27/07/2025
פוסט חדש מאת ליידי וולף מזכיר לנו דברים מוכרים שכדאי לדבר עליהם שוב ושוב:
אף גיל הוא לא מאוחר מדי לפנות לאבחון אוטיזם. בוודאי גיל 22 (וגם אפילו גיל 102).
אם את נחשבת ל"אדם רגיש מאוד" (hsp) או שאת מתאימה לטיפוס אישיות intj של מיירס-בריגס, יש סיכוי שאת בעצם אוטיסטית.
גם אם את ראש צוות בצבא קבע ובמקביל לומדת לתואר ראשון תובעני, את עדיין עשויה להיות אוטיסטית.
חשוב שאנחנו, האוטיסטים, והסובבים אותנו נבין ונכבד את הטבע האוטיסטי, למען איכות חיים טובה יותר לכולנו.
קריאה מהנה ❤️
למה הלכתי לאבחון אוטיזם (בגיל 22)
תמיד הייתי אדם עם מודעות פנימית וחיצונית גבוהה, במשך שנים הייתי חוקרת את עצמי ומנסה לפענח את הפסיכולוגיה גם שלי וגם של הסביבה. תמיד הרגשתי שונה. זכור לי שנאמר לי משפט של "כולם חושבים שהם שונים ומיוחדים, אבל אם כולם שונים אז אף אחד לא שונה". אז חשבתי על זה שהשונות שלי לא משמעותית כי כולם שונים אחד מהשני.
המשכתי לחפש הסברים והגדרות שאולי יעזרו לי להבין את השונות שלי. נתקלתי במגוון הגדרות שונות שאכן היו מתאימות לי, אבל אף פעם לא הסבירו את הכל, תמיד היה חסר עוד משהו. גם הגדרת אופי מופנמות (introvert) וגם הגדרת אישיות (infj) לא נתנו מענה מספק, ולא הגדרת רגישות hsp. עם כל אלה הזדהתי, אבל לא מצאתי בהם את קבוצת השווים שלי.
בשלב מסוים זנחתי את החיפוש, החיים ממשיכים וצריך להתמקד בדברים פרקטיים יותר. השונות וגם הקשיים נדחקו הצידה, עדיין קיימים אבל חשבתי שככה זה החיים. עד שנתקלתי בסרטון שמסביר על אוטיזם אצל נשים שגרם לי לחקור את הכיוון הזה.
ועם כל הבנה הרגשתי שהכיוון הזה נכון, ודברים מתחילים לשבת במקום הנכון. פתאום זה כן יושב בול ומסביר את השונות שלי, ואחרי האבחון כשהתחלתי לחפש גם את קבוצת השווים שלי, סופסוף מצאתי אנשים שממש הבינו את החוויה.
אז הינה כמה דוגמאות לחוויות שגרמו לי להרגיש שונה במיוחד ולחשוד שיש משהו מעבר לשונות סטנדרטית:
כשהייתי עייפה- רמת התפקוד והתקשורת שלי ירדה משמעותית באופן שאף אחד סביבי לא חווה. לא הייתי סתם מנומנמת או איטית יותר, האנרגיה שלי להבין את העולם לא הייתה שם, הכל היה מוזר יותר, קשה יותר, גם דברים שעשיתי כבר שנים כמו ללכת לחדר אוכל הרגישו זרים.
תקשורת עם אנשים נעשתה קשה יותר, לא כי אין לי כוח לענות להם, כי פתאום היה לי קשה יותר להבין אותם ולחשוב על תשובה הגיונית לענות.
בדיעבד הבנתי שהפערים האלה נובעים ממאסקינג. פיתחתי יכולת לתפקד על ידי השקעת אנרגיה והפעלת מאמץ להבין את הסביבה ולתפקד "באופן ידני", כשהאנרגיה לא שם, גם היכולת להבין ולתפקד לא הייתה שם באותה מידה.
הייתה לי תקופה שעשיתי תהליך עם עצמי של בניה עצמית ופיתוח עצמי. הרגשתי דווקא במצב רוח טוב, הייתי ראש צוות בקבע, התחלתי תואר, והרגשתי שאני בכיוון הנכון. חשבתי שבשלב הזה הקשיים החברתיים יעלמו או שאני אבין מה המקור שלהם כדי לעבוד עליהם, אבל לא הצלחתי למצוא שום הסבר להם. פשוט הרגשתי שזרימה מסוימת של שיחה בין אנשים לא קיימת אצלי, אני תמיד צריכה לחשב ולהיכנס אליה "ידנית". תקשורת מול אנשים מסוימים בכלל לא הייתה לי ברורה, ולא הצלחתי להבין למה דווקא האנשים שנראים בעיני אחרים להכי חברתיים אני לא מבינה אותם.
היו אנשים שהצלחתי לתקשר איתם בחופשיות ובזרימה, ובדיעבד אני מבינה שאלה היו אנשים עם שונויות נוירולוגיות או עם תחומי עניין משותפים.
היו גם תקופות שהיו לי קריסות רציניות, ותחושת מצוקה עוצמתית ובלתי נסבלת. הרגשתי לבד, לא מובנת, ואפילו הייתה לי תקופה של פגיעה עצמית, כי לא היה לי לאן להפנות את המצוקה. בנוסף על זה היה נראה שכלפי חוץ אני בסדר לגמרי, וכאב לי שאף אחד לא רואה. בדיעבד אני מבינה שהקשיים האלה היו מלטדאונס, ותחושת הריחוק והקושי שלא רואים היה חלק מהמאסקינג.
הרבה מהמאפיינים האוטיסטים הבנתי רק בדיעבד אחרי האבחון, כי לא חשבתי שהם שונים, או שלא שמתי לב לקשיים מסוימים מתוך חיים של "לא נורא צריך להתמודד". לא חשבתי שיש לי רגישויות חושיות עד שלא למדתי להקשיב שוב לגוף, לא חשבתי שיש לי קושי במעברים, עד שלא פיתחתי תשומת לב לכך.
זה לא שהקשיים לא שם אם לא מודעים אליהם, הם פשוט מקבלים ביטוי באופן מודחק- התקפי חרדה, סטרס, חולי, ואפילו פיתוח מחלות כרוניות.
איכות החיים נפגעת כשאנחנו לא מסונכרנים עם עצמנו, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא. זה חלק מהסיבה שאחרי איבחון יכולה להיות "ריגרסיה" או ירידה מסוימת בתפקוד. כי פתאום מבינים את כל הדברים המודחקים ומשחררים אותם, ולפעמים מבינים שהרבה מהתפקוד היה בנוי על העמדת פנים מוצלחת. מוצלחת כלפי חוץ, והרסנית כלפי פנים.
סיכום של ההשפעה של האבחון והבנת האוטיזם על החיים שלי- הכל. פשוט הכל. איכות החיים שלי מושפעת באופן משמעותי. בלי ההבנה והכבוד לטבע האוטיסטי שלי, הייתי ממשיכה בגישה של לדרוס את הצרכים שלי כדי להתאים לסביבה, וכבר בתקופת האבחון לפני 5 שנים בערך התפקוד שלי התחיל להדרדר. תסכולים, חולי לעיתים קרובות, חרדות וסטרס שלא משחררים. תחושת ריקנות שמשהו בחיים האלה לא עובד, הרי איך הוא יעבוד כשאני חיה כמו רובוט עבור אחרים ולא עבור עצמי?
את כל התובנות האלה לא מבינים באיבחון עצמו וגם לא שבוע אחרי. זה תהליך של שנים להכיר את עצמנו מחדש מנקודת מבט חדשה וסלחנית יותר, ולשנות הרגלים רעים שסיגלנו לעצמנו. זה תהליך ארוך אבל הוא שווה את זה כי כל אופציה אחרת פשוט לא טובה מספיק לחיים.
