27/03/2023
#222 די לסטיגמה
הייתי במקלט לנשים מוכות. יצאתי משם ואני כאן כדי לספר. אולי אפתח בהקדמה. אלימות היא מונח שכולל הרבה מאוד מעשים, ולצערי, קיים בכל מגזר, בכל רמת מחיה ובכל עיר. האלימות מתחילה באיטיות, בצורה חמקמקה שקשה לזיהוי, ועולה רמה עד שמגיע הרגע שבו אי אפשר להכיל אותה יותר.
על הרגע הזה אני רוצה לדבר, כי זו פרשת דרכים איומה. תחת מגף האלימות הדעה העצמית הולכת ונמחקת, האישיות הולכת ודועכת, והגוף מפתח 'מגן' אדישות מצד אחד ותסמינים שנובעים מסטרס מצד שני. לפעמים יש לאישה למי לפנות: משפחה, חברות או שכנה אכפתית שמציעה כתף. אבל לפעמים אין לה. אולי כי הסביבה אינה מבינה את הרמזים הנואשים שהיא שולחת, אולי כי אנשים עסוקים בחיים שלהם ואינם פנויים להביט לכיוונה. כך או כך, אני מאמינה שאישה מגיעה למקלט אחרי שכל שאר הניסיונות לפתרון כשלו. מה גם שמקלט אינו מתאים באמת לכל נפגעת אלימות. הוא מיועד למקרי קיצון. הנקודה היא שגם מי שכן זקוקה לו, בשלבים הראשונים עסוקה בלספר לעצמה "למה לא". למה מצבה אינו נורא כל כך, למה בעלה ישתנה- או שמא היא בעצמה, למה עזיבת הבית מיוזמתה רק תזיק לה ובשורה התחתונה היא מתנגדת בתוקף. כי הכי קשה ומפחיד בעולם זה לקום וללכת.
המקרה שלי היה אקוטי ואינו בר טיפול בשום דרך אחרת, וניסיתי. בכל זאת נולדו שני ילדים. אין טעם לשפוט. אישה תחת אלימות נמצאת במצב רגשי ונפשי מורכב. כשנכנסתי למקלט עם זנב בין הרגליים, הופתעתי לגלות שלא נמצאות שם נשים אומללות ושלא מדובר במקום חשוך ומלוכלך... נמצאות שם נשים חזקות שהחליטו להציל לעצמן את החיים. נמצא שם צוות מדהים, שכל מטרתו הוא לעזור להן לצלוח את המשימה. זו היתה התקופה הטובה של חיי, ואת זה אני אומרת שנתיים לאחר שיצאתי משם. יחד עם זאת, קיימת אינטנסיביות גדולה בחיים במקלט. החל מסדר יום טיפולי שמטרתו להפוך את החיים לטובים יותר, וכלה בתורנויות לתפעול המקום. אבל נדמה, כי האתגר הגדול באמת ממתין ביציאה מהמקלט. אי אפשר לשהות בו לנצח. בין השאר בשל רשימת ההמתנה האימתנית של כל הנשים המעוניינות להיכנס אליו. אבל גם ובעיקר כי זה פתרון זמני עד לרגע שבו ניתן לעמוד מחדש על הרגליים.
אלא שאז, ביציאה, מתחילים החיים האמיתיים. החובות, הקושי לשכור דירה- כי לדירה הקודמת אין אפשרות לשוב, הקושי להשתלב בעבודה רווחית, הקשיים מול הילדים, שחוו לא מעט בחייהם הקצרים, ומול המוסדות שלהם. קיימים גם קשיים של תסמינים פיזיים, שהרופאים פוטרים אותם במצב נפשי, ברגע שהם מבינים שעומדת מולם יוצאת מקלט ועוד ועוד. זה קשה וזה שורף. כאמור, אני כבר שנתיים אחרי היציאה, והמלחמה שלי נמצאת עדיין ברמה יומיומית. אני יודעת שיום יבוא ויפציע שחר חדש. אבל עד אז, אני סובלת מסטיגמה קשה שיש לסביבה לגבי אישה יוצאת מקלט. אני רוצה לזעוק: גם לי מגיעים חיים נורמליים! המכתב הזה הוא ניסיון נואש להפרכת הסטיגמה הזו. עכשיו התור של המעשים שלך. אם יש בסביבתך יוצאת מקלט, השתדלי להיות רגישה בקרבתה. היא לא זקוקה לרחמים שלך, הם יעמיסו עליה. השתמשי בבינה-יתירה שלך ותהיי שם בשבילה.
הערת אדמינית: וידוי זה פורסם במדור "אשת סוד" במגזין אשת 64- אדר ה'תשפ"ג
