21/11/2024
לפני חמש שנים, מצאתי את עצמי יושב מול המטפלת שלי, ואומר לה, "אני לא מבין איך זה שאני כל כך נמשך אל רוני אבל לא מצליח להביע את זה. הייתי הכי מאוהב בה ופתאום אני משותק, לא מסוגל ליזום אינטימיות, נעלמה לי התשוקה".
זה כאב כי ידעתי שזהו, ״זה זה״, מצאתי את אהבת חיי. רוני הייתה השילוב המושלם של עדינות ועומק, כל מה שיכולתי לדמיין באישה ובאם ילדיי. רוני הרגישה את המרחק שגדל בינינו. היא שאלה אותי אם קרה משהו, ואני פשוט לא ידעתי מה לומר.
בדיוק כמו שקרה במערכות יחסים קודמות, משהו בי השתנה. ברגע שבחרתי בה הפסקתי לגעת בה, נהייתי קריר ומרוחק. שאלה אחת חזרה שוב ושוב – ״מה לא בסדר איתי?״
המטפלת הקשיבה ולא שאלה שאלות. ואז היא אמרה משהו שנשאר איתי: "תפנה לבורא. הוא זה שהפגיש ביניכם, הוא יידע איך לתקן. תבקש ממנו שידליק בך את האש."
הייתי בהלם, ובכל זאת, התפללתי. אמרתי לו: "אתה הפגשת בינינו, אז תדאג להבעיר בי את התשוקה, גם אם תקטן מדי פעם, רק שלא תכבה."
כחודש לאחר מכן, ערב חורפי אחד בדירה שלנו בבית אורן, רוני ואני ישבנו יחד בסלון. היא הציעה שנלך לחדר, 'רק קצת להתקרב,' אמרה. אבל משהו בי התכווץ. הרגשתי את הלב שלי מתחיל להאיץ, לא מהמקום המרגש, אלא מהלחץ. במקום להגיב, מצאתי את עצמי קם, הולך למטבח ושואל אם היא רוצה תה.
'לא תה', היא ענתה בשקט, 'אני רוצה אותך.'
ברגע ההוא, הרגשתי את אותו סטרס מוכר, בדיוק כמו שקורה לי בכל פעם שאני בדרך להתחיל משהו חדש – פרויקט, רעיון, או אפילו מפגש ייעוץ. היה לי ברור שאני מאבד אותה ברגע הזה, ושאם לא אעשה משהו, היא תרגיש דחייה ותיסגר.
אספתי את עצמי, חזרתי לסלון והתיישבתי מולה. 'אני לא יודע למה, אבל כל התחלה כזו קשה לי. אני רוצה להיות איתך, באמת, אבל אני מרגיש כאילו משהו עוצר אותי.'
'למה כל כך קשה לך להתחיל?', היא שאלה.
״אני מרגיש איך אני נכנס לקונכייה – כמו צב שלא רוצה להיחשף. זה לא בגלל שאני לא רוצה להתקרב, אבל יש שם מבוכה, כמו ילד חסר ביטחון, כאילו המצב ידרוש ממני יותר ממה שיש לי לתת. גם פחד שאולי זה לא יבוא לך טוב, שתדחי אותי.
אבל כשאני מצליח לצאת מהקונכייה, להסתכל בעיניים, לגעת, ולא להיעלם לתוך המבוכה הזו, אז הדברים מתחילים לזרום״.
רוני שתקה לשנייה ואז שאלה: 'ומה קורה אחרי ההתחלה?'
צחקנו כי התשובה הייתה ברורה – ברגע שזה קורה, אני שם במיליון אחוז, כאילו הנמר שבי מתעורר לחיים.
הרגע הזה של שיתוף והבנה, פתח לי דלת חדשה. כבר לא האמנתי שאין בי תשוקה אליה, אלא שההתחלה דורשת ממני אומץ. ככל שתרגלנו את זה, מצאתי שהדחיפה הזו בתחילת הדרך היא מה שאני צריך – ואחריה, התשוקה באה מעצמה, בלי עכבות, בלי מחסומים.
אבל זה עדיין לא תמיד פשוט, לפעמים אני לא מצליח להיות הגבר המחזר כמו שהייתי רוצה, זה שמחמיא לה על איך שהיא נראית, מלטף לה את האגן, מביא פרחים בשישי, נותן חיבוק ככה סתם כשאני חולף לידה בבית.
אני נזכר בסבא דב, איך היה נותן נשיקה לסבתא מילה, גם אם רק יצא למכולת. היה בזה משהו כל כך עדין, משהו שמחזיק את הקשר חזק אפילו בלי לחשוב עליו כל הזמן. זו לא התפרצות של תשוקה, אלא תנועה שקטה שמזינה את הקשר לאורך זמן.
כשאני שם לב שאני תקוע בלופים שלי, אני נעצר, ומבקש מהבורא, "אל תשכח את הבקשה שלי להרגיש את התשוקה". אני לא תמיד מוצא את הדרך בעצמי, אבל כל פעם הוא מראה לי – דרך נסיבות החיים, דרך כל מיני חיכוכים, הוא נותן לי את האתגר. הוא עונה לי, "תראה לי שאתה יוצא מעצמך, אני כבר אדאג לשאר."
צילום: חיים קמחי
