Eretz the Magazine of Israel

Eretz the Magazine of Israel The Magazine of Israel

ERETZ Magazine is a unique English language publication focusing on the heritage of the Land of Israel and the Jewish People - produced by Israel's leading scholars, researchers, and field experts.

08/09/2024

שגרת חירום

בעשורים האחרונים חדרה המלה הימי-ביניימית "שגרה" לחיינו. בעיקר במובן של חזרה לשגרה לאחר התקפה, סגר, או אירוע מסוכן.

מקור המילה אינו חד-משמעי בבירוריהם של בלשני העברית. "שגר", במשמעות המקראית הוא כינוי לוולדות של בהמה – "שגר אלפיך ועשתורת צאנך" – כלומר להשליך, להפיל. מכאן הפועל "לשגר" המופיע בלשונם של החכמים ופירושו "לשלוח לשליחות". בעברית החדשה "השיגור" הפך למושג הקשור למעופם של טילים. בתחילה בזמנים של טרום-מלחמה, שיגור טילים לחלל, ובימינו שיגור טילי משחית.

בימי הביניים התגלגלה המילה "שגרה" לעברית, כנראה מהארמית. השימוש הראשון במובן המוכר לנו נעשה בחיבורו החשוב של גדול המדקדקים העבריים בימי הביניים, אַבּוּ אלְוַלִיד מַרְוַאן בן ג'נאח, הוא יונה אבן ג'נאח, בספרו מחברת הדקדוק.

לספר, שנכתב במקור בערבית-יהודית, שני חלקים: ספר השורשים וספר הרקמה. הספר תורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון. בספר הרקמה מופיע לראשונה התייחסות לשגרה בביטוי "שגרת דבריהם". נראה ששיגרה הגיעה לספר הרקמה מהביטוי הארמי "שיגרא דלישנא" – כלומר רהיטות הלשון.

בראשית המאה העשרים החלו להשתמש בשגרה במשמעות של "רוטינה". נהוג לייחס את השימוש הזה לחיים נחמן ביאליק ("רגעים כאלו מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים").

בימינו השתרש הצירוף "חזרה לשגרה" שקיבל בעגה הצבאית את ראשי התיבות "חזל"ש" – ופעלים הגזורים מצורה זו.

משמעותה הרוחנית של השגרה בעברית המודרנית "שגרת החיים" של ביאליק, היא אורח החיים הרגיל והפשוט, שבו הדברים מתנהלים על מי מנוחות, חוזרים על עצמם, בעצלות מנומנמת, כאותה רוטינת מחשב שיודעת לחזור שוב ושוב על אותה פעולה פשוטה.

עתה, בימים אלה של מלחמה בגליל, נוספה למשמעות הזו של החזרה לשגרה, המילה "חירום" שפירושה, על פי האקדמיה ללשון עברית, "מצב של סכנה מיידית".

כך, לאחר ליל ירי טילים בלתי פוסק לגליל, הודיעו בפיקוד העורף שאפשר לחזור ל"שגרת חירום". איך כל זה, השיגורים, השגרה והחירום, מסתדרים ביחד. אולי למדקדקים העבריים בגבעת רם יש הסבר סביר.

02/09/2024

MENE. MENE, TEKEL, PARSIN

Everyone knew that Netanyahu’s attempts to prevent his trial and save his coalition would weaken our solidarity and bring about an attack from Hamas, Hezbollah, and Iran. Everyone knew that his constant attempts to derail any agreement to end the war and release the hostages would cost the hostages their lives. “The writing is on the wall” is a phrase used again and again.

The phrase comes from the Book of Daniel, Chapter 5. During a feast hosted by King Belshazzar of Babylonia, the King ordered that the gold and silver goblets taken from the Temple in Jerusalem be presented so the nobles, their wives, and concubines could drink from them.

Suddenly, fingers appeared on the wall, writing a message no one could understand. The King paled and called his wise men to read the message – but they all failed. The Queen, the King’s wife, hearing the frightened voices in the hall, entered the room. “May the king live forever!” she proclaimed. “Don’t be alarmed! Don’t look so pale!” Call Daniel, a Jerusalem exile who can interpret these things and read the message.

“You have set yourself up against the Lord of heaven,” said Daniel, “You praised the gods of silver and gold, of bronze, iron, wood, and stone, which cannot see or hear or understand. But you did not honor the God who holds your life and all your ways in his hand. Therefore, he sent the hand that wrote the inscription.”

Today, as I made my way to Be’eri to bury Carmel G*t, my niece’s sister-in-law, I thought of this overused phrase in the book of Daniel. Hamas had murdered Carmel in a tunnel in Rafah, probably with a shot in the head. Dragged by Hamas terrorists from her home in Kibbutz Beeri, she had survived captivity for eleven months. Each time she was slated for release, Netanyahu managed to thwart the agreement.

MENE, MENE, TEKEL, PARSIN read the inscription on the wall. “Your kingdom will be destroyed and given to the Medes and Persians,” explained Daniel to the King of Babylonia.

The feast is over, my friends. We must end this evil government and start rebuilding our country. We don’t need Daniel to explain the dangers we face and point out the meaning of the writing on the wall.

01/09/2024

ביום הקשה הזה, כאשר נודע ששש גופות נרצחים חולצו מעזה, ביניהן גופת כרמל גת קרובת משפחתי, התגובה היחידה של לשכת ראש הממשלה הייתה שלא תהיה הפסקת אש הומניטרית בעזה כדי לאפשר את חיסון הילדים נגד פוליו.
מהיכן מגיע הרוע הזה, הנתק, הטימטום.
את ששת הנרצחים אפשר היה להחזיר בחיים, יחד עם עוד כמה עשרות, אולי אפילו כולם, שמצאו ויימצאו את מותם בגלל הקול הנעלם הזה המדבר אלינו במסווה לשכתו.
אז, ביום הקשה הזה, אתגבר על הכעס והזעם, ואעסוק, גם אני, בשיתוק הילדים.
פוליו היא מחלה קשה.
אני עוד זוכר את פגיעתה. את הילדים שגדלו יחד איתי עם גפים מנוונות, עם ברזלים ברגליים, כפופי גב ומעוותי גוף.
בעולם, וגם בישראל, מחסנים נגד פוליו החל מגיל חודשיים. אבל רק לאחר המנה הרביעית, לאחר שנה כמעט מגיעים לחיסון מלא. עד אז התינוקות חשופים לפגעי המחלה.
איזה סכנה זיהתה לשכת ראש הממשלה בזה שיעצרו את הלחימה וייחסנו ביעילות את תינוקות עזה מפני נגיף קטלני.
ובכן, לידיעת הלשכה, נגיפים לא יודעים גבולות. הפוליו יכול להגיע במהירות גם לישראל.
מהיכן הרוע הזה שמוכן לסכן את כל התינוקות בישראל במחלה איומה ונוראית.
נגיף מסוכן הרבה יותר כבר משתולל בקרבנו. פוגע בחיסון ובחוסן. מונע את סיום המלחמה והחזרת החטופים.
ואנחנו מחרישים. מחכים שהמגפה תעצר מאליה. אך, מגפות נעצרות רק לאחר שהן מכלות את כל מה שעומד בדרכן.
הגיע הזמן למצוא את התרופה, את החיסון לנגיף הנורא הזה, ולעצור את המגפה.

11/07/2024

בבוקר נסעתי ברכבת לנהריה. פגישת עבודה במסגרת הכנת ספר על רשות שמורות הטבע. ההוראות ברכבת פשוטות. אם יש אזעקה הרכבת עוצרת ל-10 דקות ועל הנוסעים להסתתר מתחת לכסאות.
לא הייתה אזעקה.
מנהריה נסענו לגשר הזיו, לבית קפה חמורד, "טעם וטנא", הנחבא בין עצי האורן העתיקים שנטעו מייסדי הקיבוץ על הגבעה הצחיחה הצופה אל הים.
תפסנו שולחן קק"ל בצילם של עצי האורן. התכבדנו בקפה ועוגה. בריזה קלה מהים נשבה בין העצים, פוגגה את הלחות וקיררה את מעלותיו של היום החם בשנה (עד כה).
מעבר לעצים רעמו התותחים.
בום אדיר, כנראה מעל הים, סימן יירוט של כטב"ם חודרני. אזעקות עלו וירדו ממערב וממזרח לנו. קירבנו את אוזננו לרוח לרגע קט. כמו ציידים אינדיאניים המנסים לאתר את עדרי הבופאלו. לא, זה לא אצלנו, אמרנו והמשכנו ללגום מהקפה הקר והמאפה המחומם ולספר על מה שהיה פעם.
פרצים נוספים של רעם תותחים, מעבר למטעי הבננות והאבוקדו, מילאו את החורשה הקטנה, בעת שמטח של טילים פגע בקיבוץ כברי הסמוך. מטוסים מנמיכי טוס רעמו מעל ראשינו ברעש אדיר שהפריע להקלטה.
אחר כך התרגלנו. רעם התותחים והאזעקות הפכו לרעשי רקע. עדרי הבופאלו לא בדיוק כאן, אותת לנו המוח, אבל, צריך להישאר קשובים. בופאלו כידוע רצים עם העדר.
סתם פגישת עבודה של יום חמישי.
חזרנו ברכבת. לא הייתה אזעקה.
אם משהו חושב שזה נורמלי, שייקום.

19/03/2024

The Station Master of Ahmadabad

In the Summer of 1974, I set out with my friend Arnon to travel around the world. We had served for six months in the Yom Kippur War, had barely managed to put together the last year of our bachelor’s degree, and needed time to realign our lives. So, I immediately accepted when Arnon suggested that we take a few months and travel around the world, from Asia to America to Europe. Israelis were not so common in the emerging backpacker world of 1974, and we spent many a night explaining that Israel is not all sand and camels.
Making our way to Ahmadabad, Western India, we decided to buy an all-around-India student train ticket. After standing in line for quite a while, we reached the ticket office. With a serious look, the booking clerk looked at our passports and motioned us to follow him – to the station master’s office. After sinking in the plush sofas for about half an hour, we were called into his presence.
“So, you are economics students from Israel,” he said. “I have wanted to meet people like you for a long time. I have a question that has bothered me for quite a while.” We leaned forward, a little apprehensive.
“How does the kibbutz own a factory and represent the worker at the same time?” We stuttered an answer, but honestly, we didn’t have a clue.
In India of 1974 Israel was a shining miracle. A third-world country that had managed to create a democratic welfare society, with the availability of health services and education for all, but also with a developing free economy and a booming agriculture.
However, in the last fifty years, we have distanced ourselves a long way from those ideals that founded this state. Neo-liberal think tanks, right-wing and sectoral politics, divisive tactics to keep in power – and most of all, the ostracization of farmers, kibbutz, and labor.
The events of these last months have put a mirror in our faces – and what we saw in it was shattered and broken. In the upcoming issue of ERETZ, I have followed in the footsteps of Israel’s Civil society, bent on mending the fractures of our society, making a tikkun.
For the last article in the issue, on the New Kibbutz, I went to visit a longtime family friend, 98-year-old Rachel Rabin, Yitzhak’s sister. She has lived on Kibbutz Manara for the last eighty years, a leader of the kibbutz, and an educator. On October 9th, the settlements along the Lebanese border were evacuated, and Rabin and other elderly members of the kibbutz moved, temporarily, to the assisted living home in Kibbutz Kinneret. “I have seen a lot over my years,” Rabin told me, “But, we will return, rebuild our kibbutz, no doubt about that.”
One day, I will return to visit the station master at Ahmadabad, most probably his successor. We are still the society we set out to be, I will tell him. It will take time to put it back together, but you will be proud of us again”.

27/02/2024

מנרה אהובתי

אמי קבורה במנרה, ליד בת דודתה יהודית ובעלה שאול, ממייסדי הקיבוץ. אני גדלתי עם הקיבוץ הזה. בתור ילד שיגרו אותי לשם בכל חופשה מהלימודים. אהבתי את הקיבוץ. את המשפחה הגדולה של יהודית ושאול. את החדר. את הסירה המתנדנדת בקצה גינת המשחקים, את לבני העץ הגדולים בגן שאפשר היה לבנות מהם בית.

יהודית עבדה במחסן הבגדים, שאול היה רפתן. היו לו מגפיים שחורים וגדולים שאותם הוריד בבואו מהעבודה במסדרון שמחוץ לדלת. הוא עבד ברפת הקטנה ליד הסילו הגדול במרכז חצר הקיבוץ. כאשר גדלתי התחלתי לצאת עם מנדל הרועה והפרות למרעה. הפרות לחכו את העשב הירוק לאורך גדר הגבול עם לבנון. הייתה זו גדר פשוטה, גבול של שלווה. מעת לעת הדשא של השכן נראה ירוק יותר, ומנדל ואני היינו חוצים לחו"ל להחזיר את הפרות למולדת.

מנרה הייתה עבורי המקום היפה בעולם. היא הוקמה על גבעה קטנה מעל המצוק הגבוה בארץ. בתי החברים נבנו על מדרון הגבעה התלול הפונה ללבנון. בתי ארבע קומות שנכנסו אליהם בגשר ישר לקומה השלישית. במרכז המשק עמד צריף חדר האוכל והמטבח, מחסן הבגדים והמכבסה וגנרטור הגדול שהיה מרעיש את הלילות. מדי שבוע היו מקרינים בחדר האוכל סרט שהנהג של אגד היה מביא אתו בימי חמישי.

מצדו השני של הקיבוץ, בצד הצופה למצוק ולעמק נבנו בתי הילדים. בתים חד קומתיים ארוכים עם מרפסת בחזיתם, מצופפים בשורות על המדרון. בקצה הגבעה הפונה אל המצוק עמד בית תרבות, בניין נאה, שהפך לאחר הקמת המדינה לנקודת שידור של בזק.

בראש הגבעה בחורשת האורנים עמד קומביין ישן וחלוד, ששעות ביליתי עליו לבדי. עד, שלפנות ערב הרוח החלה לנשוב בין העצים והגיע הזמן לרוץ לחדר.

מנרה מעולם לא נמנתה עם הקיבוצים המצליחים. היא הייתה רחוקה, מבודדת בראש הרכס. רק האוטובוס של אגד מקרית שמונה היה מגיע אליה פעם ביום, לפנות ערב. למחרת השכם בבוקר, יצא חזרה לקריית שמונה כאשר כמה נוסעים בצינת הבוקר חיכו לנהג בכיכר מתחת לחדר האוכל.

חברים תמיד עזבו את מנרה. החיים המבודדים אל מול גבול שהלך והתחמם, לא התאים לרבים. המייסדים הלכו והזדקנו וחברים חדשים הגיעו רק טיפין, טיפין. אבל הקהילה, הכור הפנימי של כל קהילה קיבוצית, נשארה נאמנה לאהבת המקום. לאחרונה אף גדלה מעט עם שכונה חדשה ומספר משפחות צעירות.

ועדת השמות רצתה לקרוא למקום רמים. המייסדים התעקשו על מנרה, המגדלור, האור בראש הגבעה שגבול היישוב הוא גבולה של המדינה.

קיבוץ מנרה הולך ונכתש בימים אלה. תושביו פונו ורק קומץ אנשים נשארו לשמור. אבל, חזונם של המייסדים להיות נוכחים עד קצה המדינה עדיין מפעם בקהילות הקיבוציות. מנחם בגין קרא להם מיליונרים מתנשאים. אחר כך עורר את השד הלבנוני. בימים אלה תושבי מנרה נדים ונעים ברחבי הארץ, כאשר ממשיכי דרכו של בגין מגמגמים לגבי חזונם של מייסדי הקיבוץ.

מנרה עוד תחזור לפרוח, בעוצמת כוחם של הקהילות הקיבוציות. רק אז, נוכל כולנו להשתקם ולחזור להיות המגדלור בראש ההר, אור לנו ולגויים.

My CaesareaIn the early 1960s, my father, Hans Roman, bought a summer house in Caesarea. It was a one-bedroom apartment ...
22/02/2024

My Caesarea

In the early 1960s, my father, Hans Roman, bought a summer house in Caesarea. It was a one-bedroom apartment in the first apartment hotel in Israel, the Smadar Hotel in Caesarea. The hotel consisted of a curved street of two-story buildings stretched along the dunes east of the Roman aqueduct along the beach. In the garden in front of our apartment stood an ancient sycamore tree surrounded by a lawn of low yellow flowers. We were now the Romans of Caesarea.
Every weekend, when my father arrived at the apartment, he took his dog, Blackie, and walked the dunes, his eyes searching for ancient artifacts. He displayed the findings of his wanderings on a shelf in the house. Interesting pieces of pottery Jar handles small square mosaic stones, blue pieces of glass, and even one ancient coin.
His archaeological passion was contagious, and whenever my parents managed to drag me away from my teenage activities to spend the weekend with them in Caesarea, I joined my father on his expeditions on the dunes. Just across the row of acacia bushes that stopped the dunes from invading the hotel property was a fine stone dome sticking out of the sand, which later turned out to be part of a magnificent Byzantine bathhouse. Further south along the beach, at the end of the aqueduct, we came up upon two round towers and a wall, which are now declared part of the Herodian Wall. At the southern end of the dunes, we examined a large circular depression in the ground, which just recently turned out to be a Roman amphitheater.
More than sixty years have passed since then. Dozens of archaeological expeditions have dug in Caesarea, inside the Crusader Walls, in the area along the shore, around the Roman theater. However, most of Caesarea is still buried under the sands, hiding the streets and houses of this great city – with new interpretations of the finds constantly debated in academic journals and conventions.
A wonderful example of the ever-changing understanding of Caesarea is the large vaults on the western side of the Temple Platform. A few years ago, they were restored, and a small museum and audiovisual presentation were set up inside them. When they were first unearthed in the 1960s, Avraham Negev identified them as having been built by Herod when the city was founded. Further research claimed that they were from the Byzantine Period, then from the Roman Period, during the third century. Recent excavations have restored them to the original city built by Herod. Thus, with new discoveries and insights, Caesarea's past is constantly changing.
The special ERETZ issue on Caesarea is finally going to print (the Hebrew edition is already out). In this issue and the accompanying extended guide, I have tried to revive this vibrant city, the multi-cultural metropolis built by Herod that served as the country's capital, a center of learning, and a magnificent port city on the Mediterranean for hundreds of years.

The issue is lovingly dedicated to my father, Dr. Hans Roman, my own personal Roman of Caesarea.

Address

Giv'atayim

Opening Hours

Monday 09:00 - 18:00
Tuesday 09:00 - 18:00
Wednesday 09:00 - 18:00
Thursday 09:00 - 18:00
Sunday 09:00 - 18:00

Telephone

972-3-691-2211

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when Eretz the Magazine of Israel posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to Eretz the Magazine of Israel:

Shortcuts

Share

Our Story

ERETZ Magazine was founded in 1985 by two of Israel’s leading tour guides and travel experts, Dita Kohl and Yadin Roman, to promote the understanding of the geography, history, and heritage of the Land of Israel and the Jewish People. Today, 35 years later, the magazine has thousands of readers in 64 countries around the world.