24/06/2020
פרק ראשון מתוך הביוגרפיה של א. אותו אנחנו כותבים עכשיו: (רוצה שנכתבו גם עבורך? דברו איתנו: 052-5382955) Ben Seadia מידן - הוצאת ספרים אישיים BNI טופ דן
המסע לארץ
הכל התחיל באישון לילה.
את הכסף והזהב הסתירו בין בגדי הנשים בתקווה שבנשים לא יגעו. את הבית ואת רוב הרכוש אי אפשר היה למכור מאחר ועזבנו בסתר, באמצע הלילה. עם תחילת המסע, שימש אבי כמורה דרך עד לעיר צנעא. המסע לעיר המחוז צעדה התנהל אך ורק בלילות. הוא כלל מספר משפחות, גברים, נשים וטף. המסע התנהל באופן די מסורבל עם הפסקות לא מעטות לתפילות ולאוכל. באזורים המיושבים צעדנו אך ורק בלילות ואת שעות היום ניצלנו למנוחה בחיק הטבע. בערים המחוזיות נשארנו מספר ימים להצטיידות. לעיתים אירחו אותנו בדרך יהודים מקומיים ולעיתים עצרנו במקומות ריקים מאדם. לאחר כמה ימים המשכנו במסע לכיוון עיר הבירה. צנעא הייתה מוקפת חומה ובשערי העיר הייתה שמירה שמנעה את הכניסה פנימה.
בזכות מסעותיו של אבי בתימן ובזכות העובדה שהוא הכיר מספר משפחות שגרו בעיר הבירה, אפשרו לנו להיכנס. היהודים שאבי הכיר, אירחו אותנו מספר שבועות לפני המשך המסע. להמשך ההליכה שכרנו מורה דרך ערבי בתשלום. הוא קיבל הנחיה להוביל אותנו לכיוון דרום תימן. מורה הדרך הוביל אותנו בדרך לא דרך כשהוא מפקיר אותנו בידי שודדי דרכים. קרוב לוודאי שהם היו מתואמים עם מורה הדרך שבינתיים נעלם. תחת איומים ותשלום כופר הניחו אותנו לנפשנו. אחד השודדים הסכים, תמורת סכום כסף נוסף, להמשיך אתנו כמורה דרך. תלאות המסע והשוד נמשכו.
כיוון המסע שלנו היה עיירה מחוזית בשם דמת, הממוקמת באזור הררי וחיה בה קהילה יהודית. הגענו לדמת תשושים ומרוששים וחלקנו חולים. בעזרת התושבים היהודים התמקמנו לתקופה ממושכת – קרוב לשנתיים.
במשך שהייתנו בדמת, סבי המשיך ללמד אותי באותה מתכונת כפי שהוא לימד אותי במקום הולדתי. למעשה את רוב שעות היום ביליתי במחיצתו, שיננתי את פרשת השבוע יום יום כולל תרגום אונקלוס כדי להיות מוכן לשבת. סבי לא ויתר על כך שאעלה לתורה ואקרא את הפרשה עם כל הטעמים ללא שגיאות. בסיום חזרתי לשבת ליד סבא והוא כיבד אותי בחופן תמרים וצימוקים. בסיום התפילה שבנו למקום מגורינו לאכילת הקובנה (נבצר ממני לציין שבמקום הולדתי נהגו הנשים למלא את תוכן הקובנה באליה של כבש) בסיום הארוחה הוא סמן לי באצבעו בלי לומר מילה ואני הבנתי מהרמז שעלי לומר קישור ואת ברכת המזון. רק לאחר מכן הוא אפשר לי לנוח.
במשך שהייתנו בדמת הרגשתי שסבא הולך נחלש ומרבה לשכב. בשלב מסוים הוא הפסיק לתקשר איתי. הרגשת עצבות גדולה מילאה את לבי. פניתי לאבי בשאלה מי ימשיך ללמדני, ואבי השיב: אני, במידת האפשר.
בעיירה דמת חלו סבי וסבתי ונפטרו. גרמו לכך הסבל ותלאות הדרך. סמוך למותו סבא נחלש עוד יותר והוא מעט לגמוע מים, ולהכניס פת לחם לפיו. בכל הזמן הזה הוא לא הרפה מלהחזיק את ידי ולמלמל דברי תורה. כשמת הובילו אותו לקבורה ואנוכי, אחי יוסי ז"ל ואחותי נעמי (תבדל לחיים ארוכים) נשארנו בהשגחת אמי ז"ל. חיכינו לשובם של אבי ודודותיי מבית העלמין. כששבו, התיישבתי צמוד לאבי ושאלתי האם לא אראה יותר את סבא. אבי השיב: לא בני, זה דרכו של עולם. סבא היה מאוד חולה מתלאות הדרך והשיב את נשמתו לבורא. פרצתי בבכי ללא הפסקה. שעות ארוכות ניסו כל בני הבית ניסו להרגיע אותי ללא הצלחה. התעייפתי ושקעתי בתרדמה. מעתה ואילך נצמדתי לאימי ולדודתי.
אבי, דודותי וסבתי פרשו מחצלת על הרצפה וישבו במשך שבעה ימים כפי שאבי הסביר לי. אימי דאגה לכל היושבים שבעה. יהודי דמת פקדו יום יום את המשפחה האבלה ובאו לנחם ולהתפלל. איש לא פסח על מנהג יהודי תימן, וכשבאו לנחם הביאו איתם אוכל ותקרובת. בתום השבעה הלכו להיטהר בנהר הזורם. לאחר מכן שבו הביתה לסעודה שאימי הכינה. לאחר מספר ימים נפטרה גם סבתא ונקברה ליד סבא ז"ל. בשובם מבית העלמין ישבו שבעה ואימי טיפלה בהם. בסיום ימי השבעה דודה צפורה לקחה אותי יום יום לבריכות המים המינרליים. לאחר מכן טבלנו בנחל במים זכים וטהורים ושבנו הביתה.
העיירה דמת התברכה בשפע של מעיינות חמים (מים מינרליים). אחי יוסי ואני חלינו בפצעים מוגלתיים ובעצת היהודים המקומיים אבי לקח אותנו יום יום למעיינות המים החמים. כל בוקר, לאחר הרחצה היומית, אכלנו דייסה עם סמנה ואכן נרפאנו (סמנה – חמאה שעברה רתיחה).
אבי החליט שעלינו להמשיך במסענו למחוז חפצנו ולהגיע לעיר עדן. הנשים קיבלו הנחיות כיצד להכין מזון וצידה לדרך כולל מים בנאדות במתכונת ששימשה את בני ישראל כאשר יצאו ממצרים. על אחת הפרידות העמיסו ספר תורה וספרי קודש. על הפרידה השנייה את המזון והמים.
רוב היהודים שהחלו במסע אתנו נשארו בדמת. לא זכור לי, לאורך כל המסע, קרבה מיוחדת לאמי מאחר והיא טיפלה באחי הקטן יוסי ובאחותי התינוקת נעמי שעדיין ינקה. בהמשך המסע של שארית משפחתנו שוב נעזרנו במורה דרך. בלית ברירה הגענו לעיירה בשם לחג'י שקרובה לעיר עדן. מורה הדרך הוביל אותנו למושל העיירה. המושל טען שאין לנו אישורים להגיע לעדן. הפרידו אותנו מאבי, אותו היכו והכניסו למאסר. הנשים והילדים החלו לצרוח ולבכות. לאחר מספר שעות שחררו את אבי, קרוב לוודאי שבאמצעות שוחד. חיכינו עד לרדת הלילה והמשכנו במסע.
את רוב הדרך עשינו בלילות. את שעות היום, כשהמדבר לוהט, ניצלנו למנוחה. לעת ערב קמנו, התפללנו מנחה וערבית ולאחר מכן השבענו את רעבוננו. לאחר מכן המשכנו במסע הלילי בליווי מורה הדרך במדבר הצחיח והקריר.
צירי לידה אחזו בדודה יהודית, לאחר שיצאנו מדמת. עצרנו בכפר נידח בשם גולאה דימה, ושם היא ילדה את ביתה רחל.
המשכנו במסע לילי לכיוון העיר עדן שכידוע הייתה טריטוריה בפני עצמה בתוך השלטון הבריטי. אישור להיכנס לעיר לא היה ברשותנו. העיר הייתה מבוצרת עם שערי כניסה ושמירה. לא הייתה כל אפשרות להיכנס. אבי טכס עצה בעורמה עם נהג משאית שהוביל סחורה חקלאית תמורת שוחד. השכיבו אותנו על קרקעית המשאית עם כל התכולה שנשארה לו. נהג המשאית כיסה אותנו בארגזים ריקים וכך הצליח להכניס אותנו לעיר עדן. בעיר עדן שהינו כשבועיים ימים. אבי יצר קשרים עם שליחים מארץ ישראל, לא ברור כיצד אבי הצליח לסדר לנו אשרות כניסה, השמחה לא היתה שלמה כיוון שדודתי יהודית ובנותיה – מרים צביה ורחל, לא קיבלו אשרת עלייה לארץ, לא ברור מה היתה הסיבה. הן נאלצו להישאר בעיר עדן בחוסר כל עוד ארבע שנים עד לתחילת עליית מרבד הקסמים. הדודה ובנותיה עברו סבל בל יתואר ורעב. יהדי עדן גילו כלפיהן רחמים ועזרו לפליטים שנותרו בעדן. דודתי יהודית נקשרה למשפחת רחמנים שלקחו אותה ואת בנותיה תחת חסותם. תמורת תחזוקת הבית היא קיבלה מקום מגורים בביתם. הבת הגדולה צביה עלתה לארץ במסגרת ארגון עלית הנוער ונקלטה בפנימיית מאיר שפייה ליד זיכרון יעקב.
אבי הכין אותנו לעליה לאנייה כולל דודה ציפורה ודודה לאה. זכור לי שאמי הרגישה לא טוב, ובקושי עלתה במדרגות לסיפון. קיבלנו פינה על סיפון האנייה. האנייה הפליגה לכיוון העיר סואץ במצרים. לאחר מספר שעות אמי נפטרה. הדבר נודע לרב החובל, והוא נתן הוראה לעצור את האנייה. את גופת אמי הכניסו לארון מתכת ולאחר תפילת הספד הורידו את הארון למצולות הים.
אבי נותר עם שלושה ילדים קטנים ושתי דודותיי - ציפורה ודודה לאה. לא זכור לי כמה זמן נמשכה ההגעה לעיר סואץ. מסואץ עלינו לרכבת עד למחנה העולים בעתלית. שהינו מספר ימים בעתלית ומשם העבירו אותנו לישוב הדר בשרון.
אגב - ברדתנו מהאנייה בעיר סואץ, המזון היחידי שקיבלנו ברכבת היה לחם, בצל יבש ומים. עד היום הטעם הזה של הבצל היבש והלחם, חקוק עמוק בזיכרוני.
