דניאל דהאן יוצר סרטים

15/08/2025

״אלנה [באמהרית] - אנחנו חיים״.
ביום צום מסחרר, בחלל מוזיאון עם סאונד נוראי, בעתלית הרחוקה - אני רוכן על המוניטור, שומע את ישיוורק אלנה מסבירה את משמעות שמה - ובלב התכווצות מהירה.
אאוריקה.
על זה הפרק שלה. וזו אמת פשוטה שמלווה אותי כל החיים. אנחנו חייבים לחיות.
במסע לארץ ישראל, ישיוורק סבלה הרבה, וחילצה את עצמה בעצמה. בדרך פגשה שדים מכל מין וגודל, ושרדה כדי לספר. אסירת ציון שלא שוחחרה על ידי המדינה היושבת בציון. ילדה יתומה רודפת אחרי חלום עתיק על ירוסלם.
שמו של אביה היה אלנה, וברבות השנים צירפה את שמו לשמה, מגעגוע לאב שאיבדה מוקדם מידי.
לפני אותו יום צום מדובר, יום הצילום השני של הפרק, התלבטתי אם לא יהיה חכם יותר לדחות. חששתי מההשפעה של החום והרעב, ביום צילום עמוס ועדין כזה. כששיתפתי את ישיוורק בחששות, אמרה - אני הייתי רעבה 3 שנים, אני חושבת שאתה תסתדר עם יום אחד.
והסתדרתי.
הם חיים בינינו, השורדים. לא רק ניצולי השואה. גם ניצולי המסע מאתיופיה לישראל.
תודה לך ישיוורק שסיפרת את הסיפור שלך בקול צלול ואמיץ.

פרק א׳ בסדרה אנו באנו שיצרתי עבור רגע של חכמה.

25/12/2024

23/12/2024

ורגעים.

22/12/2024

ומקומות.

20/12/2024

אנשים אנשים אנשים.

17/12/2024

אנשים אנשים אנשים.


I wanna know who are these people blaming their sins on the fall
And who are these people
Well if I'm honest with myself at all these are my people
Man what else can I say
You are my people
We're the same in so many ways
(People, David Bazan)

16/12/2024

2024. שנה מוזרה. פרידות ומפגשים. בריחות ומאבקים ונצחונות ופספוסים. עבודה ברוכה וקשה וברוכה. עלילתי, דוקו, תדמית, פרסומות, מוזיקה, דל תקציב, עתיר תקציב, קמפיינים ובת מצוות. הרבה אנשים טובים, רגעים יפים, והנאה. הנאה כשהמצלמה ביד, כשהדף מלא, כשהקאט מתפוצץ, כששאלה נכונה מאירה עינים למרואיין, כשהוראת בימוי פותחת פתאום משו בפנים.
הנאה כשזה עובד.
אני אומר הרבה פעמים לחברים - אין דיוק. רק עוצמה. הדיוק הוא תוצר נלווה. דרך. אני מרגיש את הדרך הזו, מסף הדלת למורד, הרחק מכאן. אם אוכל - לשם אצעד.
למי יש זמן לערוך רילס עכשיו. הנה כמה טעימות. בהמשך עוד כמה.

09/10/2024

כשאני מנסה להבין מה בין מה שקורה פה היום לבין מה שקרה קודם לכן במדינת היהודים, 1956 שנים אחורה, עוברת בי מחשבה מעודדת.
1956 שנים של גלותיות יהודית מודעת לעצמה. של ניתוחים חז"ליים אובססיביים. של פרשנים ופרשני פרשנים שתלו על קוצו של י' פוסט טראומה תרבותית, שחיפשה וחיפשה וחיפשה. תודעה קרועת עפעפיים מתעקשת לחבר את מה שלא ניתן לחבר.
באין קיום של הכאב המשתק, הגדום, נמוג הישראלי והתיישב לו היהודי. עקשן, מוזר הליכות ומדובלל.
ועם תחיית המתים של הישראלי נשאר לפתור את פיצול האישיות בינו לבין היהודי.
אלו לא חידושים גדולים. אבל אני חושב שאנחנו באים לאתגר שמחכה לנו ב6 אחרי המלחמה מצוידים יותר.
עכשיו צריך הרבה תפילות וגבורה ותפילות.
שנגיע ל6 אחרי המלחמה בלי עוד אובדן.
שנחזור.
שננצח.

09/07/2024

כשהבנת, אי אז בעולם פרה אפוקליפטי, שזמן קצר אחרי הסרט הקודם תחזור לכיסא הבמאי עם סרט נוסף, אמרת לעצמך, אוקי. אדאג שזה יקרה. כשזה הלך והתקרב, אמרת, וואלה, זה אשכרה קורה.
אבל אז מלחמה והמון כאב והרס וחורבן בפנים ובחוץ, וברגע אחד כל מחשבה על הסרט נמחקה. יצאת מהמילואים מהר מאוד, עם הבטחה בלב - אני צריך להצדיק. יבוא מה שיבוא, להיות חי זה לא מובן מאליו.
הסרט נזנח, כי את מי זה מעניין עכשיו, כשהלב מוטרף מאחים וחברים שיצאו לעומק שטח אויב. ובבית, היריון לא פשוט, ואתה נאבק לארגן את האיש המבולבל והפצוע שהפכת להיות לכדי אבא ובן זוג סביר, כזה שיודע לספק אורח חיים יציב לילדות ולצוריה. ומפה לשם, נולד לך בן, מה זה נולד, פרץ, הגיח לו במושב הקדמי של רכב העבודה שלך, בין פנסים ומצלמות, בחניית בית החולים.
ולמראה המבט העירני, העינים הכהות החכמות, החדשות, מחשבה חוזרת השתלטה עליך. מסוג המחשבות שקשה למשטר אל משפטים ברורים, אבל יש בהן הצצה קהה על הדלת המסתובבת שפולטת ותולשת אותנו מהחיים. הצצה על מה גורם לאני להיות אני, ואם האני חדל, מה באמת נותר ממני, וכמה ממנו יהיה קיים דרך מה שאשאיר אחרי. הצצה, ותובנה: צריך להתקדם. בתוך כל האין אונים כפוף הראש שלך, מחויבות אחת נותרה ברורה, אתה צריך לעשות את מה שנקראת לעשות. נזכרת בהקדשה שהצטרפה לדראפטים האחרונים של התסריט, ״לרך הנולד, שלא תהיה חלק מהמעגל״ - וקליק. הצורך להצדיק מצא לו נתיב ישן. חזרת, שוב, אל הזה קורה.
ועכשיו אתה כאן ואומר לעצמך, זה קרה.

עשיית סרט כרוכה בסיכון כלכלי, מריטת עצבים מתמשכת, היחשפות מביכה, ועקשנות בלי גבול. אתה מוצא את עצמך שוב ושוב תוהה, למה לך כל זה. וחוזר, שוב ושוב, לאותה הבנה בסיסית, Its your calling.
וזה הדבר היחיד שמתדלק אותך בדרך. אתה צריך לעשות את מה שנקראת לעשות.

אז זה קרה. הדרך ארוכה, אבל שלב כבד מאחורי. וכרגיל, אני כל כך לא לבד. תודה לתומר לסרי, יהלי ניר, לירון לבו, נהר כהן, אבנר מאייר, נעם ויצמן, אביטל סימקיס, ג'וש טרכטמן, סיפי בראד, גיא לוסטיג, מיתר ליבי פלאם, ניר רחמין, בינה גולדמן, ירחמיאל, יבגני, סימון, ועוד כל כך הרבה שותפים ושותפות מהממים. זו תודת ביניים, כי הדרך באמת עוד ארוכה, אבל בהחלט עברנו חתיכת ציון דרך.

23/06/2024

צריך לעשות, גם בכל השיתוק והספיגה האינסופית הזו. כל כך מוזר לעשות סרט בזמן מלחמה, אבל זה אכן קורה. עוד שבוע בדיוק. ואנחנו צריכים ניצבים.
אשמח בכם. לא חובה לוק מזרחי מובהק מובהק.

27/09/2023

טוב, אני יודע, אני מרבה לסתור את עצמי.
מביך וזה - אבל כן כן, זה מה שמסתמן. אני ממש רוצה להודות לכל התומכים והתומכות, הגענו למקומות מדהימים, ולמדנו המון. מדהים שאחרי כל תחושות הבטן הנעלות הולך ומתברר שמה שאנחנו צריכים שונה לחלוטין.
זה סיפור ארוך ולא כזה מעניין, אבל עכשיו אנחנו מחפשים בית כנסת מזרחי, ישן (לא משופץ!), גדול, עם חלונות גבוהים (הלוואי), שיש בו את האופי המיוחד הזה, העשיר בפרטים, העמוס עיטורים, הרועש. מצרף תמונות כי נו, אני לא מצליח לתאר את זה.

04/09/2023

בית כנסת במקלט, כתוב בתסריט. למה דווקא במקלט? אני יכול להגיד שזו תחושת החנק. שזה הספציפיות של סיפור הרקע הסיוציאלי, השוליות הפריפריאלית, הדחף לצייר עולם שמאוכלס בנפשות שמתקיימות בדיוק באזורי הספר החברתיים האלה. אני יכול לטעון שהסיפור משחק על שני קצוות, הפנים והחוץ. שזו בחירה שמבטאת בקשה לחופש. שכל סיפור התבגרות הוא סיפור יציאה לחירות. אני יכול להגיד המון מילים, נו.
אבל האמת היא שזה פשוט מה שהיה אצלי, כשהייתי ילד. זה קרה שם. ולשגע כל כך הרבה אנשים ומערכות מתוך דחף לברוא ולשחזר ולשחק עם המשמעויות השונות של ילדות שרובה מדומיינת, רובה מפולטרת באינסוף סיפורים שונים שניסחתי לעצמי שוב ושוב, נדחף בכל פעם מתשוקה אחרת, מנסה לסדר לי את הדברים ככה שיהיו מובנים, שיראו יפים, שתהיה בהם טיפה של הירואיות, או טרגיות, או לכל הפחות מעמד קורבני ממיס לב – לשגע מתוך דחף ילדי כל כך – זה סבבה? זה לא קל, אבל זה חשוב. כי זה חלק משלם שאני עדיין לא רואה את כל כולו אבל הבטן שלי דוחפת חזק, אני מקווה, לכיוונו. הבטן היא בוס מעצבן, נו.
אז, אני מחפש בתי כנסת במקלטים. בהודעה הקודמת לא הגבלתי את זה לשם, והגיעו המון בתי כנסת מהממים (תודה!) ואנחנו חוקרים אותם – אבל עכשיו אנחנו מחפשים מקלט.
אז אנא, אמצו את זכרונכם או הקליקו על כפתור השיתוף – אנחנו נשמח לכל עזרה.