19/05/2015
חם, כמה חם! (נכתב בסגנון הגשש, אשמח אם שייקה יקריא)
פתאום משום מקום קיבלתי הזמנה לפגישת עבודה.
כל פגישה ראשונית היא הפתעה ואני אוהב את ההיכרויות הללו באמצע החיים עם אנשים חדשים.
הפתעה האמתית הייתה בכתובת הפגישה - " בית אלפא, סוף העולם"
לצערי הרב ולשמחת המתבוננים, תאריך הפגישה נפל על אותם אחד מימי השרב, כאלו שאתה משאיר בכיף לעבודה משרדית ממוזגת.
זה בדיוק מה שהאוטו שלי אמר לי – " אתה לא באמת לוקח אותי לעמק בית שאן ביום שרבי" , " אני מוכן לעמוד בפקקים, להישרט בחניות, אבל למסדרון החום הזה אולי כדי שאקבל טיפול מונע במוסך".
"אתה אוטו חברה !!!", אמרתי לעצמי ולו, בעוד הקאיה הכהה נזהרה לא לדרוך על האספלט הבוער בדרך לסוף העולם.
ברדיו הזהירו מגל החום הענקי ואנחנו נוסעים לעברו כמו ציידי טורנדו.
הגענו לסוף העולם לפני הזמן, עצרנו לביקור עבודה קצר אצל חברי בעיירה הגדולה בסוף הכביש לפני הפניה לבקעה- בית שאן.
אנשים צרובי שמש, שלא למדו מאמצעי התקשורת את הסלאנג הישראלי, דיברו בחביבות עם עצמם, במבטא צפון אפריקאי כבד, כמו בזים לשרב, עומדים ברחבת העירייה, ליד הדואר המרכזי, מתחת לעץ הגדול, עם כוסות קפה שחור. מדי פעם מקומי בכפכפים, מעיר להם שהחיים יפים, יפים אבל קשים, ולי – חם!!!
תמיד שמדברים על עדות ומוצא ההורים, אני מתבלבל בתשובה.
-" אני ישראלי". "אבא מרוקאי חם מזג, ואמא פולניה ( בלי בדיחות) "
האמת שאני אבטיח
– "אדום לוהט בפנים ובהיר וקשה מבחוץ",
מדי פעם אני מפצח גרעינים וכמו אשכנזי טוב, אני לא יודע לירוק את הקליפות.
"ואיך הם מסתדרים? " תמיד שואלים.
" חברים הכי טובים", " גרושים 30 שנה ומדברים כל יום בטלפון ומנסים להסביר איך יצאתי כזה, אבטיח!!! "
כי מה מבדיל בין עדות? אוכל!! ולפי האוכל אני בוחר להיות מרוקאי, אני אפילו מוכן לעשות מבטא ולהגיע הביתה ולמצוא אוכל מהביל וטעים", כי מי שמדבר בנימוס ובמבטא יקי כבד, חוזר הביתה ואוכל חביתה.
וכמו שהולכת הבדיחה על הנשים שנפגשות לאחר שהבעלים קפצו מהגג כי קיבלו עוד פעם לארוחת צהריים אותו דבר, קמה הפולניה ואומרת, " אני לא מבינה למה הוא קפץ?, הרי הוא מכין לעצמו את הסנדוויץ''..."
- המבין, יבין.
יש הבדל מהותי בין גישות הצדדים לאוכל ולחיים, המרוקאים שמים על איכות חומרי הגלם עם הדגש על שילוב הטעמים ליצירת מופת קולינארית, בעוד הפולנים אלופים בפרקטיות, כמו ניצול המלפפון לסלט עד הקטע שהוא הופך לסוודר ולמגוון המסיכות שניתן לשים על הפנים כשמגישים ארוחה פרקטית.
למדתי להנות מכל העולמות, אני אוכל את החיים במנות קטנות ומחפש בנרות את החומרים האיכותיים כדי להנות מכל הטעמים ומהצד השני להבין שיש 50 גוונים של אפור ואלפי מסכות שצריך לחיות איתם בשלום.
אני חייב להגיד שמרגע שהוצאתי מהכיס את הזהות המרוקאית שלי, התקבלתי בחום לחבורה.
מקווה שהם חושבים בלבם, שכלבים לא גזעיים הם חזקים יותר וחכמים יותר.
לאחר שנפרדתי בנימוס מה " חאמסות" של בית שאן, נסעתי לבית אלפא-סוף העולם.
ברוך בואך לקיבוץ אמר שלט דהוי על שער צהוב ומתקלף.
את פני קיבלו בקיבוץ, כובע מצחייה שהסתיר משקפיים כהות, עם חולצה בחוץ ומכנסיים שנגמרו בסנדלים, כאלו שפעם כנער הלכתי איתם בקיץ.
במבטא שהוגה במדויק כל הברה, נשאלתי לשלומי ונלקחתי לכיוון חדר האוכל.
אני אישית אוהב לפתוח שולחן עמוס בסלטים ומנות בשר מגוונות ולארח את אורחי, שיבינו שרגעים כאלו נדירים באמת ויישארו כחוויה, כי אני מאמין שאנשים זוכרים אותך מהמפגש הראשון שלהם אתך, אז לפחות שיהיה טוב.
הקיבוצניק שאתו נפגשתי היה גאה למדי במוצאו, הוא סירב בנימוס לצאת מהקיבוץ לאכול והעדיף את האוכל המנחם של חדר האוכל. הוא בהה באוויר וספר על כף יד אחת את האפשרויות למסעדת סלטים אזורית ופסה נמרצות אל עבר חדר האוכל.
האכילה ביחד מקרבת אנשים, הבחירה של המנות, הנימוס בתור ההגשה, הסידור על הצלחת וצורת האכילה, מלמדים על אישיות הסועד.
כשסיימנו לאכול את האוכל המנחם והמלוח מתבלין אבקת המרק, הוא הסתובב לאחור ולחש לאוזני, " אתה רואה את חדר שטיפת הכלים? זה היה המבנה הראשון של חדר אוכל מלבנים בקיבוצים 1927, למעשה, חדר האוכל הקיבוצי הראשון בעולם.
לא רציתי להתווכח עם ההיסטוריה, עדיין היה תקוע לי גוש מלח בגרון, השמש הכתה על ראשי, כשצעדנו חזרה למשרדו שמעבר לשביל, שוב בשנייה נזלתי דרך החולצה, והייתי מוכן לשתות ממטרה.
איך מקום שמכונה עמק המעיינות כל כך יבש וחם ?
אני מעצב מחדש את חולצת הכפתורים המעונבת, בכתמים מתפשטים מתחת לזרועות, זולג כמו מנוע שמבעבע שמן, יכולתי למלא את הכינרת, עם המפל הזה שיצא מהמקום שהיה המזגן הביולוגי שלי.
המקומיים לא דיברו על מזג האוויר, רק אני הסתכלתי כהוזה במטבח הקטן שבמשרדי המועצה, מקנא במקרר שקר לו בפנים.
לאחר שסיימנו לתחקר, האחד את השני ולמדנו איך נוכל לעזור אחד לשני, נפרדנו בחמימות כשאני מזמין אותו למרכז הארץ השפוי, הוא היה שם לפני כמה חודשים ולא בטוח מתי יהיה בפעם הבאה.
יש קטע כזה של אנשים שגרים רחוק מהמרכז, שהמרכז רחוק מהם, כמו נסיעה לחו"ל או לחלל
בעוד שאנשי המרכז נוסעים אליהם, לקצוות הארץ, לצפון, דרום, בקעה, גם כדי להרגיש טוסקנה או נבדה או שוויץ או סתם לטבול במי הימה הגדולה שמגדלת אמנונים בליווי מוזיקת מועדונים וקריוקי, חו"ל עלאק...
שוב על הכביש הבוער, האוטו רומז לי שכדי שנעצור לארטיק, הספרות על מד הטמפרטורה בחוץ מודדות 44, או כל טמפרטורה שמספיקה להכין ביצה, האוטו מתחנן שאשבור חזק לתוך "הסחנה", אני הוזה מילים שנאמרות לי בראשי, "אמצע השבוע והמקום לא מפוצץ דוברי ערבית"
האוטו ממשיך לשכנע, " שים לי את הגלגלים במים הקרים עכשיו!!"
אבל הבית קורא לי!!! אני מחזיר עצמי למציאות, זוגתי שתחיה כבר מבושלת למחצה עם 3 ילדים מלאי מרץ, שכלואים במזגן ומציקים בלי הפסקה אחד לשני, משתמשים במילת הקסם – " אני צריך..." וכל זה כדי להפעיל אותי כרצונם
לשם אני ממהר ?
אני משתעשע ברעיון של המים הקרים שכלואים בחומה של שמורת הטבע והגנים, חולף על בריכות, ושלטים לנחלים, העיניים צורבות לי מהעשן של הסיגריה באוטו הסגור, אני פותח חלון והעשן מסרב לצאת.
הדרך חזרה מסוף העולם הייתה ארוכה מהדרך לשם, כמעט ולא נגמרת,
כשהכרכרה המודרנית שלי נפחה את נשמתה מול הבית שלי כבר היה חושך
חשבתי לעצמי, שגם הם חושבים, שאנחנו גרים בסוף העולם.
