אשפתון להמון Ashpaton

19/07/2024

מאז ראשית 2023 ובחודשים הכואבים שמאז ה-7 באוקטובר, ישנה תחושה שמתהווה תנועה מסויימת לכיוון החייאת או טיפוח בראשיתי של האתוס השירותי, של נבחרי ציבור כאנשים ראויים, כטובים ביותר הבאים לשרת את ציבור בוחריהם בכנות ובנאמנות. למרות נחירות הבוז של השמאל האינטלקטואלי, רבים רואים בשקמה ברסלר ובדומיה מבין מנהיגי המחאה — את הטובים ביותר של החברה הישראלית. דמויות מופת שאפשר ללכת אחריהן ואפשר לבטוח בכוונותיהם. אנו רואים תנועת התגייסות מתרחבת של האליטות המשכילות והכלכליות גם עכשיו, עם הבהובי התגייסות של אנשים מהסקטורים הפרטיים החזקים ביותר באוכלוסייה (אותם סקטורים ששאבו בעשורים האחרונים אל תוכם את ה"מצליחים" וה"חזקים" ביותר במונחי השוק והפוליטיקה), לכיוון נכונותם להיכנס לעולם העסקנות והפוליטיקה. אנשים כמו אייל וולדמן, נעם ברדין ועוד. ואכן, אך טבעי הדבר (ואף לכך יש מסורת ארוכה) כי נבחרי ומשרתי הציבור יהיו אנשים אשר כבר הספיקו לעשות לביתם, ועתה הם פנויים במחשבתם לעסוק בשיפור סביבת חייהם למען צאצאיהם והחברה שבה יחיו.

כדי שישראל תתאושש תנועה זו לכיוון יצירת מעמד נבחרי ציבור ראויים הפועלים למען בנייתה של חברה דמוקרטית בארץ ישראל, צריכה להתגבר ולהתעצם עד שנראה יותר ויותר עסקנים משובחים, עסקנים למופת, מהצד שלנו בפוליטיקה עצמה (לפני ומאחורי הקלעים). יש לעודד ולתגמל את הטובים והטובות ביותר כדי שיתגייסו לפוליטיקה ולעסקנות, כי זהו צו השעה.

ייחול זה אולי נראה כמו דבר זניח ופעוט לייחל לו – עסקנים הגונים, מעולים וממולחים "מהצד שלנו" – אבל אני אסתפק בזה, לעת הזאת לפחות.

**קישור לטקסט המלא בתגובה.

Send a message to learn more

25/04/2024

Send a message to learn more

27/02/2024

שיר מלפני מאתיים שנה (2015)

*שיר בחירות*

כבלנו ידינו בתקוות היעלמות.
בכל כוחותינו קיווינו.
ולא בא, ולא בא ויתמהמה מאוד.
אבא יקר, רחם נא על שכוחיך בגן,
בגן הירק, או בכביש המקיף את הכפר.
רחם נא על אנשי הפחים העובדים בגשם
ועלינו השומעים ברדיו חדשות.
וכבלנו ידינו. שוב כבלנו, וקיווינו מאוד.
לא היה מנוח מרוב תיקווה.
לא ידענו די מרוב תיקווה.
ואהבנו את כל הצמחים כולם שגדלים בארץ ישראל
את שביליה אהבנו.
כן אהבנו ללכת.
ואהבנו את כל העצים כולם ושרנו להם שירי שימחה וששון.
אבא, רחם נא.
את הצביים שכחנו.
בכל משקל גופינו התעלמנו מצווחות התנים.
רחם.
וכמה קיוונו. התבוננו בעמוד,
התבוננו בדגל, גפ אנחנו רצינו.
רק לצעוד עד כשהכל ייגמר, עד שיגידו די, אל המנוחה.
כן. אהבנו גם אותם.
ולא בא, ולא בא, ויתמהמה מאוד.

בתמונה: פרויקט סטיקרים קטן מלפני מאתיים שנה גם כן:

27/02/2024

ירושלמים יקרים - אם לא הצבעתם עדיין - אנא אנא עשו זאת! וספציפית שקלו נא את יוסי חביליו ורשימת האיחוד הירושלמי. הם הבחירה המתבקשת למי שרואה עצמו כרוצה בטובת ירושלים הליברלית.🖤

15/02/2024

כבר חודש וחצי שבר הורוביץ מטפלת בבן זוגה מיכאל שנפצע בלחימה בעזה. בראיון היא מספרת על המחירים הלא מדוברים שמשלמים הפצועים ובני משפחותיהם - "אומרים 'העיקר שלא מת', אבל יש מחיר שאנחנו לא מכירים כחברה, והוא לשנים קדימה״. מאז ה-7 באוקטובר 5,500 פצועים נקלטו באגף השיקום |

הכתבה של Galit Hareli ,הקישור בתגובה הראשונה
צילום: איתי רון

12/02/2024

התנהלות פחדנית של הנהגה מפוחדת. לו היה להם מוד שדרה לא היו נרתעים מעמדות מאתגרות.
חבורה של פחדנים חסרי דרך.

10/02/2024

"בתוך חיפושי הדרך של השמאל הישראלי והשמאל-מרכז הישראלי אסור לנו לאבד את הכוח הפוליטי החזק שגילינו בימי המחאה שקדמו למלחמה. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לאבד שוב את הלאומיות."

מתוך מאמר חדש באתר: "בחזרה ללאומיות"

רונה ברנס בימים האחרונים מצאתי עצמי נזכרת שוב ושוב דווקא בשיר "באב אל ואד". נזכרתי בסבתי ובסבי שלחמו על הארץ. סבתי, שלי טלבי, שהייתה חברת הפלמ"ח, השתתפה בשיירות לירושלי...

06/12/2023

06/12/2023

מתוך הייאוש הגדול, מתוך הכאב הנורא על החיים שאבדו, ועל השבויים שלנו שעדיין בידי מפלצות חמאס, חייבים לקום ולפעול מתוך אחריות אזורית:
- לדרוש ממשלה שתחתור לשלום ובטחון (גם תזונתי ובריאותי) לשני העמים.
- לדרוש את פירוק יחידת "ספר המדבר" ולבחון פירוק כזה של יחידות דומות אשר יש לגביהן עדויות מצטברות של אלימות מובנית המופנית כלפי אוכלוסייה אזרחית פלסטינית (אני חושבת כאן על "נצח יהודה", אבל צריך לבדוק את הדברים באופן שיטתי ולפעול בנחישות בעניין).
- לדרוש את הוקעתם של הטרוריסטים המתנחלים, המטילים אימה באופן יומיומי באוכלוסייה הפלסטינית ברחבי יהודה ושומרון.
- לדרוש לחזק את מערכות החינוך בכל הארץ על יסוד ההומניזם והמסורת הליברלית (במובנה הרחב וההיסטורי), ולכל המגזרים, ולעמוד על זכותם של כל הילדים והילדות להשכלה ולהזדמנויות שוות. לא להיכנע לעסקני ציבור מושחתים הרעבים לעוד ועוד קולות ותמיכה פוליטית שמרפדים את מושב הכוח שלהם. זה יהיה מאבק קשה ועלינו לנצח בו.
- לבנות מחדש את שירותי הרווחה בארץ מתוך כבוד לכל בני האדם החיים בתחומי המדינה ובאחריותה.
- לשקם את הצבא ולחלצו מציפורני הלאומנות הדתית.
- לדרוש את החתירה האמיתית, הפוליטית, במעשים שרואים, לשלום ולהקמת מדינה פלסטינית מפורזת, לצד מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. בעתיד, לשקול שותפות אמיתית בין המדינות, ואולי אפילו איחוד. אבל עוד חזון למועד.

06/12/2023

06/12/2023

שחר צמח, חבר כיתת הכוננות של בארי שנלחם ב-7 באוקטובר במחבלים עד שנגמרה לו התחמושת, כתב לנו ב-2015 טקסט שאין דרך אחרת להתייחס אליו מאשר "נבואי". זה מה שהוא כתב:

אזרחי ישראל ניצבים כקו ההגנה הראשון אל מול התקפות הטרור, כשהממסד הפוליטי והצבאי מורה להם להתחמש ולהתגונן באופן פרטי ולא לסמוך על הביטחון שמספקים הצבא והמשטרה. כי מה טבעי יותר לממשלה מלעודד אזרחים לספק לעצמם ולמדינה שירותים אשר הממשלה מודה שהיא אינה יכולה לספק בעצמה?

את המאמר סיים במשפט: המשך הפרטת הביטחון עתיד לגבות קורבנות רבים נוספים, לערער את ריבונות המדינה ולסכן את יציבות החברה בישראל.

לקריאת הטקסט המלא של שחר: https://www.ha-makom.co.il/post/doar-shachar-zemach

יהי זכרו ברוך

06/12/2023

05/12/2023

05/12/2023

לפני כחודש חשף אורן זיו שב-7 באוקטובר מולוגטה צגאי, מבקש מקלט מאריתריאה, נשאר במשך שעות לצד פצוע ישראלי שלא הכיר וטיפל בו עד שפונה לבית החולים, וכך הציל את חייו. עכשיו שר הפנים החליט להעניק לו תושבות.
הבעיה, כותב אורן זיו, ש-99 אחוז מהאריתריאים לא מקבלים את הזכות הפשוטה הזו
https://www.mekomit.co.il/ps/130726

05/12/2023

We pay tribute to the Israeli mothers whom Hamas abducted on October 7th. Many witnessed the horrific murder of their child or spouse and were forcibly taken to Gaza along with their young children and infants in the most brutal way. They endured beatings and were paraded in Gaza before a cheering crowd. These women were confined in Hamas tunnels for over 50 days, surviving with no sunlight and minimal food. In some instances, their children were separated from them, as in the case of Sharon the mother of 3-year-old twins Emma and Yuli, where Emma was taken away for 10 days before being reunited with her mother and sibling. When asked about their daily activities, one mother responded, “We did nothing. We just cried and slept.” There were no beds, they had plastic chairs and no blankets. They were psychologically tortured, they were purposely told that they were abandoned by Israel, and the children faced threats with fi****ms if they wept. Amidst this adversity, the mothers supported each other, caring for all the children, including those orphaned due to the murder of their parents. Witnessing their transfer to the Red Cross by the captors, their strength and resilience were evident as they held their children close, and holding their heads high. In the face of unimaginable hardship and sorrow, these courageous women emerged as beacons of hope and fortitude, embodying an unbreakable spirit that inspires us all.

We must never forget the 139 Israeli hostages still enduring captivity in Gaza. This includes the Bibas family, with their two young children, 4-year-old Ariel and 10-month-old baby Kfir. Alongside them are grandparents, fathers, and young men and women over 19, each a beloved family member, forcibly taken from their homes and the Nova festivals. They are subjected to inhumane conditions, making every moment a fight for survival. We call for their immediate and safe release.

Illustration by Israeli artist .jpg

01/12/2023

פרופ' שלמה אבינרי אינו עוד. אבידה גדולה. יהי זכרו ברוך. תודה על הספרים והמאמרים לאורך השנים

29/11/2023

קול קורא חדש לעירובין

כמה מהמושגים היותר שגורים בפינו עברו השנה טלטלה. בימים אלה מלווה אותנו סדרת שאלות על המקום שסביבנו, שהיינו רוצים לצעוד איתה צעד נוסף. ישראל היא לא מה שחשבנו שהיא, לא מה שציירנו לנו, לא מבחינה אדריכלית, לא מבחינת רעיון וכוונה. הקולות הספרותיים וההגותיים שהכרנו כבר לא עוזרים לנו להבין את הקיום כאן. ובכל זאת אנחנו מדברים, עכשיו כמובן, אלא מה.

בקובץ הספרותי הבא של עירובין נבקש להביט כמו מרחוק, וגם מקרוב מאוד, על המקום שמגדיר אותנו, כי אנחנו מרגישים מחדש ואחרת את הממשות המיידית שלו; אנחנו מוכרחים להצמיד מילים לדברים שנמצאים לידנו, לאיפה אנחנו חיים – הדגל, הקורקינט, המסילה, העוטף, בית הכנסת, הטלוויזיה; ואנחנו רוצים גם לנוע אחורה, לקרוא טקסטים ישנים שאולי יספקו תחושת הזדהות מחודשת. אנחנו מחפשים עברית שמסוגלת לחיים בשנת 2024.

אנחנו מזמינים אתכם לשלוח שירים מקוריים ותרגומים (עד חמישה), סיפור או מסה (עד 1,200 מילים), וגם עבודות אמנות. את היצירות יש להגיש בדוא"ל בלבד לכתובת [email protected]. מועד אחרון להגשה:1.1.24. תשובות ינתנו עד 20.2.24.

התמונה: ציבי גבע, מתוך הסדרה "ארץ ישראל מהזיכרון".

25/11/2023

תמונת הסיום של הצעדה היום במיטה, יום המאבק באלימות נגד נשים, במחאה על התעלמות ארגוני הנשים הבינלאומיים, ובראשם ארגון הנשים של האו"ם, מפשעי המלחמה שבוצעו נגד נשים וילדות ישראליות מכל הדתות בטבח 7 באוקטובר. בצעדה השתתפו א.נשים רבים הרבה יותר ממה שרואים בתמונה, והמסלול שלה עבר ברחובות מרכזיים, כך שהקריאות כגון
Metoo, where are you? you have failed us, shame on you
הגיעו לאוזניהם של רבים ורבות. צילמה: רותי צונץ

Ruth Zuntz
Ruthe Zuntz Photography