כתב העת המשפט - הפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל

Home
כתב העת המשפט - הפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל

"המשפט" הוא כתב העת של הפקולטה למשפטים במסלול האקדמי המכללה למנהל

"המשפט" הוא כתב עת אקדמי לענייני משפט היוצא לאור על ידי הפקולטה למשפטים ע"ש חיים שטריקס של המסלול האקדמי המכללה למינהל. הגיליון הראשון של "המשפט" הופיע בפברואר 1992, זמן קצר לאחר פתיחת בית הספר למשפטים, ומאז הוא יוצא לאור פעם-פעמיים בשנה.

בכתב העת מתפרסמים מאמרים אקדמיים מאת טובי החוקרות והחוקרים בארץ בכל תחומי המשפט. המאמרים מתקבלים לפרסום לאחר הליך שיפוט אנונימי, כמקובל בכתבי עת מדעיים בארץ ובע

ולם, ולאחר עבודת עריכה מעמיקה ומדוקדקת.

עורך כתב העת הוא חבר סגל בית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס. עורכי המשנה וחברי המערכת הם סטודנטים מצטיינים מבית הספר למשפטים, והם אמונים על מלאכת עריכת המאמרים והכנתם לדפוס.

מ-1992 ועד 2010 "המשפט" הופיע בשני פורמטים: בחוברות שצורפו פעמיים בשנה לעיתון "הארץ", ואשר מוספרו בספרות (בסך הכול ראו אור 27 חוברות) ובכרך שנתי, שמוספר באמצעות אותיות. בדרך כלל הכרך כלל את מאמרי שני הגיליונות שפורסמו במהלך השנה – לעתים מזומנות בגרסה מורחבת ומעודכנת, וכן מאמרים נוספים שלא נכללו בחוברות.

מטרת הפרסום בפורמט כפול הייתה להציע לקהל הרחב, באמצעות צירוף החוברות לעיתון יומי, גרסאות תמציתיות, קריאות ונגישות של מחקרים אקדמיים מעניינים ואקטואליים, אשר בדרך כלל אינם נגישים לציבור הלא-משפטנים. פרסומם החוזר של המחקרים בנוסחם המלא בכרך אפשר לחוקרים לא לוותר על הגרסה המלאה או לעדכן את מאמריהם בפרק הזמן שחלף מאז פרסומם בחוברת.

לפיכך, עד לשנת 2010, לרוב המאמרים שפורסמו ב"המשפט" יש שתי גרסאות – האחת שפורסמה בחוברת והשנייה – בכרך. במקרים רבים הגרסאות שונות זו מזו, ולכן מומלץ להיעזר בשתיהן כדי להחליט מאיזו לצטט, שכן לא תמיד קיימת חפיפה בין שתי הגרסאות, ולעתים אף מדובר במאמרים שונים לגמרי.

כיום כתב העת רואה אור בפורמט אחיד, פעמיים בשנה, במתכונת זהה למקובל בכתבי העת המשפטיים בארץ ובעולם: הכרכים ממוספרים באותיות, ולכל כרך שני גיליונות. הפרסום הראשון שראה אור בפורמט זה הוא כרך טו, גיליון מס' 1.

עורכת כתב העת הנוכחית היא ד"ר לימור זר-גוטמן.

עורכי כתב העת "המשפט" הקודמים: ד"ר רענן הר-זהב (כרכים א-ה); פרופ' יובל שני (כרכים ו-ח); פרופ' חיים זנדברג (כרך ט); פרופ' יורם רבין (גיליון 20); ד״ר אורית פישמן אפורי (כרך י); ד"ר נילי קרקו-אייל (כרכים יא-יג); ד"ר צבי טריגר (כרכים טו-טז); ד"ר יוסי נחושתן (כרכים יז-יט). Hamishpat is an academic law review published by The College of Management's Haim Stricks Faculty of Law. The first issue was published on February 1992 shortly after the Law School was established, and has since been published twice annually. The law review publishes academic articles by leading Israeli researchers in every field of law. Its articles are accepted for publication after an anonymous review procedure and a thorough editing process, as is customary in scientific journals worldwide.

17/01/2025

***בית המשפט העליון קבע : יוחמר עונשו של ירין שרף, האשם באונס הקטינה בת ה13 במלונית הקורונה***

לאחרונה דן בית המשפט העליון בבע"פ 111/24 מדינת ישראל נ' ירין שרף. ערעור זה נסוב על תביעה שהגישה המדינה נגד ירין שרף, שנודעה כ״פרשת האונס במלונית הקורונה". תחילה, ייחס כתב האישום לשרף עבירת בעילה אסורה בהסכמה, אך בעקבות השלמות חקירה, כתב האישום תוקן לעבירת אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה החופשית. במסגרת הסדר טיעון, הודה שרף בביצוע המעשים, אך ההסדר לא כלל הסכמה על העונש. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 6.5 שנות מאסר, אולם המדינה ערערה על גזר הדין ועל כך נסוב הערעור.

לטענת המערערת, העונש שנגזר בערכאה הקודמת אינו הולם את חומרת המעשים והנסיבות, במיוחד לאור גיל הקורבן (13), פער הגילאים המשמעותי, והפגיעה המתמשכת שנגרמה לה. המערערת הדגישה כי מדובר במעשים אלימים שכללו ניצול חולשת הקורבן, לחצים פסיכולוגיים ופיזיים, ואיומים מרומזים. נוסף על כך, הצביעה על הצורך במדיניות ענישה מחמירה בעבירות מין בכלל, ובפרט בעבירות מין בקטינים, לצורך הרתעת עבריינים פוטנציאליים.

לטענת הנאשם, עצם תיקון כתב האישום מעבירת בעילה אסורה בהסכמה לעבירת אינוס, גרם לו נזק משמעותי. הנאשם הצביע על כך שהודה בעבירות במסגרת הסדר טיעון, הביע חרטה על מעשיו, והציג שיפור משמעותי בהתנהגותו במסגרת טיפולית והתקדמות בתהליכי שיקום. לבסוף, טען כי העונש שנגזר בערכאה הקודמת היה מאוזן, וכי אין הצדקה להתערבות בו.

פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים: כבוד השופט יוסף אלרון, כבוד השופטת יעל וילנר וכבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ. ההרכב קבע פה אחד כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר את עונשו של הנאשם. בהחלטתם הדגישו את חומרת המעשים שבוצעו בקטינה ואת הצורך בהרתעת הרבים בעבירות מין, במיוחד כנגד קטינים. לצד התחשבות בהודאת הנאשם ובשיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן, בית המשפט התייחס גם לעברו הפלילי, שכלל עבירות איומים, תקיפה וסמים, וכן על דפוסי התנהגותו האלימים כלפי נשים. לפיכך, נקבע כי העונש יוחמר ל-8 שנות מאסר בפועל.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרן של עירית נגבי ותמר ברנבלום – "מבט פמיניסטי ביקורתי על הישגי הרפורמות החקיקתיות בדיני האונס", אשר פורסם בכרך טז של כתב העת שלנו.

המאמר עוסק במורכבות ובמגבלות של הרפורמות המשפטיות בדיני האונס בישראל, תוך דגש על האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם עבירות מין וענישה. במאמר, המחברות עורכות מחקר שבוחן מגמות בענישה בעבירות אונס בישראל, תוך ניתוח פסקי דין לאורך שני עשורים והתמקדות בהחמרת הענישה ובשכיחות הפיצויים לנפגעות. המחקר מצביע על מגמות של החמרה בענישה בעשור הקודם, לצד הביקורת על המשך קיומן של תפיסות מסורתיות בדבר "אונס קל" ו"אונס חמור", המשפיעות על רף הענישה ועל יחס החברה והמשפט לקורבנות. פסק הדין בע"פ 111/24 מדינת ישראל נ' ירין שרף ממחיש את המגמות שתוארו במחקר: בית המשפט העליון החמיר בעונשו של הנאשם, תוך התייחסות מפורשת לחומרת העבירה, לצורך להרתיע את הרבים, ולהגן על הקורבן מפגיעות דומות. במקביל, השופטים התמודדו עם דילמות שהמחקר מצביע עליהן, כגון איזון בין שיקום הנאשם לבין מדיניות ענישה מחמירה. ההחלטה להטיל עונש מאסר של 8 שנים משקפת את מגמת ההחמרה, אך גם מעלה שאלות על עקביות בקביעת עונשים, נושא שמודגש במאמר.

לעיון בפסק הדין המלא:
https://drive.google.com/file/d/1dXIh7pZtP2bzQrCpcdeExdHDzM4-nyH2/view?usp=sharing
לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=495

קריאה פורה ומהנה,
חברי כתב העת "המשפט"

10/01/2025

***בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו אזכר פסק דין של כתב העת שלנו, על מנת לקבוע שסטייה מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית הדין תיעשה רק במקרים שבהם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן***

לאחרונה פורסם פסק הדין, ב"ל (ת"א) 63830-08-23 פפקוב נ' המוסד לביטוח לאומי (נבו 17.12.2024), שעסק בתביעה לגמלת שמירת הריון כמשמעה בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"). תקופת הזמן שמצויה במחלוקת הייתה מיום 1.9.2022 ועד לתאריך הלידה המשוער 28.2.2023. בית הדין לעבודה מינה יועץ מומחה רפואי מטעמו, אשר נדרש בשאלה, האם הייתה הצדקה רפואית לשמירת הריון בתקופת הזמן המצויה במחלוקת בהתאם לסעיף 58(1) לחוק?

בתאריך 30.9.2022, הגישה התובעת תביעה לגמלת שמירת הריון וכחודש לאחר מכן, הנתבע דחה את התביעה בהתאם להוראות סעיף 58(1) לחוק ובהתאם לתקנה 5(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (גמלה לשמירת הריון) התשנ"א – 1981. הנימוק לסירוב התבסס על עמדתו מומחה שמינה התובע, אשר קבע שהאישורים שהמציאה התובעת לא מעידים על צורך בשמירת הריון כפי שנקבע בסעיף 58(1) לחוק. על מנת להכריע בסוגיה, בית הדין הורה על מינויו של ד"ר זילברמן (להלן: "המומחה") כמומחה יועץ רפואי, לצורך מתן חוות דעת בעניינה של התובעת. המומחה קבע כי נוכח מגבלותיה הגופניות של התובעת במהלך ההיריון, היה מוצדק שהתובעת תהיה בשמירת היריון במסגרת הזמן במחלוקת. על כן, המומחה קבע ששמירת הריון מהווה פרקטיקה רפואית מקובלת התואמת את מצב התובעת במהלך תקופת ההיריון הנדונה.

התובעת ביקשה לאמץ את מסקנות המומחה. לטענתה, המומחה נתן מענה לכל השאלות אשר הופנו אליו במהלך התביעה והוא עמד מאחורי חוות דעתו באופן מלא ומוחלט. מנגד, לטענת הנתבע, אין לקבל את חוות דעתו של המומחה מכיוון שהוא לא בחן את הסוגייה בהתאם להוראות 58(1) לחוק. כמו כן, חוות דעתו ומסקנותיו סטו באופן משמעותי מהחוק, והוא לא נתן משקל ראוי לחומר הרפואי של התובעת, אשר לשיטתו של הנתבע לא מעיד כלל על החמרה במהלך ההיריון.

כבוד השופט תומר סילורה קבע בפסק דינו שקביעותיו הרפואיות של המומחה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון, ולא נמצא נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה. זאת, מכיוון שהפסיקה קבעה שלמרות שבית הדין לא כבול לחוות דעתו של המומחה הרפואי שהתמנה מטעמו, סטייה מחוות דעתו תיעשה רק במקרים בהם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. לכן, במקרה הנדון, התביעה התקבלה, לאור חוות דעתו של המומחה.

השופט התבסס בקביעתו, בפס' 22, על מאמרו של סטיב אדלר, "מומחים יועצים-רפואיים בבתי דין לעבודה", שפורסם בכרך ב' של כתב העת שלנו. במאמר זה, המחבר דן בשאלות הנוגעות למומחה-יועץ רפואי שממונה על-ידי בית הדין לעבודה. בין היתר, המחבר סוקר את דרך התייחסותו של בית הדין לעבודה אל חוות הדעת של המומחה הרפואי, ומשווה בין הנוהל בבתי הדין לעבודה לנוהל של המערכת הכללית. לטענת המחבר, כפי שכבר הוכר בפסיקה, בית הדין לא חייב לפסוק בעניין הסיבתיות המשפטית בהתאם להכרעתו הרפואית של המומחה. אולם, משנתקבלה חוות דעתו הסופית של המומחה, יש להתייחס אליה בכובד ראש, שכן יש ערך רב לידע הרפואי של המומחה.

לעיון בפסק הדין המלא: https://docs.google.com/document/d/1-c_nsTs8WulyLSGnZZO9_IU-uvbUfl6L/edit?usp=sharing&ouid=105057669628260259247&rtpof=true&sd=true
לעיון במאמר במלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=659

קריאה פורה ומהנה,
חברי כתב העת "המשפט"

03/01/2025

***בית המשפט המחוזי בחיפה דחה עתירה של עמותת "תנו לחיות לחיות" בנוגע להתמודדות עיריית חיפה עם תופעת חזירי הבר במרחב העירוני***

לאחרונה, דן בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעתירה שהגישה עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד עיריית חיפה ורשות הטבע והגנים, במסגרת פסק הדין עת"מ 17341-08-24 תנו לחיות לחיות (ע"ר) נ' עיריית חיפה ואח' (נבו 26.11.24). הדיון נסוב סביב המתת חזירי הבר במרחב הציבורי בעיר חיפה.

לטענת העותרת, המתת חזירי הבר אינה מידתית ומהווה פגיעה בלתי צודקת בבעלי חיים. עמותת "תנו לחיות לחיות" טענה כי עיריית חיפה ורשות הטבע והגנים שינו את מדיניותן והחלו בביצוע המתה מאסיבית של חזירי בר, ללא קביעת קריטריונים ברורים ותוך חריגה מהחוק. כמו כן, נטען כי המהלך כלל האצלת סמכויות פסולה לציידים, בלא פיקוח מספק על פעולותיהן. נוסף על כך, נטען כי לא מוצו חלופות, וכי ההיתרים מנוגדים לחוק ולדרישת המידתיות. מנגד, עיריית חיפה ורשות הטבע והגנים טענו כי פעולות ההמתה חיוניות למניעת סיכונים לציבור ולשמירה על בריאותו. לטענתן, הפעולות מתבצעות במסגרת מדיניות הוליסטית, בהתאם לחוק ותחת פיקוח מקצועי. כמו כן, הודגש כי ההיתרים ניתנים רק לחזירים "סוררים" לאחר מיצוי חלופות אחרות.

בית המשפט דחה את העתירה וקבע שהירי במרחב העירוני חוקי וכי פעולות העירייה ורשות הטבע והגנים נעשו במסגרת סמכותן. על העמותה הוטלו הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח שיחולקו באופן שווה בין עיריית חיפה לרשות הטבע והגנים.

השופט שמואל מנדלבום בחן את התשתית הראיות שהוצגה על ידי המשיבות, כולל דו"חות מקצועיים, ומצא כי קיימת הצדקה עקרונית להמתת חזירי בר במקרים בהם הם מהווים איום מוחשי על הציבור. עם זאת, הדגיש את הצורך להימנע מהמתה שאינה מידתית או אקראית, ולוודא שההמתה תתבצע רק ביחס לחזירים "סוררים" על פי קריטריונים מוגדרים היטב. כמו כן, ציין כי יש לעגן במסמך כתוב את ההגדרות והקריטריונים להמתת חזירים "סוררים", על מנת להבטיח שהפעולות יבוצעו בהתאם לנהלים ברורים ושקופים. נוסף על כך, השופט ציין כי העותרת הציגה מצג חלקי ומטעה של העובדות, והדגיש את החשיבות בנקיטת גישה מאוזנת בהתמודדות עם האתגרים במרחב העירוני והטבעי.

בהזדמנות זו, טוב להיזכר במאמרו של אסף הרדוף, ״ידיד ניכר בעת מחלה: על המתת בעלי חיים בשם בריאות הציבור״, אשר פורסם בכרך כז של כתב העת שלנו. במאמרו, הרדוף דן בהרחבה בסוגיה המורכבת של המתת בעלי חיים מטעמי בריאות הציבור, תוך בחינה מעמיקה של המסגרת המשפטית בישראל המאפשרת זאת.

המאמר מתמקד בשיקולים המשפטיים והמוסריים העומדים בבסיס החלטות מסוג זה, ומבקר את פקודת הכלבת ופקודת מחלות בעלי חיים, על כך שהן מעניקות סמכויות נרחבות, מכילות הוראות דרקוניות, לא מידתיות וחסרות חמלה. הרדוף מדגיש את הצורך לאזן בין השמירה על בריאות הציבור לבין זכויותיהם של בעלי החיים, ומציע גישה חדשה המבוססת על עקרון המידתיות. לפי גישה זו, פגיעה בבעלי חיים תתאפשר רק כמוצא אחרון, תוך שמירה על תהליך שיקול דעת מוסרי, משפטי אחראי, המבטיח הגינות ורגישות לחיי בעלי החיים.

לעיון במאמר המלא:https://hamishpat.colman.ac.il/wp-content/uploads/2021/01/07-%D7%94%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A3-2.pdf

לעיון בפסק הדין: https://drive.google.com/file/d/1TgDeoome0Pg4wNyQ6lgy13XKbJdzPQVt/view?usp=sharing

קריאה פורה ומהנה,
חברי מערכת כתב העת "המשפט".

27/12/2024

***בית משפט השלום בתל אביב קבע: צעירה תפוצה על ניתוח חזה שבוצע ברשלנות***

לאחרונה פורסם פסק דין (ת"א (ת"א) 20690-05-19 פלונית נ' מכבי שירותי בריאות באר שבע (נבו 3.11.2024)) שעוסק בתביעת רשלנות רפואית הנוגעת לניתוח הקטנה והרמת שדיים. במסגרת התביעה, הגישה המטופלת (להלן- "התובעת") תביעת פיצויים כנגד קופת החולים מכבי שירותי בריאות, אשר אישרה את הניתוח הרפואי, וכנגד המנתח ד"ר יורם וולף שביצע את הפרוצדורה הכירורגית (להלן- "הנתבעים").

לטענת התובעת, הניתוח הכירורגי שבוצע בשדיה לא רק שלא השיג את המטרה הרפואית והאסתטית המיוחלת, אלא גרם לנזקים פיזיים ונפשיים משמעותיים. לטענתה, לא ניתנה על ידה הסכמה מדעת אמיתית, שכן לא הוסברו לה מראש הסיכונים המלאים של הפרוצדורה. לדבריה, כתוצאה מהניתוח היא נותרה עם צלקות היפרטרופיות מכאיבות, מיקום לא תקין של הפטמות, ופגיעה קשה באיכות חייה האישיים והאינטימיים. נוסף על כך, הנזקים הפיזיים שנגרמו לה לווו בנזק נפשי משמעותי, אשר הוערך על ידי מומחה מטעמה בשיעור של 20% נכות. כל זאת תוך שהיא טוענת להתרשלות רפואית, פגיעה באוטונומיה, והיעדר הסכמה מדעת.

לטענת הנתבעים, מדובר בהתערבות רפואית מקצועית ומיומנת שבוצעה תוך שמירה על סטנדרטים רפואיים מקובלים. לטענתם, ניתנו לתובעת הסברים מלאים ומקיפים ונתקבלה הסכמתה המודעת לביצוע הניתוח. הנתבעים דחו מכל וכל את טענות ההתרשלות של התובעת, וטענו כי הסיבוכים שחוותה הם חלק מהסיכונים הידועים והטבעיים בהליך כירורגי מסוג זה. חוות דעת המומחים מטעמם, הדגישה כי הניתוח בוצע ללא דופי, תוך שימוש במיומנות סבירה, וכי הנזקים הנטענים אינם מצביעים על התרשלות רפואית. יתרה מכך, הם הדגישו כי נותרה לתובעת נכות אסתטית זמנית בלבד, וכי סיכויי ניתוח מתקן עתידי הם טובים מאוד.

כבוד השופט יובל גזית קבע כי הנתבעים התרשלו בביצוע הניתוח לתובעת, תוך הפרת חובת הזהירות הרפואית בתכנון המוקדם הלקוי של מיקום הפטמות. בית המשפט מצא כי המנתח חרג מהסטנדרט הרפואי הסביר וגרם לתובעת נזק אסתטי ונפשי משמעותי, ועל כן פסק פיצוי כולל בסך 175,000 ₪. הפיצוי כלל 49,000 ₪ בגין הפסד שכר לעתיד, 8,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה, 8,000 ₪ עזרת צד ג', ו-110,000 ₪ בגין כאב וסבל. השופט דחה את טענת הנתבעים בדבר אשם תורם, קבע כי סירובה של התובעת לניתוח מתקן היה מוצדק, והדגיש כי הרשלנות הרפואית נקבעה על בסיס סטייה מהסטנדרט הרפואי המקובל ולא על בסיס התוצאה הסופית בלבד.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרו של רועי זנדר – "חיתוך הזהב: חילונו של היופי האנושי בשדה המשפטי של תביעות רשלנות רפואית לאחר ניתוחים קוסמטיים" אשר פורסם בכרך כט של כתב העת שלנו.
המאמר בוחן את תביעות הרשלנות הרפואית בניתוחים פלסטיים בישראל, תוך הצגת הקשיים המשפטיים בהערכת נזקים אסתטיים. זנדר טוען שהמשפט המודרני, למרות היותו חילוני, עדיין מושפע מתפיסות דתיות של יופי. כמו כן, הוא מציג את המושג "פציעות טובות" – נזקים שנגרמו בניתוחים שמטרתם להשביח את הגוף אך הסתיימו בתוצאות שנויות במחלוקת, כמו שיבוש צורה או חוסר דיוק פרופורציונלי. המאמר מתבסס על ניתוח של פסקי דין לצד תצפיות בכנסים רפואיים, ומעלה לדיון שאלות פילוסופיות מרתקות בנוגע ליופי, זהות והפרדוקסים המשפטיים הכרוכים בשאיפה להשבת המצב לקדמותו.

לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=4310

לעיון בפסק הדין: https://did.li/44mx5

קריאה פורה ומהנה,
חברי מערכת כתב העת "המשפט"

20/12/2024

***בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה קבע: תרומת ביציות של מנוחה תתאפשר גם ללא הסכמה בכתב***

לאחרונה פורסם פסק דין (תמ"ש (פתח תקוה) 54581-09-23 פלונית נ' היועצת המשפטית לממשלה (נבו 15.10.24)) שעוסק בבקשת זוג הורים לתרום את הביציות של בתם המנוחה. טרם פטירתה, המנוחה עברה טיפולים בעקבות מחלת הסרטן, שהעלו חשש לאובדן הפוריות, ולכן היא הקפיאה. המנוחה, נפטרה בגיל 23 ממחלת הסרטן, והוריה החליטו לתרום את הביציות לאישה מסוימת.

לטענת התובעים, המנוחה רצתה לתרום את הביציות המוקפאות. האם, תיעדה את השיחות שלה עם המנוחה ב"יומן מחלה/החלמה". את השיחות פרסמה באופן קבוע ב"פייסבוק" לאחר שאישרה את התוכן עם המנוחה. האם הציגה בבית המשפט פוסט שפרסמה עוד לפני מות המנוחה, בו כתבה שהמנוחה סיפרה לה על רצונה לתרום את הביציות המוקפאות שלה במידה שתמות. נוסף על כך, הציגו התובעים עדות של מאמנת תעסוקתית שליוותה את המנוחה, שהעידה על שיחה שבה היא הביעה רצון לתרומה באופן מפורש.

לטענת הנתבעת, סוגיית תרומת הביציות לאחר פטירה אינה מוסדרת באופן מלא בחוק. תקנה 10(ד) לתקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית) מאפשרת תרומה כזו רק במצב שבו ניתנת הסכמת המנוחה בכתב ובנוכחות רופא. עם זאת, הנתבעת הסכימה שהראיות שהציגו התובעים, אכן יכולות להעיד שרצון המנוחה היה לתרום את הביציות ועל כן, הותירה את ההכרעה בסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט.

כבוד השופטת הילה מלר-שלו קבעה כי התובעים רשאים לתרום את הביציות המוקפאות של המנוחה וזאת למרות היעדר הסכמה כתובה מצד המנוחה. כבוד השופטת קבעה כי הראיות שהוצגו בפניה אכן מוכיחות שמדובר ברצון המנוחה. בהחלטתה, השופטת התבססה על עקרון כיבוד רצון המת, וציינה כי יש לאפשר את התרומה על מנת לכבד את רצונה של המנוחה ואת האוטונומיה שלה גם לאחר מותה.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרה של אלמה גלבוע שכטמן – "על גופתי המתה: הסתכלות מחודשת על מרכיבי הזכות לכבוד המת", אשר פורסם בכרך כט של כתב העת שלנו.

המאמר עוסק בהיבטים המשפטיים והפילוסופיים של הזכות לכבוד המת. המאמר מציע לסווג מחדש את מרכיבי הזכות, תוך הדגשת שלושה היבטים: רצון המת כפי שהובע בחייו, כבוד המת עצמו לאחר מותו, וכבוד גופת המת. המאמר מנתח את מושג הכבוד כפי שעולה בפסיקה הישראלית ומחוקי היסוד ומנסה להבהיר את המשמעות של המושג "כבוד המת" בפסיקה, שנותר לעיתים מעורפל ולא ברור. יתר על כן, המאמר מציין את הקשיים העולים מהפסיקה כאשר הזכות לכבוד המת מתנגשת עם אינטרסים אחרים כמו למשל פגיעה בכבודם של קרובי המנוח. לסיום, המאמר מציע מסגרת נורמטיבית שניתן לראות בה בסיס לפסיקת בית המשפט בענייני רצון המת וכבודו.

לעיון בפסק הדין המלא: https://drive.google.com/file/d/173Mnfw2In_uwVMlZTanRNRIEoX7ijdeT/view?usp=sharing
לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=4222

קריאה פורה ומהנה,
חברי כתב העת "המשפט"

13/12/2024

***בית משפט המחוזי בבאר שבע החמיר בענישה של נאשם שהורשע בעבירה שהיא "מכת מדינה", עבירת נשק על פי סעיף 144(ב) לחוק העונשין התשל"ז–1977***

לאחרונה פורסם פסק דין ת"פ (מחוזי ב"ש) 3384-12-23 מדינת ישראל נ' אבו סבית (נבו 14.11.2024), שעסק בשלב גזר הדין של הנאשם אבו סבית. הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירות נשק (הובלה ונשיאת נשק), עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין התשל"ז–1977. הדיון נסוב סביב קביעת מתחם העונש ההולם.

בתאריך 19.11.2023, נעצר הנאשם בשטח פתוח בקרבת הישוב חירן. המשטרה עשתה פעילות משטרתית יזומה באזור ומצאה במהלך חיפוש על גופו של הנאשם אקדח חצי אוטומטי, שבתוכו מחסנית מלאה ב-10 כדורים 9 מ"מ. במהלך החיפוש הנאשם החביא את הנשק בתוך מכנסיו. במסגרת הסדר טיעון, הנאשם הודה במעשה אך ההסכמה לא הייתה לעניין העונש. עם זאת, הוסכם שהמאשימה תעתור למתחם עונש הולם, שיתחיל מ-28 חודשי מאסר בפועל.

לטענת המאשימה, יש לקבוע מתחם עונש הולם שנע בטווח של 28–42 חודשי מאסר בפועל, ולמקם את עונשו של הנאשם באמצע, כך יוטלו עליו 35 חודשי מאסר בפועל, בתוספת מאסר מותנה מרתיע וקנס משמעותי. כמו כן, לטענתה, יש להחמיר בענישה על מנת למגר את תופעת נשיאת הנשק הלא חוקי, אשר הוכרה כ-"מכת מדינה". לטענת הנאשם, יש לקבוע מתחם עונש הולם שנע בטווח של 12–30 חודשים ולהתחשב בסיכויי שיקומו ולכן אף לסטות מעט מהמתחם לטובתו. כמו כן, לטענתו, אומנם מתחמי הענישה בעבירות נשק הוחמרו לאחרונה לצורך הרתעה אך החמרת הענישה לא תביא למיגור התופעה. נוסף על כך, הודגש שהנאשם הוא אדם צעיר, ללא עבר פלילי ולכן בעל סיכויי שיקום גבוהים.

כבוד השופט אלון גביזון קבע בפסק דינו כי אכן עבירות נשק הוכרו כ"מכת מדינה" ומשכך, קביעת מתחם הענישה צריכה להיות בזיקה לענישה המרבית שקבע המחוקק. כמו כן, כבוד השופט התייחס לטענת הנאשם כי החמרת הענישה לא תועיל למיגור התופעה, והשיב שביתר שאת ענישה מחמירה ומרתיעה היא דרכו של בית המשפט לתרום למיגור תופעה שהוכרה בשנים האחרונות בפסיקה כ"מכת מדינה". עוד הוסיף לכך כי הקלות הבלתי נסבלת בביצוע עבירות נשק מחייבת מענה הולם של בתי המשפט. לבסוף, הדגיש שכאשר מדובר בעבירה שנחשבת ל-"מכת מדינה", על בית המשפט להעביר מסר חד וברור כי מוטב לעבריין הפוטנציאלי להרחיק ידו מנשק לא חוקי, שאם לא כן ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח ולתקופה ממושכת. לכן, נגזר על הנאשם 25 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 12 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים מיום שחרורו, וקנס על סך 8,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרו של עומר דוד, "השימוש במושג "מכת מדינה" על ידי בתי המשפט והמחוקק הוא מכת מדינה", אשר פורסם בכרך ל' של כתב העת שלנו.

המחבר טוען במאמרו כי נוכח העובדה שאין הגדרה חד משמעית למושג "מכת מדינה", בית המשפט מאפיין תופעות מסוימות כ-"מכות מדינה" ללא בסיס ממשי. כמו כן, לטענתו, השימוש השגוי במושג "מכת המדינה" פוגע בציבור בכללותו, בזכות לשוויון ובעקרון אחידות הענישה. עוד המחבר מציין במאמר, שלטענתו הסיבה לכך שבית המשפט אימץ מדיניות דומה לצורך התמודדות עם "מכות מדינה" היא בשביל להחמיר בענישה. לפיכך, המחבר טוען כי מדיניות זו, בשילוב העובדה שלא קיימים קריטריונים ברורים להגדרת התופעה "מכת מדינה", מובילה להחמרת ענישה במקרים שלא מצדיקים זאת. על כן, מוצעות במאמר דרכי פעולה שונות לצמצום השימוש השגוי במושג "מכת מדינה".

לעיון בפסק הדין המלא: https://docs.google.com/document/d/1vr4cutsQOJxisetCdX2YmdGawS9BLLUj/edit?usp=sharing&ouid=105057669628260259247&rtpof=true&sd=true
לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=4350
קריאה פורה ומהנה,
חברי כתב העת "המשפט"

06/12/2024

***בית משפט השלום בכפר סבא קבע: עורכת דין פלילית תשלם פיצויים בגין לשון הרע למתנדבת המלווה נפגעות ונפגעי עבירות מין***

לאחרונה פורסם פסק דין (ת"א (כפר סבא) 34025-04-21 שני שטלריד נ' נוגה ויזל (נבו 5.11.24)) שעוסק בתביעת לשון הרע כנגד עורכת דין (להלן-"הנתבעת").

לטענת התובעת, הנתבעת פרסמה אודותה פרסומים כוזבים ברשתות החברתיות אשר הכפישו את שמה ואת עיסוקה. לדבריה, הנתבעת האשימה אותה, בין היתר, בניהול עמותה שמטרתה "לתפור תיקים" לגברים חפים מפשע, והעלתה טענות שקריות לגבי היותה קורבן לאונס. כתוצאה מכך, טענה התובעת כי נגרמו לה נזקים תדמיתיים ונפשיים. לעומת זאת, הנתבעת טענה כי פרסומיה היו תגובה לדברים שהתובעת פרסמה עליה, זאת מתוך צורך להגן על עצמה. לדבריה, התובעת יזמה תכניות טלוויזיה נגדה והאשימה אותה בתלונות שווא. לבסוף, הנתבעת טענה כי הפרסומים שלה היו מבוססים על מידע מבוסס אשר קיבלה, וכי לא היה בכוונתה לפגוע בתובעת.

כבוד השופט רונן פלד קבע כי הנתבעת פרסמה פרסומים המהווים לשון הרע כנגד התובעת, תוך הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965. לדבריו, הנתבעת לא הצליחה להוכיח את אמיתות הפרסומים ולא הציגה כל הגנה חוקית. זאת ועוד, השופט פלד קבע כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 80,000 ש"ח בגין נזקי הפרסום, וכן פיצוי נוסף בגין פגיעה בזכויות יוצרים לפי חוק זכויות יוצרים, התשס"ח–2007, זאת בשל שימוש לא מורשה בתמונתה של התובעת. בפסק הדין שניתן על ידי השופט פלד, נכללו התייחסויות רבות להתבטאויות שנויות במחלוקת של הנתבעת כלפי נפגעות עבירות מין, וכן להתבטאויותיה כלפי בית המשפט. השופט פלד קבע בפסק דינו כי הנתבעת הביעה עמדות שאינן מכבדות את בית המשפט. דוגמה לכך ניתן לראות בציטוט של הנתבעת במהלך דיון ההוכחות: "אדוני, בוא אני אלמד את אדוני משפטים אולי הוא לא יודע ...". עם זאת, חשוב לציין כי השופט פלד קבע שלא לפסוק נגדה על בסיס הוראות פקודת בזיון בית משפט.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרה של מיכל עופר צפוני – "מי ראוי להיות עורך דין? הסדרתה של הקבלה לפרופסיית עריכת הדין: המצוי והרצוי" אשר פורסם בכרך כג של כתב העת שלנו.
המאמר עוסק בשאלה מי ראוי להיות עורך דין בישראל, ומציג את המודל הקיים בהשוואה למדינות אחרות בעולם. המאמר מפרט את הצורך ברפורמה שתשנה ותפקח על משפטנים הנכנסים לפרופסיה. המחברת מדגישה את החשיבות בקיום מגבלות על הכניסה לפרופסיה. נוסף לכך, היא מתייחסת לבעיות במודל הקיים אשר מובילות לבעייתיות בשיקול הדעת של הגורמים בקבלת ההחלטות. זאת מכיוון שהגורמים המוסמכים, מקבלים ודוחים מועמדים ללא קריטריונים ברורים או פומביים. לבסוף, המחברת טוענת כי רפורמה מקיפה המסדירה וקובעת קריטריונים ברורים באשר לכניסה לפרופסיית עריכת הדין תגן על הציבור, תשמור על כבוד המקצוע ובמקביל תשמור על הזכות של המועמדים לעסוק בתחום.

לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=213
לעיון בפסק הדין: https://did.li/KVTTY

קריאה פורה ומהנה,
חברי מערכת כתב העת "המשפט"

29/11/2024

***בית משפט השלום בתל אביב אזכר מאמר שפורסם בכתב העת "המשפט"***

לאחרונה, דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו התנגדות שהגיש עורך הדין להליך הוצאה לפועל שננקט כנגדו, במסגרת פסק הדין ת"ט (ת"א) 21829-07-23 דוד כהן נ' עו"ד רונן גריסרו (נבו 12.11.2024). עיקר המחלוקת נסוב סביב שבעה שיקים, בסך כולל של 249,000 ש"ח, אשר נמשכו מחשבונו של המבקש, עו"ד רונן גריסרו, לפקודת המשיב, דוד כהן, בעל עסק למתן שירותים פיננסיים.

לטענת המבקש, השיקים נמסרו במרמה וללא תמורה, בעקבות מערכת יחסים בעייתית עם צד שלישי. הוא טען כי השיקים נמסרו תחת לחץ, סחיטה ואיומים, מבלי שקיבל תמורה עבורם. מנגד, טען המשיב כי השיקים הועברו כחלק מעסקאות תקינות, וכי ניתנה תמורה הולמת בהתאם להסכמות בין הצדדים.

במסגרת הדיון, בית המשפט בחן האם יש להחיל את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות. חזקת המסירה קובעת כי שטרות שנמסרו נחשבים לכשרים, אלא אם הוכח אחרת. המבקש לא הצליח לסתור חזקה זו, שכן לא הוצגו ראיות מספקות לתמוך בטענותיו על מרמה, לחץ או סחיטה. מנגד, המשיב הציג ראיות, לרבות תכתובות והודעות WhatsApp, שבהן המבקש אישר במפורש את השימוש בשיקים ואף ביקש מסמכים המאשרים את עסקאות הניכיון. נוסף על כך, המשיב טען כי כל השיקים נמסרו מתוך כוונה ברורה, וכי טענות המבקש על מרמה אינן עומדות בקנה אחד עם התנהלותו בפועל. בית המשפט התייחס לחשיבות השמירה על יציבות מסחרית, שהיא עקרון בסיסי בדיני השטרות, והחובה לכבד שטרות כל עוד לא הובאו ראיות מספקות לסתור את החזקה.

בפסק הדין, אזכר בית המשפט את מאמרה של פרופ' רות פלאטו-שנער, "לקראת מודל רציונלי של הגנות בדיני שטרות", שפורסם בכרך יב של כתב העת "המשפט". המאמר עוסק במתח שבין שמירה על סחירות השטרות לבין הצורך להגן על צדדים שנפגעו ממקרים של מרמה או ניצול לרעה. פרופ' פלאטו-שנער מציעה גישה מאוזנת המאפשרת יציבות וודאות מסחרית, לצד האפשרות לסתור חזקות שטריות בעזרת ראיות חזקות. בית המשפט אימץ את עקרונות המאמר, והדגיש את חשיבות האיזון בין שמירה על סחירות השטרות, עיקרון בסיסי בדיני השטרות, לבין הגנה על צדדים הנפגעים מניצול או פגיעות במצבים יוצאי דופן. במקרה זה, קבע בית המשפט כי טענות המבקש אינן עומדות ברף הנדרש לסתירת החזקה ולכן נדחתה התנגדותו.

לעיון בפסק הדין המלא: https://shorturl.at/2Vcsf
לעיון במאמר המלא: https://shorturl.at/fOQgP

קריאה פורה ומהנה,
חברי כתב העת "המשפט"

06/10/2024

מערכת כתב העת "המשפט" מתרגשת להיפרד החודש מחברי.ות המערכת בשנה ג' ועורכת המשנה מיתר אדרי. נועה ברדוגו תיכנס לנעליה של מיתר. חגגנו את האירוע בערב מיוחד במועדון קריוקי, שם גילינו שחברי.ות המערכת הם גם זמרים מחוננים 🙂

נאחל לחברי.ות המערכת ועורכות המשנה - היוצאת והנכנסת - בהצלחה רבה ! ושנה טובה !

08/09/2024

***בית המשפט השלום בבית שאן קבע: מוכרי דירה שהסתירו נזקי רטיבות, יחויבו בפיצויים בגין הפרת חובת תום הלב במהלך המשא ומתן***

לאחרונה פורסם פסק דין (ת"א (שלום ביש"א) 14468-11-21 דמיטרי נ' שטרית (נבו 30.8.24)), שעוסק בתביעה לפיצוי התובעים בגין הסתרת נזקי רטיבות חמורים אשר התגלו בדירה שרכשו מהמוכרים (להלן: הנתבעים), לאחר השלמת העסקה.

לטענת התובעים, במהלך המשא ומתן, הנתבעים הציגו בפניהם מצג שווא לפיו בעיות הרטיבות בדירה טופלו, תוך הסתרת היקף הבעיה. בנוסף לכך, הנתבעים אף התקינו לוחות גבס בדירה על מנת להסתיר את סימני הרטיבות ובכך יצרו תמונה כוזבת לגבי מצבה האמיתי של הדירה. לטענת הנתבעים, התובעים היו מודעים לבעיות הרטיבות והסכימו לקבל את הדירה כפי שהיא, תוך שהם מודעים להיקף הליקויים, במיוחד לאור היותם אנשי מקצוע בתחום הבנייה.

כבוד השופטת יונס גנאים קבעה כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהם במהלך המשא ומתן, כמשמעותה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973. על אף שהנתבעים הודו בקיומה של בעיית רטיבות נקודתית, הנתבעים נמנעו מלפרט את כלל מוקדי הרטיבות. כמו כן, הנתבעים הסתירו את העובדה שמדובר בבעיה מתמשכת אשר דרשה תיקונים חוזרים ונשנים. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, שהצביעה על כך שהדירה לא הייתה ראויה למגורים בעת מסירתה, עקב בעיות הרטיבות החמורות. כבוד השופטת קבעה כי התנהלות הנתבעים, נגועה בחוסר תום לב והפרה יסודית של ההסכם. בית המשפט הדגיש כי חובת תום הלב אינה מסתכמת בגילוי של פגמים גלויים בלבד, אלא כוללת חובת גילוי פעילה של בעיות נסתרות, כמו בעיית הרטיבות. אי לכך, בית המשפט חייב את הנתבעים לפצות את התובעים בגין עלות תיקון הרטיבות בסכום של 36,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן מתן פיצוי בגין דמי שכירות ועוגמת נפש.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרה של נילי כהן – גלגולו של שיכון – תרומתה של השופטת בן פורת לעיצובו של תום הלב במשא ומתן אשר פורסם בכרך יד של כתב העת שלנו.

המאמר מתמקד בפסק דינה החלוצי והמכונן של השופטת בן־פורת בעניין שכון עובדים נ' זפניק, אשר הניח תשתית איתנה לפרשנות חובת תום הלב במשא ומתן בדיני החוזים הישראליים, אשר קבועה בסעיף 12 לחוק החוזים משנת 1973. חובה זו עוגנה לראשונה בחוק החוזים אך נותרה סתומה ומופשטת, והציבה אתגר פרשני בפני שופטי ישראל. המאמר מציג כיצד השופטת בן־פורת התמודדה עם אתגר זה באופן מבריק ומילאה את חובת תום הלב בתוכן ממשי וקונקרטי. במסגרת פסק הדין, השופטת פירשה לראשונה מהי ההתנהגות הראויה במשא ומתן וסימנה גבולות ברורים וזהירים באשר לפריסתה. כמו כן, המאמר מבהיר כי למרות שההלכה אינה מהווה תקדים מחייב, היא זכתה להשפעה מכרעת הודות למעמדה הרם של השופטת בן־פורת. לבסוף, המאמר בוחן את התיק כולו, ובין היתר מציג את פרטי המקרה, את ההלכה שנקבעה ואת השפעתה הרבה לאורך השנים על עיצוב חובת תום הלב בדיני החוזים בישראל.

לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=727

לעיון בפסק הדין: https://did.li/UNDrl

קריאה פורה ומהנה,
חברי מערכת כתב העת "המשפט"

01/09/2024

***בית המשפט השלום בתל אביב קבע: קליניקה להסרת קעקועים תפצה מטופלת בגין רשלנות והיעדר הסכמה מדעת***

לאחרונה פורסם פסק דין ת"א (תל אביב-יפו) 8958-05-21 פלונית נ' קליניקה "טופ לייזר" ע"מ (נבו 10.7.2024)). פסק הדין עוסק בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת על ידי קליניקת "טופ לייזר" להסרת קעקועים (להלן: הנתבע).

לטענת התובעת, הנזקים נגרמו בעקבות טיפולים להסרת קעקועים שבוצעו בתובעת, אשר הותירו אותה עם כוויות, כתמים וצלקות, בניגוד להבטחות שנמסרו לה לפני הטיפול. לטענתה, מנהל הסניף, הבטיח לה בכתב שהטיפולים יבוצעו ללא כוויות או צלקות. יתרה מכך, התובעת טענה כי לא קיבלה הסבר מלא ומפורט על הסיכונים האפשריים הכרוכים בטיפול, מה שהוביל לפגיעה בזכותה לאוטונומיה ובקבלת החלטה מושכלת. על כן, רשלנותו של הנתבע מתבטאת במהלך הטיפול, ביצירת מצג שווא ובהיעדר הסכמה מדעת. מנגד, טען הנתבע, כי התובעת קיבלה את כל המידע הדרוש לפני הטיפול ושלא נגרם לה נזק בהיקף הנטען. בנוסף לכך, האשים הנתבע את התובעת בהסתרת מידע רפואי משמעותי אשר היה עשוי להשפיע על תוצאות הטיפול וכן הוגשה תביעה שכנגד בגין טיפול נוסף שבוצע עבור התובעת ללא תשלום.

כבוד השופט יובל גזית קבע כי הוכח שהתובעת לא קיבלה את מלוא המידע הדרוש לצורך מתן הסכמה מדעת לטיפול ובכך מתקיימת עוולת רשלנות מצד הנתבע. כבוד השופט גזית הדגיש את החשיבות הקריטית של מתן מידע מלא ומפורט למטופלים, במיוחד כאשר מדובר בטיפולים קוסמטיים שאינם נובעים מצורך רפואי מובהק. בעקבות כך, חייב בית המשפט את הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 75,400 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו. באשר לתביעה שכנגד, התביעה נדחתה ברובה. אולם, נקבע כי התובעת תשלם לנתבע סכום של 6,600 ש"ח עבור הטיפול הנוסף שבוצע. פסק הדין מדגיש את חובתם של מטפלים לספק למטופלים את כלל המידע הרלוונטי, על מנת להבטיח הסכמה מדעת ולמנוע פגיעה באוטונומיה של המטופל.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרה של נילי קרקו-אייל – "אוטונומיה יחסית: עיון מחודש בפסיקת בתי המשפט בתביעות שהן טענה של היעדר הסכמה מדעת" אשר פורסם בכרך כח של כתב העת שלנו.

המאמר עוסק בדוקטרינת ההסכמה מדעת במשפט הישראלי, תוך בחינה ביקורתית של התפיסה הליברלית-אינדיבידואליסטית המסורתית והצעת גישה חלופית של "אוטונומיה יחסית". לאורך המאמר, המחברת מציגה ניתוח מעמיק של שלושה פסקי דין מרכזיים בתחום ההסכמה מדעת ומדגימה כיצד גישת האוטונומיה היחסית עשויה להשפיע על פרשנותם והשלכותיהם. בניגוד לגישה הליברלית המניחה קבלת החלטות עצמאית ומנותקת מהקשר, המאמר מציע פרספקטיבה המכירה בהשפעות החברתיות, התרבותיות והמשפחתיות על יכולת הפרט לקבל החלטות אוטונומיות. כמו כן, המחברת בוחנת את היתרונות והחסרונות של יישום גישה זו בפסיקה הישראלית. לטענת המחברת, אימוץ הבנה מעמיקה יותר של ההקשר החברתי בקבלת החלטות רפואיות עשוי להוביל לשינוי משמעותי בגישת בתי המשפט ובהיקף חובת הגילוי המוטלת על מטפלים, במיוחד בהקשר של טיפולים שאינם דחופים מבחינה רפואית, כגון ניתוחים קוסמטיים. לסיכום, המאמר מדגיש את החשיבות של שילוב הגישה היחסית בפסיקה העתידית, תוך התייחסות למארג יחסי הכוחות וההשפעות החברתיות על תהליכי קבלת ההחלטות של מטופלים. הצעתה של המחברת היא להרחיב את חובת הגילוי כך שתכלול לא רק מידע רפואי, אלא גם התייחסות להקשר התרבותי והחברתי הייחודי של כל מטופל.

לעיון במאמר המלא: https://hamishpat.colman.ac.il/?p=3934

לעיון בפסק הדין: https://did.li/rkbOf

קריאה פורה ומהנה,
חברי מערכת כתב העת "המשפט"

23/08/2024

***בית משפט השלום בפתח תקווה קבע כי עלבונות שנכתבו בקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין במסגרת סכסוך בין שכנים לא נחשבים לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965***

לאחרונה פורסם פסק דין תאד"מ (שלום פ"ת) 5623-05-23 מוסזון נ' לוי (נבו 15.8.2024) שעסק בתביעה נזיקית לפיצוי בסך 70,000 ₪ ולצווי עשה בשל עוולות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), ומכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981.

הצדדים הם שכנים בבניין משותף בפתח תקווה. לדיירי הבניין יש קבוצת ווטסאפ משותפת המונה כעשרים ותשעה חברים. לטענת התובע, הנתבעת השמיצה אותו בקבוצת הווטסאפ בשלוש תכתובות שונות, שבהן כתבה בין היתר שהתובע הוא "חיה טורפת", "אדם לא יציב", וש-"אסור לו לגור בבניין הזה". לטענתו, הדברים נכתבו כך כיוון שאשתו היא עולה מאתיופיה. לכן, הוא תבע פיצוי כספי בגין פרסומי לשון הרע עם כוונה לפגוע ופגיעה בפרטיות, ותבע מבית המשפט בין היתר לחייב את הנתבעת להסיר את הפרסומים הפוגעים הללו. לטענת הנתבעת, הדברים שכתבה בקבוצת הווטסאפ הם דברי ביקורת לגיטימית. יתר על כן, לטענתה, התובע חסר תום לב כיוון שלפני ההודעות שכתבה, התובע כתב בקבוצת הווטסאפ הודעות קשות כלפיה והסתירן מבית המשפט. לכן טענה שדבריה נועדו להכחיש את הדברים הקשים שכתב עליה התובע, מכוח סעיפים 15(1) ו- 15(10) לחוק איסור לשון הרע. משכך, עולה השאלה, האם העלבונות שכתבה התובעת בקבוצת הווטסאפ עולים לכדי לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

כבוד השופטת עדנה יוסף-קוזין דחתה את התביעה. בהכרעתה, פירטה כיצד יש לבחון תביעת לשון הרע. אולם, ההודעות שפורסמו עולים לידי "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, הדברים שנכתבו לא תואמים את סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע כיוון שהפרסומים נושא התביעה הם בהקשר ובנסיבות של סכסוך שכנים כמתואר על ידי הנתבעת. לכן, חברי קבוצה שנחשפו לעלבונות פירשו אותם לאור הסכסוך, ולא כאמירה עובדתית ומפורשת. לפיכך, נקבע שהמילים שנכתבו נחשבות גידוף שאינו עולה כדי לשון הרע, שכן, נקבע בפסיקה שלא כל גידוף יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.

בהזדמנות זו טוב להיזכר במאמרה של תמר גדרון, "דיני נזיקין לשון הרע – עוולת רשלנות?", אשר פורסם בכרך ד של כתב העת שלנו.

המאמר סוקר מהו הקשר שבין עבירה לפי חוק איסור לשון הרע לבין עבירה שחוסה תחת עוולת הרשלנות. המחברת מציינת שחוק איסור לשון הרע, וגם ההסדר שקדם לו בפקודת הנזיקין, מבוסס על המשפט המקובל בתפיסתו המקורית. בעניינו, המחברת מפרטת כיצד יש לקבוע אשם בעוולת הוצאת לשון הרע ומסבירה כי מעשה המהווה בסיס לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע מורכב משני יסודות עובדתיים מצטברים. הראשון הינו עשיית פרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, והשני הוא שאותו הפרסום יהיה בעל פוטנציאל פגיעה כהגדרתו בסעיף 1. כאמור, בפסק הדין דנן הרכיב הראשון התממש, אך התביעה נדחתה כיוון שהרכיב השני נפסל.

לעיון בפסק הדין המלא: https://docs.google.com/document/d/1RUgrHeVhAu5x1y6_Mabbv9VmWfDIPORU/edit?usp=sharing&ouid=105057669628260259247&rtpof=true&sd=true

לעיון במאמר המלא: https://drive.google.com/file/d/1w7h21SNcHOEVe7oz-XNS_csSwQ770xdc/view?usp=sharing

קריאה פורה ומהנה,
חברי כתב העת "המשפט"

Address

Website

http://hamishpat.colman.ac.il/

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when כתב העת המשפט - הפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to כתב העת המשפט - הפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל:

Shortcuts

Address
Alerts
Contact The Business
Claim ownership or report listing
Want your business to be the top-listed Media Company?

Country:

City:

Our Story

המשפט" הוא כתב עת אקדמי לענייני משפט היוצא לאור על ידי בית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס של המסלול האקדמי המכללה למינהל. הגיליון הראשון של "המשפט" הופיע בפברואר 1992, זמן קצר לאחר פתיחת בית הספר למשפטים, ומאז הוא יוצא לאור פעם-פעמיים בשנה. בכתב העת מתפרסמים מאמרים אקדמיים מאת טובי החוקרות והחוקרים בארץ בכל תחומי המשפט. המאמרים מתקבלים לפרסום לאחר הליך שיפוט אנונימי, כמקובל בכתבי עת מדעיים בארץ ובעולם, ולאחר עבודת עריכה מעמיקה ומדוקדקת. עורך כתב העת הוא חבר סגל בית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס. עורכי המשנה וחברי המערכת הם סטודנטים מצטיינים מבית הספר למשפטים, והם אמונים על מלאכת עריכת המאמרים והכנתם לדפוס. עד לשנת 2010, לרוב המאמרים שפורסמו ב"המשפט" יש שתי גרסאות – האחת שפורסמה בחוברת והשנייה – בכרך. במקרים רבים הגרסאות שונות זו מזו, ולכן מומלץ להיעזר בשתיהן כדי להחליט מאיזו לצטט, שכן לא תמיד קיימת חפיפה בין שתי הגרסאות, ולעתים אף מדובר במאמרים שונים לגמרי. כיום כתב העת רואה אור בפורמט אחיד, פעמיים בשנה, במתכונת זהה למקובל בכתבי העת המשפטיים בארץ ובעולם: הכרכים ממוספרים באותיות, ולכל כרך שני גיליונות. הפרסום הראשון שראה אור בפורמט זה הוא כרך טו, גיליון מס' 1. עורכת כתב העת הנוכחית היא ד"ר לימור זר-גוטמן. Hamishpat is an academic law review published by The College of Management's Haim Stricks School of Law. The first issue was published on February 1992 shortly after the Law School was established, and has since been published twice annually. The law review publishes academic articles by leading Israeli researchers in every field of law. Its articles are accepted for publication after an anonymous review procedure and a thorough editing process, as is customary in scientific journals worldwide.