באותם ימים רוב החברים שלי היו בטיול הגדול. התחלתי ללמוד תואר ראשון במדעי הרוח והייתי בעיקר בלימודים ובעבודה. מידי פעם היו ישיבות ליליות של ”שאריות הפליטה“ שנשארו בארץ ולא טסו כמו כולם. היה קשה לי לקבל את הנוסחה הזאת של תיכון-צבא-הפוגה קלה-עבודה-טיול-הפוגה-פסיכומטרי-עבודה-לימודים. הרגשתי לרגע שאני דמות ראשית בתאטרון בובות של מישהו, כאלו יש מעלי אח גדול 1984. זה לא התאים לי לחיות בהרגשה כזאת, שאני קלישאה. כמו בדיחה ממוחזרת מספר שאף אחד לא זוכר מי חיבר. רציתי לשבור את הרצף, לא כי ידעתי מה יהיה, למרות שהצגתי את זה כאלו כולם טועים ואני צודק, לא הייתי יותר צודק מהם, והם לא היו יותר טועים ממני.
בכל מקרה, הלימודים השפיעו עליי מעבר למצופה. מצאתי את עצמי קורא ספרים עם רעיונות גדולים שהטריפו לי את המוח. בן לילה נהפכתי לתולעת ספרים. הרעיונות כל כך השפיעו עליי והציפו אותי, עד שהתחלתי לפתח בעצמי רעיונות (לא מוצלחים במיוחד). זה נשמע מוזר, יש שיגידו מתנשא, אבל זה מה שקרה. במקביל צפו כל המחשבות הרגילות שחונות מידי פעם אצלי בתודעה - תכניות לעתיד? האם אני ממצה את עצמי? למה אני עושה את מה שאני עושה? ועוד. אלא שהפעם, משהו השתנה. פתאום ממש הייתי נחוש להסיר מעליי את עול המלצרות ו“העבדות“ הזמנית וכאן הבנתי שיש בעיה. בעצם, אי אפשר להשתחרר מהמלצרות ומעבודות הזבל. אבל זהו, זה לא כי אי-אפשר. זה כי לא שומעים על המעטים שניסו והצליחו, וגם כי למצוא תחליף כלכלי ראוי למלצרות, נשמע מאוד מורכב ומסובך לבני העשרים פלוס, וגם ככה הם עמוסים מאוד, אז יאללה, נזרום. כולם עושים את זה, לא קרה כלום. נגיע לגשר ונחצה אותו.
הפעם זה לא התאים לי. הזלזול הזה בזמן שלי מצד בעלי המסעדות, הזלזול בכסף שלי, תלוש וכל מיני פרוצדורות כאלה ואחרות, ואל מול זה - ציפייה מתמדת לשיפור ונהלי משמעת מעצבנים. הפער הזה, שהיה מקובל עליי וקיבלתי אותו כמובן מאליו, הקשה עליי להמשיך לעבוד מבלי לשאול שאלות. מי זה, הבעל מסעדה הזה? למה הוא יותר טוב ממני? מה הוא יודע שאני לא.
אז השאלות עשו את שלהם, והרבה מאוד התעצבנו עליי על כך שאני מפר את הסטטוס קוו בין המלצרים לבין המעסיקים. חבר‘ה בואו נקרא לילד בשמו - סטטוס קוו בין הפריארים לנצלנים. אני, ועוד רבים, יכולים לתת הרבה יותר לעצמנו ולחברה, גם בגילאים האלה, במקום למלצר. הרבה מאוד לא יסכימו איתי, וזה מובן ולגיטימי, אבל זאת דעתי. המלצרות והמלצרים, הם יחסים של אדם מול תקרה, והתקרה הזאת תלווה אותו כל חייו בכל מעבר. יש פחד מובנה באדם בלנפץ תקרות זכוכית. הגעתי למסקנה שהדרך לדירה בישראל (אם בכלל) חייבת לעבור בהכרח בלשבור תקרות. ואז הבנתי, שזאת לא רק הדרך לדירה, אלא הדרך להגשמה עצמית וביטוי עצמי גם עוברת שם. הדרך ללקיחת אחריות על חייך ולנהל אותם - גם אם הניהול הוא כושל, גם אם הניהול הוא לא במקום שהיית רוצה להיות בו - כל זה ברי שינוי כי אתה המנהל - אתה תשפר, אתה תתאמן ותסתגל. צריך פשוט רק דבר אחד - לשבור את תקרת הזכוכית.
חוף הנכים
בשביל לשבור את התקרה ממלצרות לשלב הבא, הבנתי שצריך רעיון. בניגוד לדעה המקובלת, לא חשבתי שצריך רעיון שעדיין לא חשבו עליו, לא חשבתי שצריך את הרעיון הטוב ביותר - אילו הייתי חושב כך, היה קל לי יותר לוותר ולהגיד שאני מקדים את זמני, שכבר עשו את זה קודם לפני ועוד מיני אמונות טפלות שנובעות סך הכל מלחץ ופחד מדבר חדש. הסתכלתי פעם אחר פעם על הסביבה שאני מבלה בה את רוב ימות השבוע - לימודים. שאלתי את עצמי מה חסר לי כאן. כן שמעתם נכון, מה חסר *לי*, ולא לכולם. רציתי להבין מה יש באווירה פה שמצד אחד מושכת, ומצד שני דוחה אותי. הבנתי שאני חש צביעות באוויר. חשתי שכבר הרגשתי את התחושה הזאת פעם בעבר. כשהייתי ביסודי, אני זוכר שזה היה מגניב להשאיר הכל לרגע האחרון ובכל זאת להצליח במבחן או בעבודה או במה שזה לא היה. אני גם זוכר שהתחושה הזאת עלתה איתי לחטיבה - שבעצם יש מן חוזה לא כתוב שמעוגן בנורמה החברתית בשכבה והוא לעשות קולות של לימודים, ולא ללמוד באשכרה, כלומר בבית, כלומר על חשבון חברים ויציאות. ברור, כשיגיע הלוח מבחנים, ושהתלמיד החכם של החבורה יתחיל ללמוד, אז גם אנחנו נלמד הכל טוב. האווירה הזאת זכורה לי היטב, של ה“הכל טוב“. וכמובן שכל אחד פירש אותה אחרת, לא בהכרח כמו שאני פירשתי. גם בצבא התחושה הזאת הייתה - הכל יחכה עד לאחרי הסיגריה. המשימות לא מפסיקות להגיע, הרמה הממונה תמיד חותרת קדימה, אבל זה ידוע שהכל יחכה עד לאחרי הסיגריה. לראות שהקצין שלך לא מתרגש ממפלי המשימות ויושב איתנו לעשן, ובכלל, מנהל את הזמן שלנו לא כמו שאמרו לו, אלא כמו שזורם. זורם למי? לצה“ל? לא. למחלקה ולאנשים? כן. ועוד איך.
זה לא נגמר באוניברסיטה. עדיין אותה תחושה ואיתה ההבדל הגדול - בצבא ובמערכת החינוך - לא בחרנו להיות שם כמו שבחרנו להיות סטודנטים. הבחירה (והכסף) לא אותה בחירה, ועדיין הדפוס אותו הדפוס - סטודנטים שלא רוצים שיאכלו להם את הראש עם רעיונות. עם אותם רעיונות ששומעים רק באקדמיה. אותם רעיונות שבשבילם באים לאקדמיה.
הבנתי שיש קצר בתקשורת, בין הסטודנט לבין הרעיון, בין העולם שמחוץ לקמפוס לבין הרעיון - והתחלתי לנסות ולהבין איך זה קורה. הגעתי למסקנה שהפוליטיקה והשסעים באים לידי ביטוי גם כאן - התפיסה הרווחת היא שרוב האקדמאים, שהם בעלי הגישה ל‘רעיונות‘ נתפסים כמתנשאים, שמאלניים ואשכנזיים, ואלו הם שלושת הסיבות גם, למי שמחוץ לאקדמיה (רוב המדינה, רוב האנשים בעולם) לא להקשיב לשום דבר שיוצא מפיות כאלו - ויותר מכך - כדי ’להילחם‘ בהם, צריך לעשות בדיוק הפוך. לא ללמוד. כך חשבתי, שניתן להסביר, אמנם באופן חלקי - לא מוכח ומאוד אינטואטיבי - את העובדה שהמסר לא מועבר. שהרעיון נשאר בחדר ההרצאות ולא יוצא החוצה.
כאן לראשונה חשבתי על להוציא לאור מגזין שיהיה בדיוק המגשר בין הרעיון לבין האנשים, שכן, הוא יתפקד כמסנן - הוא יוציא מהשיח את ההתנשאות, עדתיות ופערים סוציו-אקונומיים, יחולק בחינם לכולם וידבר כך שכולם יבינו את הכתוב בו. לא זו בלבד, אלא שגם לא יהיו בו מאמרים ארוכים - תכנים קצרים וממוקדים. בסוף אפריל הייתי עם אבא בחוף הים בהרצליה ושיתפתי אותו עם תחושותיי. התחלנו להעלות שמות לאוויר, איכשהו הגענו לדבר על אריסטו ומיד אבא צעק את השם ’קתרזיס‘. למושג אריסטוטליי הזה משמעויות רבות ואנחנו בחרנו להיצמד דווקא למשמעותו המוסרית.
הקתרזיס הוא תהליך מוסרי שעוברת נפשו של האדם הנמען, אשר במהלכו הופכים היצרים שלו למידות טובות. טענה זו מתבססת על קטע מתוך "האתיקה לניקומכוס" של אריסטו, אשר דן באופי של הסגולה המוסרית ומדגיש את החשיבות של דרך הביניים אשר נעה בין שני קטבים של קיצוניות רגשית. הפחד והחמלה מוזכרים בצורה מפורשת בהקשר זה, ולכן תומכי פירוש מוסרי זה מסיקים כי הקתרזיס הוא תהליך של חינוך לתגובה שמכילה את המידה הראויה של פחד וחמלה. אז, מידה מאוזנת זו של הרגשות הללו תהפוך את הנמען של היצירה הטרגית לאדם טוב יותר.
הבשורה בצורה
מה לעשות כדי שיקראו אותך? תמיד אפשר לצעוק הכי חזק ולהתחרות עם אלפיים צעקנים ורוקחי המניפולציות. להוציא לאור את הפרשה המביכה ביותר בקוטלי האוניברסיטה? לא ולא. לפני הכל, יש תקרה שצריך לשבור. זה ”החידוש“ - לשבור משהו ישן. המחשבה הייתה על הסטודנט, שגם ככה בלשים לו עותק ביד ולבקש ממנו לעיין בו, נוצר קונפליקט, אז יש צורך בלהנגיש את החוויה ע“י הזרה - להציג קונספט אחר של כתיבה מודפסת בתקשורת המונים - עיתון קיר מתקפל. אותו עיתון קיר של המהפכות ברוסיה ובסין, ואותו עיתונאות הקיר שהייתה נהוגה ביישוב העברי בארץ. עיתון קיר נתפס, בזמנו, כתקשורת מחתרתית שאמורה להגיע להמונים (יחסית). חשבנו שיש בזיקה הזאת לקונספט של קתרזיס, משהו רומנטי. מעבר לכך,זו העובדה, שאין עוד עיתון כזה, לא בארץ, ולא בעולם. החלטנו ללכת על זה.
זה לא נוח. חד משמעית אתם צודקים, זה לא נוח וזה דורש מאמץ.
החשיבות של החידוש
בישראל הצינית והיפה בערים המרכזיות בהן אנו פועלים (ת“א, ירושלים ובאר שבע) כל פרויקט כזה, כמו קתרזיס, מסתכן בלהפוך לקריקטורה. הוא נתפס תמיד בגוון חשדני ועוין. אפשר להבין למה. יש לפרויקט הזה טון שאפתני וחצוף שמתיימר לזכך אנשים. אם פרויקט מסוג כזה, עם קהל יעד כזה (סטודנטים חשדנים, עסוקים, חכמים ועוינים) יש חובה לחדש. חובה. אפילו ניסיון לא מוצלח לחידוש הוא בגדר ’חידוש‘ כי זה מוערך. ”הוא ניסה“. אז מתוך כבוד לניסיון יבוא הכבוד לפרויקט. החידוש של קתרזיס מתבטא לא רק בצורה, אלא גם בתכנים ובעריכה. יש כאן, אחרי המון שנים (שנים רבות יש לומר) פלטפורמה שלא רוצה למסור אקטואליה, ולא רוצה להיות חלק מאיזה חוג לתקשורת להכשיר כתבים - אלא פשוט סטודנטים וסטודנטיות שמביעים את דעתם ותו לא. הבעת הדעה בקתרזיס היא במסגרת טורי דעה, סיפורים קצרים ושירה - כל אלו, פרי עטם של סטודנטים.
התפיסה שהובילה אותנו עד כה היא שלחידוש לבד אין שום ערך מוסף. לתפיסתנו, חידוש חייב להיות סביב משהו. חידוש לשם חידוש הוא ריק, כמו וויכוח לשם וויכוח. הקיפול של העיתון מבקש מספר דברים מהקוראים, ואפילו מהעיתונים המתחרים. כל מי שירצה לקרוא את קתרזיס יהיה חייב להתאמץ, קצת. הקיפול הוא אופן הגשה לא סטנדרטי ומחייב גם היכרות עם משהו חדש. הקיפול מקשה על הקריאה, ומיקומי הטקסט בתוך הגיליון מצריכים על כתבה לסובב מעט את המגזין. הרעיון הוא בכך שמקומו של העיתון המודפס מתחיל להיעלם מן העולם. הדברים קוראים כאן, ברשתות. לכן, עיתון שמבקש להיות רלוונטי בעידן כזה, מחייב חידוש - הוא מחייב להיות הדבר הזה שעדיין לא ראינו. כמובן שהחיים הסטודנטיאליים שיחקו כאן תפקיד מהותי וכמו כן סוגיית התקציב הנמוך.
הצד האחר של הכסף
ההחלטה לגייס חסויות למגזין הייתה מהותית ועקרונית. נשאלת שאלה חשובה בנושא- האם מגזין כזה, עם ערך חברתי, צריך לכלול בתוכו פרסומות שיווק?
ברגע שאנחנו מדברים על -שיח- אנחנו חייבים לכלול בהתייחסות שלנו את כל חלקי השיח, כלומר, את כל המשתתפים ובעלי העניין. השיח החברתי-פוליטי-תרבותי קשור בטבורו לייצור, שיווק ותעשייה. הצד הכלכלי של המתרס יכול לסתום פיות. הוא חזק מספיק שהוא יכול למנות משתתפים חדשים ולשלוט ביחסי הכוחות בתוך השיח. תגידו לי אתם - למה שלא נכלול אותו בתוך במגזין? באיזו זכות אנחנו נוציא אותו מהשיח? הוא מנהל לנו חלק נכבד מהחיים, יש אומרים שאת כולם. הדרך להתמודד אתו מתחילה כאן.
נושא הציונות קרוב ללבנו. עד כדי כך שכבר הכנו גיליון שלם שעוסק בנושא. הוא היה אמור להיות הגיליון הראשון של קתרזיס. העיצוב היה פשוט נפלא - צד אחד של העיתון - בנימין זאב הרצל על המרפסת בווינה - קלוז אפ על הידיים. צד שני, בן גוריון על חוף הים - קלוז אפ על הרגליים. מעלף לדעתי. אלא שהטקסטים היו פחות. פתאום הבנו שזה לא הדבר המרכזי בחיים שלנו שמציק לנו בבטן. התמונה שלפניכם היא עותקים גנוזים מאותו מגזין קתרזיס על ציונות .
Marshall McLuhan
הוא משפט שמציין שהשינויים בחברה מתרחשים בעקבות שינויים במדיום. המדיום הוא הדומיננטי, הוא שקובע את אופי החברה ולא תוכן המסר, כפי שהיה נהוג לחשוב. הטכנולוגיה משפיעה על חיי האדם ועל אופן תפיסתו את העולם.
כי אין לנו כוונה להתחרות בזמן האוויר הדיגיטלי של הסטודנטים.
מתוך מחקר שנערך בקרב סטודנטים על הרגלי הגלישה -
40% מהזמן - רשתות חברתיות.
20% מהזמן - אקטואליה.
30% מהזמן - מידע אישי, מודל, לימודים.
10% מהזמן - פורנו.
