07/04/2024
הצצה נוספת לגיליון מספר 26 שנושאו: מן המקום בו אנו צודקים, והפעם סיפור קצר של ירון פז.
המינוטאורים / ירון פז
מ., אחיה הבכור של סבתי, היה מחשובי מבקרי הספרות בארץ. ידוען היה, בתקופה שבה כדורגלנים אגדיים עובדים היו עדיין כנהגים ב"אגד". אלפי קוראים היו בולעים בשקיקה את פסקי דינו, מתענגים על משפטיו הבוטחים ועל נימוקיו הבנויים לתלפיות. האם יכתיר למלכות סופר צעיר שזה עתה פרסם את ספרו הראשון או שמא (סביר יותר) יכה בחרצובות לשונו את הכותב?
מאות סופרים, צעירים חסרי שם, כמו-גם מפורסמים שכבר טעמו טעמה של הצלחה, חיכו למוצא פיו. לזכותו ייאמר שלא הפלה איש. להב עטו ניסרה לגזרים את כולם, ללא הבדל מעמד בקהילת הסופרים, מגדר, דת, מוצא או השקפה פוליטית. מגדלור היה. מגדלור המאיר את נבכיהן של יצירות ספרות, החושף באורו הבהיר את פגמיהן, את התפרים הגסים מהם היו עשויות, את רדידות המחשבה של כותביהן.
על כן, נקל לשער עד כמה שמחו לבלרי השירה בעת שד., סופר צעיר, שסומן לגדולות על ידי מ. עצמו, העז להתעמת חזיתית עם המבקר במוסף הספרותי של "הארץ". ללא מורא הטיח בו שהוא כותב מתוך אגומניה טהורה, שאינו מסוגל לפרגן, והגרוע מכל – שהוא בחר בעמדה זו של מבקר רק משום אין-אונותו הספרותית.
דומה היה שהמדינה כולה ציפתה להתקפת-נגד קטלנית. אך זו בוששה להגיע. זמן קצר לאחר מכן נפטר אחי-סבתי בצורה טרגית. כוננית ספרים התמוטטה עליו בביתו. ערירי מת. במותו, הותיר אחריו לסבתי, ודרכה לי, קופסת עץ גדולה, שבה שירים, סיפורים ומסות שלא הספיק לפרסם. מבין כתביו בחרתי להביא את הקטע האחרון ממסתו "המינוטאורים" שאת כתיבתה לא הספיק לסיים. מכיוון שמובא כאן קטע בלבד נאלצתי להוסיף לכתב היד מספר הערות מינוריות. הערות אלו מובאות להלן באותיות מוטות.
************....בניגוד לקנטאור, בעל יחסי הציבור המצוינים, המינוטאור, שחציו שור וחציו אדם, מתואר במיתולוגיה היוונית כקרניבור רב-כוח וצמא-דם, שיש להשקיטו על ידי הקרבתם של צעירים וצעירות מעת לעט (שגיאת הכתיב הייתה במקור, י.פ.). בראשית סיפורו "ביתו של אסטריון" (מתוך "גן השבילים המתפצלים", ח.ל. בורחס, תרגום: יורם ברונובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד) מציין בורחס כי במבט שטחי ניתן להאשים את המינוטאור, הנמצא כאן בדמותו המיתולוגית המסורתית, ביהירות, בשנאת-אדם ואף בטירוף. דומה שאלו גם התכונות המאפיינות, לפחות לכאורה, את הסוכן החשאי עלום השם, גיבור סיפורו של בנימין תמוז ("מינוטאור", הוצאת "כתר") שאינו מהסס לרצוח את ג.ר. ארוסה של תיאה, משאת נפשו של הגיבור.
שני המינוטאורים, זה של בורחס וזה של תמוז, חולקים את אותה בדידות. את בדידותם של הנמצאים בצמרת. את בדידותם של אלו שהסביבה נושאת אליהם עיניים אך נמנעת מלקרב אליהם. את בדידותם של אלו הרוצים ליצור קשר אך אינם יכולים לעשות כן, אם בשל גזרה קדומה, ואם בשל הביוגרפיה האישית שלהם.
האם טובה עליהם בדידותם? גאים הם מכדי להודות במפורש שרוצים היו ליצור קשרים אחרים, נורמטיביים, עם האנושות ועם האנושיות. הרי לנו תכונה נוספת המאפיינת את שניהם. הגאווה. גאווה מאכלת. שורפת. מסרסת. גאווה המונעת מהם לשנות את מצבם, לפתוח דף חדש בביוגרפיה שלהם.
על כן, נגזר על שלושת המינוטאורים להמתין, ואף לייחל, למותם. מותם בא עליהם בסביבתם הטבעית, קודם זמנם. מי בחרבו של תזאוס ומי בשני כדורי אקדח. יש שיאמרו: "צדק פואטי". אחרים רק יצקצקו בלשונם.
******
מוקדש למ.ר. ז"ל, לחיים גמזו ז"ל ולהדה בושס, אף היא ז"ל.
