17/12/2024
האם אפשרי שתשוקה תתקיים לאורך שנים? ואם כן – מה מתבקש מאתנו כדי שזה יקרה?
ככל שימיי חולפים, ככל שניסיון חיי גדל, אני נוכחת שוב ושוב שהכלי העוצמתי ביותר שיש לנו הוא התודעה. ואם כך – כדאי לנו ללמוד להשתמש בה היטב למען איכות החיים הפנימיים שלנו. חיים פנימיים הכוונה למערכת היחסים שבנינו לבין עצמנו. עוד לפני מערכות היחסים החיצוניות.
כזוג, כדי להצליח לחיות יחד בטוב לאורך שנים, צריך לפתח מיומנות לעבור ממצב תודעתי אחד לאחר. איני מתכוונת לשינוי מצבי תודעה כמו בשימוש בסמים, אלא דווקא במצב ערות.
אשתמש בפוסט הזה בביטוי 'מצב תודעתי' כתרגום ל state of mind, מערך שלם של מחשבות-רגשות-תדר-רטט.
זוגיות זה דבר מורכב. תמיד היה, אבל נדמה לי שבימינו יותר מתמיד.
אסתר פרל, מטפלת זוגית שאני מעריכה מאוד, הייתה אחת הראשונות להצביע על השינוי שחל בשמונים השנים האחרונות במרחב הזוגי.
בעבר, זוגיות נועדה להקמת משפחה ולביסוס הסכמים פוליטיים/מעמדיים. אהבה ורומנטיקה היו שיקולים משניים אם בכלל.
מכיוון שחיינו בשבט, הכתובת לצרכים שלנו, מעבר לעצמינו, הייתה מפוזרת בין אנשים.
נשות המשפחה היו עוזרות בגידול הילדים וצורכי הבית, ואת צפונות הנפש היינו חולקות רק עם חברות. מין היה בכלל "שירות שאישה נותנת לגבר כדי לזכות ביציבות ומשפחה". הגבר היה מחזיק לו מאהבת אחת או יותר לסיפוק צרכיו והאישה הייתה מדכאה את כל ישותה הארוטית באופן אוטומטי ולא מודע משום שרצונותיה במלא לא נלקחו בחשבון.
ד.ה.לורנס, בספרו מאהבה של ליידי צ'טרלי ( פורסם לראשונה בשנת 1928) העז להביא למודעות הציבורית את היות האישה גם יצור מיני, מודע, עם רצונות משלה ויכולת (ורצון) לחוות עונג מיני במקשר, ולא רק רחם מהלכת. לורנס כמובן גם הואשם בזמנו בהשחתת נפש הקוראים...
היום, הציפיות שלנו מבן/בת הזוג שלנו גדולות מאי-פעם.
נתבונן רגע דרך הפריזמה המגדרית.
כנשים, אנו מצפות מבן הזוג שלנו שימלא תפקיד מרכזי בשלושת המרחבים העיקריים שבחיי זוג: בתחום הרגשי – שיהיה החבר הכי טוב שלנו; האדם לשתף את צפונות לבנו, בתחום התפקודי – שיהיה השותף המושלם למטלות החיים; ניהול בית וגידול ילדים (תפקידים שבעבר היו מפוזרים בין נשות השבט), ושיפרנס כראוי או לכל הפחות יביא חלק שווה בפרנסת המשפחה, בתחום הרומנטי-מיני – שיהיה המאהב המושלם שאיתו לא רק נחווה עונג מיני, אלא גם נתפתח יחד, נלמד על עצמינו יותר, כך שהתשוקה לא רק שלא תמות בנינו אלא נגלה עומקים שלא הכרנו כצעירים.
ללא ספק ציפיות גבוהות.
גברים, מצפים לפעמים שסוף-סוף תהיה להם חברת נפש. מקום שבו יוכלו לשתף את הלב –דבר שלא הצליחו לשתף עם חברים גברים. שתהיה להם שותפה במרחב של האחריות הכלכלית על המשפחה (תפקיד שבעבר היה על כתפי הגבר בלבד), ושהצרכים המיניים יקבלו מענה מעצם העובדה שזה חלק מ"הסכם הזוגיות" ולא צריך לדאוג לספק את החסך המיני במקומות אחרים.
יש שיטענו שהדרישות והציפיות הרבות של כולנו הן בלתי אפשריות. אולי.
אני מעדיפה לקבל את המציאות, לבדוק מה הצרכים שלנו ולחפש דרכים לתת להם מענה.
הכמיהה של רובנו היום היא למצב שבו זוגיות היא למעשה ישות בעלת שלושה כובעים, שלוש עמדות פנימיות:
חברים, שותפים, אהובים
כל אחד משלושת הכובעים הללו הוא עולם ומלואו. מצב תודעתי אחר לגמרי.
כשאני בעמדת החברה, אני מבקשת מעצמי להיות פתוחה וסקרנית לשמוע את החוויה של בן זוגי, לפתח הקשבה אמפתית, להיות כנה, להיות מסוגלת לשים את עצמי בצד לפעמים כדי לראות אותו באמת. להיות מרחב בטוח עבורו לשתף את צפונות לבו. לפעמים הקשבה אמפתית יכולה להיות ממש מאתגרת בזוגיות משום שהחוויה שלי מתערבבת עם החוויה שלו. אני חלק ממנה. אני מבקשת מעצמי לרגע לראות אותו בלי הערבוב שלי בתוכו. כחברה, אני מבקשת מעצמי גם להיות הוגנת. כלומר – לא להשתמש בחשיפות שהוא מגלה בפניי כנגדו בהזדמנות אחרת. ואחרון – לקחת אחריות על רגשותיי.
כשאנחנו בעמדה הפנימית של שותפים, הצרכים שלנו הם שיתוף פעולה, עבודת צוות, תיאום, הרבה תקשורת כדי להגיע להסכמות, להילקח בחשבון, התחשבות, פרגון, הדדיות, יכולת ויתור ללא התקרבנות, נדיבות הלב.
הגענו לכובע המאתגר ביותר – להיות אהובים (lovers) לאורך שנים.
כשאני בוחרת להכניס את עצמי למצב תודעתי של אהובה, אני צריכה קודם כל להיות מסוגלת לחוות את עצמי כאדם אטרקטיבי. כאישה. כיצור מיני. לטפח בתוכי את הישות הארוטית שאני. במקביל, אני צריכה להתבונן על חברי ושותפי לחיים כעל אהוב ולטפח בי את עמדת החיזור. לראות בו את הגבר האטרקטיבי שהוא. יש אומרים שזה אתגר לא ישים, ושהמשיכה נשחקת עם השנים. לרוב זה נכון, כי כולנו מתקשים לראות באחר את הטוב ומתמקדים בעיקר באכזבות. על מה היא או הוא לא. אנו נעשות ונעשים כבדים בנפש.
אבל אם אתם יחד הרבה שנים, חוויתם וראיתם גם את כל היכולות המדהימות של בת/בן הזוג, את היופי שבו.
עשיתי לי הרגל: פעם ביום לפחות, להתבונן בו בעיניים טובות. בעיקר אחרי קונפליקט, רגע שבו הכי קל להיסחף אל כל החסכים. אל כל מה שאין בו. ההיסחפות הזו מרחיקה עוד ועוד, מרדימה עוד ועוד. וכשנסחפים רחוק, בשלב מסוים אין דרך חזרה.
לטפח את כובע האהובים זו עבודת חיים ויש בה הרבה מסתורין. זה להתבונן על הניצוץ היפה של הנשמה. מסתורין משום שלעולם לא נדע אם יצליח לנו לאורך השנים. מדובר בהתמסרות אל הלא נודע.
מיניות בגיל שלושים שונה מזו של גיל שישים. אין מה לצפות שדברים יישארו לנצח כפי שהיו, אין forever young. זה השקר שמכרו לנו בהוליווד ובחדרי הניתוחים הפלסטיים. יש מה שיש ומתאפשר ויש בזה המון יופי, רכות, נינוחות.
אני תמיד טוענת שהחיים לפעמים הם הפוך על הפוך ממה שנדמה.
מה הקאץ'? ככל שנצליח להישאר חברים טובים ושותפים טובים, ככה יכול לגדול הפוטנציאל להרגיש יותר חופשיים במרחב המיני, להיות יותר חשופים ופחות נבוכים.
יש נקודה מעניינת ששמתי לב אליה והיא שלרוב טיפוח עמדה פנימית של אהובים לאחר שנות זוגיות רבות, מתחדשת בזכות משבר. בזכות אמת כלשהי שהייתה חבויה בתוכנו ויצאה לאור והרעידה את הקרקע. כמו בקינצוגי – טכניקה אומנותית יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים, לרוב באמצעות שרף ואבקת זהב. לפעמים גם האדם צריך להישבר כדי לחבר מחדש את האהבה לכלי עם יופי מיוחד, שלא מסתיר את הפגמים אלא מניח בין השברים חוט זהב עדין.
כן. יש לנו הרבה ציפיות. ולפעמים דברים מתפרקים.
הציפיות האלה יכולות להתקיים לדעתי בתנאי אחד: אם נצליח לנוע בתוכנו בין שלושת מצבי התודעה - חברים, שותפים, אהובים, בגמישות ויצירתיות פנימית.
