אנחנו שמעבר לגדר

10/08/2022

"כנס הביתה", אמרתי לאחי הקטן.

"מה אתה רוצה ממני", הוא אמר, "בבית חם, מה אני אעשה בבית".

הוא ישב על כרכרה, באמצע הרחוב בעזה, ומחשבה מפחידה חלפה לי בראש: הכרכרה מכוסה בבד, ומלמעלה נראית כמו ארגז גדול. אולי המטוסים הישראלים, בערב, יחשדו בה, ולא יהססו להפציץ.

"אתה יכול לשבת לפחות ליד הבית ולא על הכרכרה הזאת", אמרתי.

"מה ההבדל", הוא אמר, "אני ליד הבית גם עכשיו".

אחי הקטן אכל אבטיח על הכרכרה עם חברים. הם קנו אותו ממוכר הפירות הבודד שמשאיר את המכולת שלו פתוחה לעת ערב, הזדמנות עבורו לעלות מחירים, כי אין לו אף מתחרה במלחמה. כל שאר המוכרים סוגרים. מפחדים למות.

באותו יום, בערב, החלו לדווח על מגעים להפסקת אש. אבל עדיין שמעתי את קולות הפגזים. אחי הגדול, פאיז, היה בחוץ. הוא עובד לפעמים כמתקן מקררים, ומישהו התקשר אליו, כדי שיתקן לו.

מלא מקררים נחרבו בעזה בגלל החשמל. כניסת חומרי בנייה, חלקי חילוף, דלקים, מומחים וטכנאים - הכל מוגבל בשגרה על-ידי הצבא. במלחמה, הפסיקו להכניס לנו דלק לחלוטין. החשמל פה ירד מ-8 שעות ביום לפחות מארבע.

דמיינו מה זה, להתרגל לכל-כך מעט חשמל. רוב האוכל במקרר מתקלקל ומסריח, אין זרם של מים בשירותים כי הם נעים עם חשמל, והחום בלי אוויר והצחנה.

דאגתי לאחי פאיז, בשעות האחרונות האלו, לפני הפסקת האש, והתקשרתי אליו. אבל לא היה מענה. בטח נגמרה לו הסוללה, כמו לכל תושבי עזה בערך. טלפונים מתקדמים בכיס בלי חשמל להדליק אותם.

אז יצאתי שוב לרחוב, סרקתי בעיניים, קיוויתי לראות אותו. כלום. בזמני מלחמה, התרגלנו לא לצאת החוצה, במיוחד בערב, הזמן הכי גרוע, אבל אני חושב שמשהו השתנה הפעם. דודה שלי רצתה אפילו לקיים חתונה עבור בתה, בלי מחשבה על הסכנות. מה, המלחמה והמוות, הפכו כל-כך שגרתיים פה בעזה?

ברחוב, השכן שלי, עבד אל-רחמן, אמר: "הם הגיעו להסכם, באחת-עשרה וחצי, תהיה הפסקת אש". שמחתי. שעתיים אחר-כך, בחדר, שמעתי פגזים קרובים בעוצמה אדירה. את התסריט הזה אני כבר מכיר: לפני הפסקת אש, כל צד משקיע את מירב כוחו, כדי להוכיח משהו, כמו תחרות מכוניות, בה המנצחת, תמיד, היא ישראל.

אחי הגדול חזר מתיקון המקרר ואני נרגעתי. אנשים ירדו לרחוב, וזה סימן טוב, שאכן האש ננצרה. אני קורא שהרשויות בעזה ישובו לתפקד מחר בבוקר. מה, בכזו מהירות? אולי נצטרך לנוח איזה יום או יומיים.

ומה עכשיו? נקודת האפס, שוב. החיים בתוך כלא. אני מגלגל סגרייה, ומביט בחלון, אל הרחוב. אנחנו זקוקים לפסיכולוגים פה. באמת. המלחמה האמיתית מתחילה עכשיו.

אבא שלי אומר לאמא: "אולי נעשה לקטנים מקלחת קרה". זה הטיפול הנפשי שאבי מסוגל לתת לילדיו - מקלחת קרה. אחרי כל מלחמה הוא מקלח אותם.

אבל אני, הפעם, מה תועיל לי מקלחת קרה. בשלושת ימי המלחמה הרגשתי חרדה עמוקה. והייתי מגעיל לכל מי שפנה אלי. רציתי לריב עם כולם. מחר אולי אלך ים. זה עדיף ממה שמציע לי אבי.

08/08/2022

הי, זה אסמעיל, כותב לכם מעזה. רציתי שתכירו את אח שלי הקטן. ראיינתי אותו אתמול, וכתבתי מילה במילה. הוא בן עשר.

שאלתי: מי אתה?

תשובה: סאג'ד.

ש: איפה היית כשהתחילה המלחמה?

ת: הייתי ברחוב ליד הדלת של הבית. שמעתי בום בום. רעש מעצבן. חשבתי בהתחלה שזאת הלהקה שעושה מוזיקה בחתנות אבל גם לא הייתי בטוח, בשמיים היה אור כמו של מצית, אז שאלתי את עבוד והוא אמר לי שזה פגז אז הלכתי לאמא.

ש: פחדת?

ת: לא.

ש: לא פחדת?

ת: ראיתי משהו שהפחיד אותי יותר מהמלחמה, אחרי הצהריים, כולם ברחו, והיה בומים, ואני ראיתי תאונה ברחוב. היו מליון ילדים באוטו והוא התנגש בעוד אוטו, והיו מליון ילדים ונשים והם ממש פחדו. ואחר כך בתפילה נפל טיל, וכולם ברחו, ואנשים במסגד אמרו: השם ישמור, השם ישמור.

ש: מה?

ת: כן ואני רציתי להיות במיטה בבית.

ש: כמה מלחמות אתה זוכר?

ת: אני זוכר את המלחמה של שנה שעברה הכי הרבה. אבל יש עוד מלחמות שהיו מזמן מזמן ואני שכחתי.

ש: מה אתה זוכר מהמלחמה בשנה שעברה?

ת: אני זוכר את החתולה שלנו זכרונה לברכה.

ש: מה קרה לה?

ת: היא והילדים שלה ישנו על המדרגות ואני עקבתי אחריהם כדי לתת להם אוכל, וביום האחרון במלחמה היא מתה, כי היא קפצה מהמרפסת על החבל כביסה כי היא פחדה מאד מהקולות של הטילים וכי היא התאבדה.

ש: מתי אתה מעריך שהמלחמה תגמר?

ת: בספטמבר.

ש: למה דווקא בספטמבר?

ת: כי היהודים חזקים והם רוצים להרוס עוד בתים וזה לוקח זמן גם כדי להרוס את הבתים. אבל אני מקווה שהמלחמה תגמר ביום שלישי.

ש: למה ביום שלישי?

ת: כי יש לנו טיול בבית ספר ויקחו אותנו לבריכה ויתנו לנו פרסים לכל הילדים החכמים.

ש: איך אתה מתמודד עם הפחד במלחמה? איך החברים שלך מתמודדים עם הפחד?

ת: בבית ספר המורה לימד אותנו.

ש: מה למדתם?

ת: לשים ידיים מעל הראש! ומפרקים על האוזניים ולעצום עיניים חזק ולפתוח את הפה כדי לנשום. אמרו לנו ללכת תמיד לחדר הבטוח שאין בו זכוכיות ואין בו חלונות אבל אני חושב שזה סתם כי כל הבית שלנו זכוכיות והטילים של היהודים חזקים והורסים הכל.

ש: יש תקווה לדעתך שהמלחמות יגמרו?

ת: כן. תמיד יש תקווה.

ש: התגעגעת לבית ספר?

ת: כן.

ש: מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

ת: כן.

ש: מה?

ת: אני רוצה להיות רופא שיניים.

ש: מה המסר שלך לילדים בעולם?

ת: לילדים שיש להם מלחמות, או לילדים שאין להם מלחמות?

ש: לילדים שיש להם מלחמות.

ת: המסר שלי זה שאתם צריכים לשבת בחדר הבטוח, ולא להיות בטלפון הרבה, כדי לשמור על העיניים.

ש: ולילדים שאין להם מלחמות?

ת: המסר שלי זה שאתם צריכים להגיד תודה לאלוהים שאין לכם מלחמות.

בתמונה המצורפת: סאג'ד, אח שלי.

והנה כמה נתונים שהרבה אנשים אולי לא יודעים על ילדים בעזה.

-47% אחוז מהתושבים בעזה הם ילדים. זה חלק מרכזי מאוד באוכלוסייה.

-800,000 ילדים בעזה, כמו אח שלי הקטן, פשוט לא מכירים מציאות אחרת, חוץ מהחיים תחת סגר. הם נולדו לתוכו, בו הם מתבגרים, וזה משפיע על כל פרט בחיים שלהם.

-במחקר מקיף שנערך השנה עם מאות הורים וילדים בעזה התגלה:

-יותר ממחצית מהילדים בעזה חושבים על התאבדות. מאות אלפים מהם.
-שלושה מתוך חמישה אמרו שפגעו בעצמם בצורה כזו או אחרת.

-המחקר הזה השווה את הנתונים למחקר זהה, משנת 2018. המצב הנפשי של ילדים החמיר מאוד בארבע שנים האחרונות בגלל המלחמות.

-למשל: ב-2018, רק מחצית מהילדים הרטיבו במיטה בשגרה. השנה: ארבע מתוך חמש מרטיבים.

-ב-2018, מחצית מהילדים אמרו שהם מרגישים אימה ולחץ בגוף בשגרה. השנה: שמונים וארבעה אחוזים מהם. קישור למחקר בתגובות.

07/08/2022

עדות קשה של מנאל, תושבת עזה, על ישראל, חמאס ומוות של ילדים. מנאל עובדת בבית חולים. אמא לשלושה. וכך סיפרה לנו הערב:

"אני מדברת איתך עכשיו והילדים שלי סביבי. אני מכניסה את כולם לאותו חדר בבית, ואנחנו ישנים בו. שאם יפגיזו אותנו בלילה, נהיה יחד. שאם נמות אז כולם ביחד. ככה אני מסבירה לקטנים, מנחמת אותם, והם אותי.

הם מאד מפחדים, כן. ברור. מגדל פלסטין, שהפגיזו אותו, נמצא כמה מטרים מהבית שלנו. הילדים שלי לא מצליחים לעמוד כשמפחיד. יש לגדול שלי, בן 10, כאב כזה, שמשתק לו את הרגל. הקטנה בת ארבעה חודשים. האמצעית בת שש.

כל האנשים שאני פוגשת בעזה רוצים הפסקת אש. הלוואי. הלוואי. בכנות, המצב פה מאד קשה. אנחנו גמורים. כל מי שאני מדברת איתו, בלחץ נוראי, ומקווה שלא תמשיך המלחמה.

הרחוב בחוץ חשוך עכשיו. חושך נורא. אי-אפשר לראות כלום בלילה. כבר יומיים שאין חשמל בעזה. הכל קרס, כי הצבא מונע הכנסת דלק. לפני המלחמה, חשמל הגיע לשש שעות ביום. לפעמים שמונה. עכשיו אין בכלל. הגיע לשעה בלילה, אבל פספסנו אותו. הסוללה שלי תגמר עוד רגע. אדבר מהר.

חם ביום נורא, בלי חשמל, אבל מפחיד לצאת החוצה לאוויר. ובלי חשמל אין גם זרם מים בכיור ובאסלה בבית שלנו. אני שמה דלי בשירותים.

המלחמה הגיעה פתאום. זה לא היה צפוי. אף-אחד לא היה מעוניין בה. בשבת בכלל רצינו לצאת להפגין, אירגנו מחאה עצמאית, שנקראת "רוצים לחיות". בגלל המצב הכלכלי בעזה, והסגר, וזה שאין עבודה לאף-אחד, והמדיניות של הממשלה.

כשהפגינו ככה פעם קודמת, הממשלה עצרה את הצעירים, וירתה לכמה אנשים ברגליים. עכשיו זה לא משנה. ההפגנה בוטלה כי הצבא תקף אותנו, אף-אחד לא יוצא החוצה. המלחמות מחלישות את התושבים עוד יותר משהם כבר חלשים.

אנשים התעייפו מאד. אנשים פה רוצים שינוי. כל דבר. רק שנוכל לחיות.

מה אני מדברת. אני לא יודעת איך אצא לעשות קניות לילדים שלי עכשיו. אומרים שהמלחמה נגד הג'יהאד, אבל בפועל הורגים גם אזרחים, ואני מפחדת לצאת לסופר. לפני רגע שמעתי שהפגיזו מכונית אזרחית, שהייתה ברחוב, וגם ילדים נהרגים פה. סליחה שאני מדברת בפיזור ככה.

בבית החולים המנהל נזף בי, למה אני לא מגיעה לעבודה. את לא יכולה להשאיר את המחלקה פה לבד. אנחנו חייבים לפחות עובדת אחת בכל יום. ככה הוא אמר. ועמיתה שלי לא מגיעה, כי היא נפגעה מפגז של ישראל שלשום, וגם הילדים שלה נפגעו, פציעות קלות. הם בטראומה. ואיך אני יכולה לעזוב את הילדים שלי.

יש סירנה של אמבולנס בחוץ עכשיו. לא יודעת אם שמעת. אף-אחד לא מסתובב ברחוב, רק אמבולנסים. אני מקווה שיכניסו סולר, שיהיה חשמל, ומים, ויגמר הסגר עלינו. על זה אני חושבת עכשיו. שיצמצו את הסגר הזה על עזה. כי אי-אפשר לחיות ככה בכלא.

יש ילדים שאני פוגשת, בשגרה, במחלקת לטיפול נמרץ, בבית חולים, שאין להורים שלהם כסף לתרופה שעולה עשרה שקלים. אמהות לא מגיעות לקבל טיפול נגד סרטן כי אין כסף לאוטובוס. יש מטופלים שצריכים אישור לצאת לירושלים לטיפול, הם לא חמאס, לא פתח, אבל מסרבים להם. למה? אין אף פעם סיבה. מסורבים. וזהו. הצבא החליט.

אין עבודה לאנשים כי אנחנו בסגר. צעירים מנסים ללמוד שפות חדשות במחשב, כדי לקבל ויזה, ולצאת איכשהו לחוץ לארץ. אחיינית שלי לומדת גרמנית. במחלקה יש כמה שלומדים טורקית. אבל אי-אפשר לצאת מעזה. אם יפתחו את עזה, שלושת רבע מהצעירים יברחו ממנה. גם אני חולמת על לצאת.

מה אנשים פה רוצים? לחיות כמו שאר האנשים בעולם. לקבל זכויות בסיסיות. בלי מלחמה. בלי שישלטו עלינו ובלי סגר. המון אנשים רוצים שהממשלה תשתנה. שתהיה ממשלה פלסטינית אחרת, אחת, שתאחד אותנו, ממשלה רשמית, ברמאללה, שתהיה לנו מדינה, בלי הפיצול הזה.

המלחמה הזאת יצרה עוד פיצול, כי רק הג'יהאד משתתפים בה, וחמאס לא. זה יצר מתח ביניהם. חמאס לא מצטרפים להגן על האנשים מהמתקפה, כי הם יודעים שזה יסלים את המלחמה, והציבור בעזה, לא רוצה עוד מלחמה. אנשים גמורים, וכועסים, וילדים עדיין בטראומה משנה שעברה. גם הילדים שלי. הבית שלנו הופגז במלחמה הקודמת ונהרס לגמרי.

הלוואי ותהיה הפסקת אש. הנה אנחנו שומעים טילים עכשיו. שמעת? זה ככה, ובכל מקום. רגע, אני מתפנה לילדים. אני יושבת איתם ומקווה שאם נמות זה יהיה מהר. אי אפשר לדעת איפה הם יפגיזו.

07/08/2022

אני כותב מהבית שלי בעזה. שמי אסמעיל. בן עשרים ושמונה. אני רוצה לתאר מה זו מלחמה פה במחנה פליטים, דרך העיניים שלי. אעדכן בעמוד הזה כל יום.

זה התחיל בשישי כשקמתי בצהריים לצווחות של אחי הקטן: "אש! איזה טירוף! אש!"

התנערתי מהמיטה. "מה יש! מה אש?" לרגע חשבתי שמשהו בבית נשרף. יום שישי זה יום מנוחה בעזה, ונרדמתי אחרי ארוחה דשנה. לא הבנתי מה אחי אומר.

"אש", הוא השיב, "מלחמה".

שתיתי מים ויצאתי למרפסת של הבית שלנו. בטלפון שלי נגמרה הסוללה, לא היה חשמל, והמרפסת עבורי תחנת חדשות כשהחשמל נקטע.

ראיתי ברחוב כמה משפחות, בעיקר ילדים ונשים, שהלכו ממזרח למערב עם תיקים על הגב. נראה שזה באמת קורה שוב.

בשבע בערב הצלחתי להטעין קצת את הטלפון ולבדוק חדשות. ראיתי תמונה של אבא אוחז בילדתו בת החמש. בגופה קטנה. ותמונה אחרת של בית מופגז.

הבזקי זכרונות מהמלחמות הקודמות חנקו אותי, אבל לא התמסרתי אליהם. רציתי משהו שיסיח את דעתי.

כבר נהיו לנו טקסים משפחתיים קבועים בזמני מלחמה. אמא שלי, מתרוצצת בין החדרים, מנסה להבין איך להעביר את האחיות שלי למקום יותר בטוח. אבל לאן, אמא? אבא שלי, פקיד בנק, מפחד שלא תגיע משכורת, כי איך נחיה.

בשמונה וחצי בערב, סירנות האמבולנסים, כמו תופי מלחמה, הפכו כבר לצליל העיקרי ברחוב, ודבר סביבי במחנה הפליטים שג'אעיה, לא היה רגוע. רכבים חלפו, על גבם כריות ומזרונים, המונים הלכו ברגל, רק לברוח למקום אחר.

ואני עמדתי במרפסת וחיפשתי בעיניים את התיקים.

תיק הגב של העזתי בזמן המלחמה, הפך לסמל. חלק ממי שאנחנו. תבינו: התיק משמש כדי לבנות את הזהות שלך מחדש, אחרי שמטוסים מעלימים לך את הבית ואת כל החפצים. התיק הופך להיות מי שאתה.

בדרך-כלל, בתיק הזה יהיו דברים פרקטיים. דרכון, כמה מסמכים אישיים, תעודות מהאוניברסיטה, ביטוח בריאות. אני מתבונן בעשרות התיקים שחולפים על-פני. ואז אחי צועק מלמטה: "בואו מהר, הם יפגיזו את המאפייה של אבו מוחמד!"

אני יורד למאפייה, ברחוב מולנו, ורואה המון מתגודד סביבה, מחלץ שקיות מתוך החנות. אחרי רגע, אני קולט שזו לא הפגזה. אנשים מפחדים שיגמר הלחם והם מרוקנים את המאפייה. אחותי הקטנה נוגעת לי בכתף. "תצלם אותי", היא מבקשת, לבושה בחולצה חדשה.

"זה נראה לך זמן מתאים לתמונות", אני גוער בה, "סעי, סעי מכאן".

ואז מחשבה מעוררת אימה חולפת לי בראש. ואני מיד מצלם שתי תמונות של אחותי. במלחמות אדם הופך אדיב יותר.

עכשיו אחת-עשרה בלילה. אני מנסה לישון אבל לא מצליח מרוב חום. אין חשמל. בישראל לא מאפשרים לנו להכניס דלק מאז יום שני, ותחנת הכוח היחידה כבר קרסה. ים של טיפות זיעה מכסה אותי. ואז החשמל חוזר! אני מפעיל את המאוורר, ועוצם עיניים.

בזמני מלחמה, הרחפנים הישראלים, שאת הזמזום שלהם שומעים תמיד בכל מקום בעזה, גוברים ומתרבים. עשרות מהם עפים בשמיים, ולפעמים גם מפגיזים.

צינת המאוורר מאפשרת לי להירדם סוף סוף. חריקת הלהבים מנמיכה קצת את רעשי הרחפנים מחוץ לחלון.

06/08/2022

צפו: עזה ביומיים האחרונים - עם תרגום לעברית. כל הסרטונים שלא מציגים בטלוויזיה. נעדכן מדי יום.

06/08/2022

הצבא שלכם פתח במלחמה. עוד אחת. ואני, פלסטיני מעזה, רוצה לשתף אתכם במשהו. למרות שזה קשה לי.

שמי אחמד אל-נאעוק, אני עיתונאי, בן 27, ואחד המקימים של העמוד פה.

מלחמה היא עבורי, גם, עניין אישי. היא גורמת לי לחשוב מיד על אחי הגדול, איימן.

ב-2014, טייס ישראלי הרג אותו. היינו מאד קרובים, ובכל פעם שיש הפגזות על עזה, אני נזכר איך הוא מת.

הצבא הישראלי פתח במלחמה הזו ביוזמתו. התנקשות במפקד בכיר בג'יהאד האסלאמי, וקודם לכן, מעצר של אחד מסמלי התנועה בגדה.

הלך הרוח בעזה היה רגוע. הג'יהאד לא תקפו, וחמאס לא הייתה מעוניינת במלחמה. מנהיגי הג'יהאד בעצמם ניהלו משא ומתן עם ישראל בתיווך מצרי.

אז למה עכשיו?

בתקשורת אצלכם, אני מבין, מספרים שהצבא הרג אצלנו, ביומיים החולפים, לפחות חמישה-עשר בני-אדם, כולל סבתא בת שבעים ושלוש, וילדה בגן חובה - כדי להגן עליכם. עבור הביטחון שלכם.

ברחוב בעזה, ברור לנו לגמרי, מנסיון העבר, שזה לא נכון. יש סיבות אחרות למלחמה.

סיבה ראשונה ומידית, היא שהמוות שלנו, מייצר כוח פוליטי למנהיגים שלכם.

הממשלה הנוכחית, של לפיד, כושלת בסקרים. והיא, כמו אחרות לפניה, רוצה להראות לבוחר, שהיא חזקה. יודעת להפגיז, לחסל, ולהרוג בנו. כך עשה נתניהו בשנה שעברה. זה אותו סיפור.

תאמינו או לא, אבל בכל פעם שיש בחירות אצלכם, אצלנו בעזה מצפים במתח למתקפה שתהרוג אנשים. המלחמות קורות בסמוך לבחירות.

אני מרגיש שהמנהיגים שלכם, ימין או מרכז או שמאל, לא מביטים עלינו בעזה כעל בני-אדם, הזכאים לביטחון ולריבונות, אלא כעכברים במעבדת ניסוי, שאפשר להרוויח על גופתם כמה קולות.

וזה לא נתפס. הם יודעים שמלחמה כזו, נגד הג'יהאד האסלאמי, לא תסיים את ההתנגדות בעזה. להיפך. היא תחזק אותה.

אני רואה איך כל מלחמה, כל הרג של ילדה וחיסול של מנהיג, יוצר זעם אדיר בעזה, שגורם לציבור להיאחז בהתנגדות.

בישראל יודעים את זה. ובכל זאת, ממשיכים, שוב ושוב, לעשות את אותו הדבר. למה?

כי אין לממשלות שלכם רצון לפתור את השורש הפוליטי של הסכסוך, שכרוך בויתור. אז זה מה שיודעים, להפציץ.

מי שנפגע באמת, זה לא הג'יהאד האסלאמי, ולא ישראל, אלא אנחנו. שני מליון אנשים שנצורים כבר חמש-עשרה שנה תחת סגר בעזה. ואנחנו עייפים.

חמש-עשרה השנים האלו, מלאות הדם וההרג, מלמדות את כולנו, שלמרות פערי הכוח האדירים, לישראל אין יכולת להביס את החמאס ואת הג'יהאד.

הסיבה לכך היא שהבעיה לא צבאית. הבעיה פוליטית. והיא גם די פשוטה. אתם שולטים עלינו וזה יוצר התנגדות.

מנהיג ישראלי מחליט, פה בעזה, הכל: כמה מטרים נוכל לדוג בים. ואם נוכל לבקר את סבתא בירושלים. ואיזה אינטרנט יהיה לנו בטלפון. ואם נוכל לצאת ללמוד בחוץ לארץ. ואם חקלאי יוכל לייבא עגבניות. או לפגוש קרובי משפחה בחברון. ישראלי מחליט, אפילו, אם תינוק שנולד, בעזה, יקבל דרכון.

כולנו בסגר, מוחלט, כבר 15 שנה. כלואים ומופרדים משאר בני העם שלנו. אתם החלטתם להפריד בין עזה לגדה לירושלים, כדי למנוע בצורה הזו מדינה פלסטינית.

בניתם כלא ענק, שאתם לא יודעים עליו כלום, ושומעים עליו רק כשיש מלחמה.

אמא שלי, נפטרה מסרטן לפני כשנתיים, כי לא קיבלה, מכם, אישור לצאת לבית חולים פלסטיני בגדה המערבית. כל חודש מתים ככה אנשים.

השליטה הלא דמוקרטית הזו בעזה יוצרת התנגדות. זה השורש.

איני אדם שאוהב מלחמה. וכך גם כל תושבי עזה שאני מכיר. אנשים, באופן טבעי, רוצים לחיות בשלום. אח שלי נהרג, ואלפים סביבי מתו, ועשרות אלפים איבדו בית, ובכל-זאת אני כותב לכם. כי אני מאמין שהמעגל הזה לא יסתיים עד שהאפרטהייד לא יסתיים.

עד שהמנהיגים שלכם לא יתעלו מעל האינטרס הפוליטי קצר הטווח, מעל הרצון המידי לעוד כיסא בכנסת, ויגעו בשורש הפוליטי של הסכסוך, בכך שעם אחד בוחר עבור עם אחר. לכן האחריות לעצור את הדיכוי, היא שלכם.

05/07/2022

74 מתוך 100 בוגרי אוניברסיטה בעזה מובטלים.

אין עבודה כי עזה תחת סגר. בלי גישה לערים אחרות, כמו ירושלים או חברון, אין דרך לקיים סחר והכלכלה קרסה.

כדי לזכות בהיתר שיאפשר לך לעבוד מחוץ לעזה, בה אין עבודה, צריך להגיש בקשה למשרד הביטחון. רק גבר, נשוי, שמוכן לעסוק בעבודות כפיים, יכול לנסות. המכסה היא 12,000 איש, בני גנץ העלה אותה בשנתיים האחרונות.
באחוזים, עד לפני כמה שנים, איפשרו ל-0.24% משני מיליון תושבי עזה לצאת לעבוד בחוץ. רבע אחוז. כיום מאפשרים ל-0.58%, מחצית האחוז.

"לפני שנה קיבלת היתר", סיפר עיסאם, בן 31, בוגר אוניברסיטה, "זאת הפעם הראשונה בחיים שמצאתי עבודה". הוא עובד בחקלאות באחד מקיבוצי הדרום. יש לו שלושה ילדים בעזה.

"אני נחשב לבר מזל", עיסאם אמר, וסיפר שאלפי אנשים הגישו בקשה כדי לקבל אישור עבודה אך רובם נענו בשלילה. "גרים פה מאות אלפי בני-אדם", אמרה נרמין, מובטלת בת עשרים ושש, "לזרוק לנו פירורים זה לא פתרון. מה כולם יעשו? מה נשים יעשו?"

סאמח, פועל בן 26, אמר: "התלות בישראל, זה הכי קשה לי. הם ירצו להקפיא את האישורים, יקפיאו. ירצו לסגור את הים, לפתוח או לנעול את עזה, יעשו. הכלכלה שלנו בידיים שלהם".

התלות הזו מתבטאת בכל מני אופנים, קטנים וגדולים. "לפני כמה ימים, רבתי עם בחור ישראלי, בעבודה שלי באשקלון כפועל בנייה", סיפר חאלד, בן 29, "קיללנו אחד את השני, והוא אמר לי שיגיש תלונה במשטרה, כאילו תקפתי אותו, כדי שיקחו ממני את ההיתר. כנקמה. אם הייתה אפשרות למצוא עבודה בעזה, ברור שלא הייתי נכנס לישראל. אבל אין". פלסטיני שנפתחת נגדו חקירה במשטרה, מאבד מיד את היתר התעסוקה שלו.

"בישראל מדברים על עבודה לעזה תמורת ביטחון", אמר דוקטור אמין אבו עישה, מרצה לכלכלה באוניברסיטת אל-אסראא בעזה, "זה מתבטא לא רק בהגדלת מכסת ההיתרים, אלא גם בהעברת הכספים של קטר לחמאס, בתנאי שהשקט יישמר. אבל זה יכשל כי מדובר בניסיון לנהל אסון, לא לפתור אותו".

"הגדלת ההיתרים השפיעה באופן חיובי על ההכנסה, אין ספק. כאשר מחצית מהאוכלוסייה מובטלים, ועוני פושה בכל מקום, כל שינוי מורגש. מצד שני, זה מעמיק עוד יותר את התלות בין הכלכלה הפלסטינית לישראלית, והאפשרות לעצמאות כלכלית פלסטינית נחלשת".

"הנקודה העיקרית היא שאין לכיבוש רצון להתפשר פוליטית ולאפשר לעזה להתחבר למדינה פלסטינית. היתרי העבודה לא יכולים לפתור את הבעיות הפוליטיות המהותיות. בהיעדר דרך לשינוי פוליטי נשאר רק כלי אחד: כוח, סגר והפגזות. זה לא יעבוד", אמר סאמח.

12/06/2022

תכירו, זו זיינב אל-קולק. נערה בת 23, שלפני שנה, איבדה 22 מבני משפחתה בלילה אחד: את אמא שלה, ואחיה, ואחיותיה. כעת ישבנו איתה לשיחה.

זה קרה במאי, 2021 בשעה 1:00 בלילה. מטוסי קרב ישראלים הפציצו את רחוב אל־וחדה בשכונת א־רימאל בעזה. בניין המגורים שבו התגוררה זיינב התמוטט בנוסף לבניינים אחרים. באותו לילה 42 פלסטינים נהרגו, מתוכם 11 ילדים.

זיינב סיפרה לנו איך נלכדה תחת ההריסות למשך 12 שעות, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתה. את הידיעה על מותם של 22 מאהוביה היא לא קיבלה במהרה. כוחות כיבוי נחלצו לעזרתה רק לאחר שהצליחו לחפור בין ההריסות, בניסיון להציל את חייה. "שכבתי בשקט, שכבתי על הבטן, שאפתי אבק ונשמתי חזק", היא אמרה לנו, ותיארה את השעות הקשות האלו, תחת ההריסות, איך בכוחות האחרונים שנותרו לה, היא התקשרה לשיטור האזרחי הפלסטיני וצעקה לעזרה ולחילוץ. "לאחר מכן נגמרה סוללת הסלולרי שלי", היא אמרה.

"שלוש שעות אחרי שהייתי מתחת להריסות הסוללה שלי מתה, היה חשוך מאוד, והרגשתי שאני בדיוק כמו הסוללה שמולי - שכוחותיי אזלו. אפילו התחלתי לחשוב שאני כבר מתה. נאבקתי על חיי, קוצר נשימה והמחסור בחמצן. הייתי שמה לבד עם המחשבות שלי, בלי יכולת להזיז שריר. רק בוכה".

"כשכוחות החילוץ הגיעו, היו כל כך הרבה הריסות ופחדתי שהדחפור ירסק אותי. הקול שלי היה נמוך מדי וחלש. למזלי, פרמדיק אחד ראה אותי לפני שהדחפור התקרב אליי. איבדתי את אמי אמל. היא הייתה אמל שלי (אמל בערבית פירושה - תקווה). איבדתי גם את אחותי היחידה הנא, וכך איבדתי גם את הנא שלי (הנא בערבית פירושה אושר). גם שני האחים שלי, אחמד ווג'די. סבתא שלי, סבא שלי, דודי, דודתי וכמה בני דודים. הייתי בדיוק בת 22 כשאיבדתי 22 מבני משפחתי וזה עדיין רודף אותי עד היום".

גם בשיחה שלנו איתה, כשמביטים בפניה של זיינב מבינים ששמחת חייה שלה נגזלה ממנה. מאז האירוע היא שמרה על שתיקה, ובמשך שנה ציירה את האובדן שחוותה.

"זה כאילו שנות החיים שלי לאחר מכן נעצרו, אלו לא חיי האמיתיים. יצאתי מההריסות במחשבה שאצליח לכתוב ספר כדי לתאר את הזוועות, אבל זה לא מה שקרה. לא הצלחתי. זה קשה מדי. הבית, הזיכרונות והמשפחה שלנו התפוגגו בשנייה. הכל השתנה. שום דבר לא אותו דבר. שום דבר לא חוזר למה שהוא. אפילו אני זיינב השתניתי. אני לא אותו הדבר לפני ואחרי המלחמה. אפילו האמנות שלי קיבלה תפנית אחרת. נהגתי לצייר אוקיינוסים, עצים ושחפים בציורים שלי. עכשיו זה הכל חושך, צבעים קודרים, מלחמה, בגדים ריקים ובני משפחה שאיבדתי", היא אומרת.

בעזה ובכלי תקשורת רבים בעולם מכנים את המתקפה באותו לילה בשישה עשר למאי: הטבח ברחוב אל-וחדה. ובישראל?

בצבא כינו זאת בזמנו: הפגזת המטרו של חמאס. דובר הצבא אמר כי הפגיזו את האזור כדי להרוס מנהרה פנימית שעברה בסמוך לבנייני השכונה. גורמים בצבא סיפרו שהם קיוו שפעילי חמאס יהיו במנהרה וימותו. זו הסיבה, אולי, שלא הודיעו לתושבי השכונה, שלפי הצבא לא היו מטרה, כי יפגיזו אותם למוות: כדי לא ליידע פעילי חמאס וכך ללכוד אותם במנהרה.

לאחרונה גורמים בצבא אמרו בתקשורת כי המבצע "נכשל". למה? בדיעבד לא מתו במנהרות פעילי חמאס כפי שחשבו שימותו. על האזרחים שנמחקו, לא נאמרה מילה.

הופגזו למוות, כאמור, 42 איש בלילה אחד: רופא, ראש מחלקה פנימית, פסיכולוגית שעבדה עם נשים, מדען, סטודנטית לרפואת שיניים, מלצר, ובעל מכולת - לצד ילדים ותינוקות. כולם ישבו בבית שלהם.

בשיחה, זיינב שיחזרה את הזיכרונות שלה עם משפחתה ונחנקה מדמעות. "אני הכי מתגעגעת לאמא שלי. כל בוקר, היא הייתה מעירה אותי מוקדם. החיוך שלה תמיד היה החיוך הראשון שראיתי בבוקר. אני מתגעגעת לחיבוק של אחותי היחידה. אני מתגעגעת לאחי הבכור שהיה גם החבר הכי טוב שלי. אני מתגעגעת לאחי השני אחמד ולצחוקים שלו. אני מתגעגעת לכולם. כל מה שנותר מהם זה הבגדים שלהם. אני שונאת לראות את הבגדים ללא רוח אדם. הם רודפים אותי כי זה כל מה שנשאר מהם. שנה לאחר מכן, אני מרגישה שהמטרה היחידה שיש לי לחשוף את הפשעים של הצבא הישראלי, שלצערי יש אנשים שמאמינים שהם מוסריים. אני מקווה שאצליח לחשוף את העוול שנעשה לי ולמשפחתי באמצעות כתיבה ואמנות", אומרת.

מעבר לגדר, בעזה, סיפורי האובדן והמוות הם חלק מהשגרה היומית. סיפורים על משפחות שלמות שנמחקו, ילדים שמצאו את עצמם יתומים בין יום ולילה, והורים שאיבדו את בניהם ובנותיהם. אבל סיפורה של זיינב אל-קולק והאובדן הטרגי שחוותה מהווים תמונת מראה קיצונית וקשה במיוחד למחיר שפלסטינים משלמים בחייהם כתוצאה מהסגר, מבצעי לחימה והתקפות לצד מדיניות של כיבוש ומניעת פשרה פוליטית.

"כל ציור מספר סיפור עליי ועל הרגעים הטרגיים שחוויתי", זיינב תיארה את התערוכה עם ציוריה ששנפתחה לאחרונה בעזה, "החלטתי ליצור ציורים ולהציג את הציורים כדי לחשוף את הפשע הישראלי נגדי ונגד משפחתי. צבא הכיבוש הרג 22 מבני משפחתי. הם הפציצו את הבית שלי ואת הבתים של השכנים שלי ברחוב אל-וחדה בלי שום סיבה או אזהרה".

רמדאן ומלחמהשתי המלחמות האחרונות בעזה קרו ברמדאן. התקופה הזו מזכירה לי, כמו להרבה צעירים אחרים בעזה, דם ומתח. שתי מלחמות נוראיות, זו בשנה שעברה, וזו...

08/04/2022

זו פאטמה. תינוקת מעזה בת שנה וחצי שמתה כי לא קיבלה היתר.

היא נולדה עם מום בלב, ובמשך שלושה חודשים, היא וסבתא שלה יסמין ביקשו היתר לצאת לניתוח שאינו קיים בעזה - בבית החולים אל-מקאסד בירושלים. אבל משרד הבטחון? לא השיב להן.

שוב ושוב נמסר להן ממשרד הביטחון, שמחליט מי יכול לצאת מעזה לשאר הארץ: "הבקשה בבדיקה". והן פספסו 3 מועדים.

בסוף מרץ הילדה מתה. לפני שבועיים. אביה, ג'לאל, קיבל השבוע הודעה בטלפון ממשרד הביטחון עם השם של פאטמה. "הדם שלי קפא", אמר. שוב, היו בה רק שתי מילים: "הבקשה בבדיקה". זה ביחס לתור שנקבע לתינוקת באפריל. "הם לא יודעים אפילו שהיא כבר מתה".

פאטמה נולדה עם חור בלב. או בשפה רפואית: פגם במחיצה הבין-פרוזדורית. שני קרדיולוגים איתם שוחחנו, שעיינו בתיק הרפואי שלה ובתוצאות אקו הלב, אמרו כי ניתוח היה בוודאות מציל את חייה. באופן כללי, זו לא מחלה שאמורים למות ממנה. הניתוח עלה 45,000 שקלים והרש"פ התחייבה לכסות אותו.

נזכיר: תחת הסגר הישראלי, בהגדרה, אסור לכל תושבי עזה לצאת ממנה לשאר חלקי הארץ. מדיניות שמטרתה העיקרית לעשות הפרד ומשול בין עזה, גדה, ירושלים - כדרך יעילה למנוע מדינה פלסטינית. כתוצאה, עזה קרסה לחלוטין. חמאס התחזק. ואנשים מתים שם לאט. לפי הנוהל, רק במקרים חריגים, בהם מדובר במחלה מסכנת חיים שלה אין טיפול בעזה, ישקל מתן היתר.

פאטמה ענתה על הגדרה צרה זו. היא ביקשה לנוע בין בית חולים פלסטיני אחד לאחר עם סבתא שלה. ובכל-זאת, במתפ"ש לא ענו עד שמתה. גם לא ענו לנו כשביקשנו תגובה ביחס למקרה.

"ניסינו להוליד ילדה במשך שבע שנים, בלי להצליח", סיפר אביה, "עכשיו דבר לא יחזיר אותה. אני עדיין המום. חולם לתת לה את הלב שלי, שתחיה במקומי".

03/04/2022

שתי המלחמות האחרונות בעזה קרו ברמדאן. התקופה הזו מזכירה לי, כמו להרבה צעירים אחרים בעזה, דם ומתח. שתי מלחמות נוראיות, זו בשנה שעברה, וזו ב-2014.

רוב התושבים בעזה, ובינם ההורים שלי, עוקבים כעת, בדממה דרוכה, אחרי אירועים בגדה ובירושלים. יש משפט, עממי, שנוהגים לומר פה הרבה ברחוב: המלחמה נכנסת להריון בגדה, ויולדת בעזה. או משהו בסגנון. שתי המלחמות האחרונות פרצו עקב הסלמה שהחלה בגדה המערבית.

"הלוואי ולא תבוא מלחמה", רבים אומרים סביבי, בכל מקום. זו העמדה הרווחת. פצעי שנה שעברה עדיין שותתים דם. שישים ותשע ילדים מתו הרי. ובתים רבים טרם נבנו מחדש. איך אפשר לרצות בגיהנום כזה.

אבל אבא שלי, הוא אומר בחיוך: "אם תבוא, מלחמה, שתבוא אחרי הרמדאן. שנספיק למכור קדאיפ!" אבא שלי מצוי בחובות כבדים, והרמדאן זו הזדמנות, עבורנו, למכור את איטריות הקדאיפ המתוקות בדוכן ברחוב שאנחנו מנהלים כמשפחה. להרוויח קצת.

סלאמה, אחד מחברי הטובים, מוכר ירקות בשוק השכונתי בשג'אעיה. הדוכן שלו ליד שלנו. אתמול נפגשנו. השיחה התארכה, כנגד רצוני, אבל הוא דיבר ודיבר על מה שמפריע לו, ואני, מה אעשה, איך אפשר לעצור אדם שמדבר על מה שמפריע לו.

למדנו יחד באותו בית ספר, אני וסלאמה. הוא פרש בכיתה ט', ואני המשכתי לאוניברסיטה. "גם ככה בעזה לא מוצאים עבודה אחרי הלימודים", הסביר לי אז, כשניסיתי לשכנע אותו להישאר בלימודים. הוא צדק. הוא צודק. שניים משלושה צעירים בעזה היום בלי עבודה. גם מהנדסים, עורכי דין, רופאים - יושבים בבית. זו תוצאה של הסגר הישראלי - שניתק אותנו מהארץ שלנו. סגר שמפריד בכוח בין עזה לערים אחרות - כמו ירושלים. סלאמה לא יצא מכאן אף-פעם.

לאחרונה, אולי שמעתם, הצבא איפשר לעוד כמה אלפי פועלים לצאת מעזה כדי לעבוד ביישובים ישראלים. וזה נותן לאנשים הרבה תקווה, שהמצב הכלכלי ישתפר. בעזה המלחמה נמשכת כל הזמן. הסגר נמשך. והעוני הורג.

סאג'ד, אחי הקטן, מקשט את הבית שלנו בשג'אעיה. אורות ירוקים וכחולים וצהובים מהבהבים מאחורי בזמן שאני כותב לכם. הוא קנה אותם מדמי הכיס שלו. אבא שלי, כבר שבועיים פוקד, מדי בוקר, את דוכן הקדאיפ בשוק, לנקות אותו לקראת ימי הרמדאן. אני מקווה שיעברו בנחת.

29/03/2022

"זה כאילו איבדתי את אחד האיברים שלי, לא פחות", אמר לנו סמיר מנסור, מייסד הספרייה המקומית בעזה, שהופגזה במלחמה האחרונה. מטוסי הקרב החריבו את בניין כחיל, שבקומת הקרקע שלו שכנה ספרייתו הגדולה של מנסור. היא נבנתה על שטח של כ-130 מ"ר. אחרי ההפגזה, נהרסו המבנה והספרים.

סופרים עזתיים הביעו בזמנו צער על חורבן הספרייה, שהכילה למעלה מ-100,000 ספרים, בהם ספרים נדירים ומקוריים, שנשתמרו על ידי הבעלים והמייסד של הספרייה מנסור מזה 54 שנים.

"אין ספק שזה כאב מאוד לכולנו, ברגע שראיתי את הספרייה הרוסה, זה גמר אותי. לקחו ממני את התשוקה שלי מאז שהייתי ילד צעיר. מאז ילדותי אני מורד נגד הכיבוש, ולא מצאתי דרך טובה יותר לשחרר את הכעס הזה מאשר בהפצת ידע וקריאה בקרב האנשים בעזה, שהרי בורות היא האויב הגדול של כולנו, תאמין לי, אם היו הרסו לי את ביתי הפרטי שלי הייתי עצוב פחות מאשר הרס הספרייה".

מנסור הוביל קמפיין בינלאומי, בו גייס כ-800,000 שקלים כדי לבנות את הספרייה מחדש. מרחבי העולם נשלחו לו אלפי ספרים כתרומות. כעת, מנסור מתכנן לפתוח חנות וספרייה חדשה כמאה מטרים מהספרייה הישנה. הספרייה, שהייתה חלק בלתי-נפרד מהקהילה - תחזור לחיים.

"זהו ניצחון לא רק עבורי, אלא עבור כל הקוראים והסופרים, שתמיד מצאו בספרים חוף מבטחים עבורם. החבר הכי טוב בעת צרה הוא הספר", אמר לנו.

בארבעת המלחמות האחרונות בעזה, הופגזו ספריות מספר פעמים: ספריית האוניברסיטה האסלאמית בת חמש הקומות שהכילה אלפי ספרים, הפניות ומקורות, וספריית אוניברסיטת אל-אזהר בשנת 2014, ספריית האוניברסיטה הפתוחה אל-קודס, וכן הספרייה הציבורית חאלד אל-חסן בנוסייראת.

08/03/2022

מגזין תרבות וספרות שמתפרסם בעזה - מכירים? קבוצה של צעירים הקימו כתב עת כזה, שנקרא: "מגזין 28". זה הסיפור שלו.

מנהל המגזין, מחמוד אל-שאער, נולד בעזה. באחד משיריו תיאר אותה כך: "עזה כמו גל, נישאת מעלה לרגע, ומיד הופכת לשום-דבר, לאובדן".

הוא בן שלושים, כותב מילדות, מאז שאביו נהרג בידי המשטרה הישראלית. "אנחנו קבוצה של צעירים וצעירות", סיפר בראיון לגבי הרקע למגזין, "חיפשנו במה לבטא בה יצירתיות: ספרות, תאטרון, שירה ואמנות פלסטית".

המיזם החל לפני כתשע שנים, אך סבל מקשיים רבים, שעצרו את פעילותו לשש שנים. "הסכסוך בין פתח לחמאס הקשה עלינו בהתחלה", סיפר, "באופן אישי, חיפשתי בלי סוף מישהו שייצג אותי בעזה. אבל לא מצאנו ארגונים שתמכו במגזין".

כיום, ל-"מגזין 28" יש מבנה קטן, בעיר רפח, דרום עזה, בו מחמוד וחבריו מארגנים ערבי שירה ודיונים על תרבות ומאבק פוליטי. בגליונות שמתפרסמים מופיעים טקסטים מקוריים שנכתבו מתוך חיי היום יום בעזה.

בגיליון האחרון, ה-18 שראה אור, פורסמו שתי רשימות פילוסופיות על חופש ואמנות, ביקורות על ספרות פלסטינית ועזתית, ושירים של צעירות מעזה: "החזה שלי כלב פראי", מאת רואן חסין, ו-"המלח נדבק בנו", מאת פאתנה אל-ג'מל. לינק בתגובות, לקוראי ערבית.

"זו יוזמה שצמחה מהרחוב", סיפר מחמוד, "בעבר נאלצנו להפסיק לפרסם, עקב מחסור בתמיכה כלכלית, והיינו נפגשים בבתי קפה או פשוט ברחוב. בעזה, כל אחד צריך למצוא איזו באר להשליך בה את כאביו. אחרת נאבד שפיות. אנחנו מנותקים מהעולם, תחת סגר ישראלי. אז לאחרונה אנחנו עורכים ערבי שיח, במקום ברפח שפתחנו לפני כשנה למיזם - והמון אנשים מצטרפים אלינו".

אביו של מחמוד נהרג כשהיה בן שש. הטרגדיה הזו, לדבריו, הפכה אותו באופן לא צפוי, לאדם כותב. "אבא שלי היה נהג משאית. ב-90', שוטרים ישראלים הבחינו בתוי פניו הערבים והפלסטינים, וחשדו שהוא פושע נמלט. הם ירו ברכב שלו. שלושה נוסעים נפצעו, אבי נהרג. זו הייתה טעות בזיהוי. בלעדיו, המשפחה שלי קרסה כלכלית, ופנינו לשירותי רווחה מקומיים ובינלאומיים. אמא שלי ביקשה ממני לעזור לה לכתוב להם, מדי חודש, על מצבנו הכלכלי, ולאחר-מכן, לכתוב כיצד הפקנו תועלת מהסיוע שקיבלנו מהם. עד היום אני שומר במגירה את המכתבים העצובים האלו, ששלחנו. דרכם גיליתי שאני אוהב לכתוב".

"בתיכון נכשלתי בכל המבחנים, ולא יכולתי להמשיך לאוניברסיטה. עבדתי בחנות לתכשיטי נשים בשכונה שלנו. בזמן העבודה, קינאתי בסטודנטיות סביבי. בעזה, בעיקר בנות אוהבות לקרוא, לכתוב, ולפתח מיומנויות יצירתיות. הייתי משאיל מהן ספרים, וקורא בזמן הפינוי, או כשלא היו לקוחות בחנות. עבדתי מ-8 בבוקר עד 10 בלילה. במקביל כתבתי".

"כל אדם מחפש מרחב שיתן להמולת החיים שלו משמעות או צבע. הצבעוניות הזו מצדיקה את קיום החיים. אני חוזר הרבה למוות של אבא שלי - שצבע את חיי בשחור ובעצב. החלטתי לא להיכנע לקללה, שישראל הטילה עלי. ולכן הקמתי את המגזין הזה. בעזה אדם יודע: אפשר לאבד הכל בכל רגע. אבא שלי מת, ולא השאיר לי דבר מלבד זכרונות. אם אני אמות באחת מהמלחמות הבאות, אשאיר לבני את יצירתי, זכרונות בנייר".

בתמונה תמונת השער של אחד מהגליונים האחרונים.

03/03/2022

מדי שנה, מאות צעירים בעזה נכנסים לכלא, עקב חוב כלכלי לבנק. ביקשת הלוואה? רצית להקים עסק? להתחתן? הכלא העזתי מחכה לך.

"בעזה, חובות אלו התיקים הנפוצים ביותר שאנחנו מתעסקים איתם כעורכי דין", אמר איהאב אל-סמירי. "אם הסכום נמוך מ-2,000 שקלים, תקופת הזמן בכלא תהיה 21 יום. חובות גדולים יותר מובילים לתקופת מאסר של 91 יום".

עבור חלק מהתושבים, מדובר במאסר שגרתי - צו מעצר שמתחדש מדי שנה.

אזרחים לא מצליחים לפרוע את החובות בגלל המצב הכלכלי הגרוע בעזה. "חצי מהם משלמים רק כשהם מקבלים הודעת אכיפה, מהמשטרה. אני כעורך דין פועל על-מנת להאריך את המועד הניתן לתשלום".

וספי, בחור בן 29, מצא את עצמו, בפעם המי יודע כמה, בדרך לכלא. הוא מובטל - כמו שני-שליש מהצעירים בעזה. כדי להתחתן, לקח הלוואה מהבנק - כדי לשלם מוהר, ולרכוש בית. מאז הוא לא מצליח לשלם את החוב, כי אין עבודות בעזה. "הכניסה לכלא הפכה לחלק שגרתי מהחיים שלי", אמר בראיון לניו יורק טיימס.

גם עלי אבו-עמרה, תושב העיר עזה - ניצב לקראת צו מעצר. הוא שקוע עמוק בחובות. זה התחיל לפני כמה שנים, כאשר חברה סעודית פנתה אליו, וביקשה ממנו להוביל פרוייקט של גרפיקה. הוא שמח על כך, כבוגר תואר ראשון בניהול, עם ידע בתכנות, כתיבה יצירתית, ושיווק אלקטרוני.

עלי התבקש להקים צוות בעזה עבור הפרוייקט, וכך עשה. "אבל לאחר שנה שלמה של יישום הפרויקט, החברה הסעודית פשוט נעלמה! ולא שמעתי מהם יותר", אמר. הם לא שילמו את הכסף. עלי לקח הלוואה מהבנק כדי לשלם לחברי הצוות שניהל.

"עכשיו הבנק התחיל לדרוש ממני להחזיר את הסכום, עם ריבית גדולה", סיפר, "החיים שלי התהפכו, אני מנסה לחשוב על כל דרך אפשרית, איך לשלם את החוב. אבל אין פה תעסוקה. הילדים שלי התחילו להרגיש שאני לא קרוב אליהם. אני חושב רק על המאסר שמחכה לי. אני לא יכול לשאת את זה, כי מעצר יוביל, בהכרח, להתפוררות המשפחה שלי. אני לא יודע מי אשם, אני או המצב בעזה".

לפי דוח של הבנק העולמי, הסגר שישראל מטילה על עזה הוא הגורם הראשי לאבטלה בקרב צעירים. הסיבה פשוטה: הסגר ניתק את הכלכלה של עזה מחברון, ירושלים, יפו, ושאר חלקי הארץ. עזה היא חלק בלתי-נפרד מהמרחב שלנו, והכלכלה שלה אינה יכולה להתקיים כאי בודד, בלי נמל, שדה תעופה, ותנועה של אנשים וסחורות.