמו דורית. דורית היא מגדלור של אור. של אמת. של חכמה שלא מכאן. של חכמה עתיקה. שלא כותבים עליה בעיתון. לא מדברים אותה בשפת הגברים הלוחמים. והמלחמות. דורית יודעת להביא ריפוי לעולם.
אני, אני, מתנדנדת. בין לדעת מה יש לי לתת. ללשכוח. להתבלבל. להתחפר. בין לתת ללקחת. בין לנוח ללעשות. בין בהלה לודאות שיהיה בסדר. בין משפחה לעבודה. אבל אני גם בסדר. ויש בי כוחות, עוד מלפני המלחמה, של חיות ועשיה, והכוחות האלה לא ממש יודעים שיש חמאס, ודעת קהל עולמית, וכיבוש, ויאוש ומיאוס ופחד וטבח ויתומים וחטופות. יש כוחות שהם כמו השמש. והירח. הם פשוט קורים. כוחות של חיים. הם כרגע המצפן שלי.

דורית ואני חוברות להציע מפגשים של יחד. של כלים. של מרחב מוגן.
הראשון קורה ממש בשבת הקרובה בשעה 21:00 בזום.
בקשו ממני בתגובה לינק להצטרפות לקבוצה (שקטה - ככה מבטיחות?) שבה ייתנן הלינק ללא עלות, ושם גם אעדכן על כל מני דברים ואירועים שקורים. קראתי לקבוצה בשם המבריק ״דברים שקורין״.

אם את קוראת. עד כאן. קבלי משימה. נסי היום לראות איך את מדברת אליך. רק להסתכל על הקולות. רק להסתכל. בלי לחשוב על זה משהו.

״מרחב מוגן״ - קורין קיציס ודורית בר Dorit Bar
יום שבת, 4.11 (1918 - סוף מלחמת העולם הראשונה, רק אומרת...)
21:00 בזום
קישור יינתן לקראת בקבוצה שלי
בואו. בואנה